"אני חייבת להאמין שאת בחיים ושיום אחד, אולי בקרוב - אלוהים שבשמים, אלוהי הרחמים - תעמדי בפתח ותגידי אמה, לא יותר, ואז אפול לזרועותייך ואבכה את הדמעות האחרונות שמוטל עלי לבכות. אעשה שתשכחי את מה שקרה ואתן לך את הטוב ביותר שיש לי..."
שורות אלה נכתבו בדצמבר 1945 ביומנה האישי של אליזבת ווסט, עקרת-בית גרמנייה, נשואה ואם לארבעה ילדים קטנים, שבעיצומה של מלחמת העולם השנייה התאהבה בברלין בצעירה יהודייה, פליצה שרגנהיים, ואספה אותה אל ביתה. קצת יותר משנה ניתנה לשתיים - אמה ויגואר על פי הכינויים שבחרו להן - לממש את אהבתן החושנית הסוערת, בזמן שבמחנות הריכוז וההשמדה מתו ונרצחו המוני בני-אדם ובברלין התהדקה עוד ועוד טבעת החנק על צווארם של אחרוני היהודים שנשארו שם. באוגוסט 1944 נעצרה פליצה בידי הגסטפו ונשלחה לתרזיינשטאדט.
מחברת הספר, אריקה פישר, רשמה את זיכרונותיה של אליזבת ווסט מפיה, אספה עוד עדויות ומסמכים רבים, חקרה וביררה עובדות ונסיבות, וצירפה הכל לתעודה מרתקת של תקופה ושל סיפור אהבה יוצא-דופן, סיפור של תאוות חיים ומאבק על החיים בלב הברבריות.
"בספר 'אמה ויגואר' מתרחש הקסם. התיעוד הופך לספרות. המאבק בין חיים למוות, בין היומיום למלחמה, בין התשוקה לחיים לבין האבדון, מקנה לאהבתן הקצרה של השתיים עוצמה מיתית..."
תרצה פלור, "מוסף השבת", "מעריב"