|
אנשים טובים
חלק ראשון
הכנות למעשה גדול
ברלין, סתיו 1938
|
אנשים פוגשים אנשים. רוב הסיפורים הם כאלה. ועד שלא פלטת את נשימתך האחרונה, גזר דינה של הבדידות אינו סופי. אתה רואה את העולם מתפקע מבני אדם, ומתפתה להאמין שבקלות תפיג את בדידותך. כמה זה קשה? אדם ניגש אל אדם אחר, שניהם התפעלו מ"דמדומי האלים" ומההצגה האחרונה של האוּפּטמן, שניהם קנו את המניה של"Tompson Broken-Heart Solutions" ("הלב הוא המגפה של המאה העשרים"), וכבר נכרתה ברית. הנה אשליה שמועילה למדינה, לחברה, לשוּק. בזכותה גם הגלמודים קונים בגדים, מניות, מכוניות, מתהדרים לקראת נשף ריקודים.
מבעד לחלון ראה אותה מחותלת במעיל הפרווה שלבשה כשיצאה מן הבית הזה בפעם האחרונה. לא מרצונה עזבה, הרי העולם שבחוץ לא הציע לה דבר. אבל להם כבר לא היה כסף להעסיק אותה. שחררו אותה, ונתנו לה במתנה מעיל פרווה לבן, שבינתיים האפיר מאוד. פרידה היא הזדמנות ללידה מחדש: אולי יקרה משהו טוב, אולי תהיה עבודה אחרת, אולי ייסדק מעטה הבדידות.
היא התקרבה בצעדיה הקטנים – עלתה קצת במשקל, הגברת שטיין – צעדים שכמו אמרו תמיד, "אל תסתכלו, אין שום דבר לראות כאן." הרי לך עורמת ההיסטוריה: האירועים האחרונים בברלין נתנו ליהודים כמוה סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים.
עיניו סקרו את החלקים החשופים בגופה: הפנים הפחוסים שמשבי האוויר הקר האדימו, הצוואר העדין שהדרו עמד תמיד בניגוד אכזרי לגוף הקצר, כמין גרעין של יופי שבנסיבות חיים אחרות היה יכול ללבלב. בדידותה מוחלטת, זה ברור. לא היה לו ספק שמלבד בענייני מסחר, מיעטה לדבר עם אנשים בשנים האחרונות.
מכונית נעצרה לידה. שני גברים ישבו במושב הקדמי. היא לא הביטה אליהם, אבל מכל ניע של גופה זלגה המוּדעוּת לקיומם. בתנועה חפוזה הסיטה תלתל אפור ממצחה, ופסעה בלאט אל מאחורי גדר אבן. תוֹמַס עקב אחרי המכונית עד שנעלמה בין מכוניות אחרות שברחוב. כעבור רגע שבה הגברת שטיין והגיחה וכבר נדמה לו שהבחינה בפניו שבחלון.
כמה התאבלה אמו על עזיבתה; הגברת שטיין היתה אחת מהם, מילאה את החללים ביניהם – האחות שלא היתה לאמו, למשל – עד שהשלימו עם העובדה שלאמו אין אחות, ופיטרו אותה. בסופו של דבר, כשהקִצבה השנתית שירשה אמו הידלדלה בשל מהלומת האינפלציה, והקיום הועמד בסכנה, דם היה דם ובזה תם העניין ונשלם.
נקישה על הדלת. "שלום לך, פראוּ שטיין," אמר תומס. היא הנידה בראשה ומבטה החמוּר הדף אותו הצדה. להרף עין נפגשו עיניהם: השנים לא דיללו את האיבה ביניהם.
לרגע התענג על חרפתה, זו שכתובה בעיתונים, ובספר החוקים, ועל שלטי חוצות. מקרוב גם הבחין בעקבותיה: בפניה של הגברת שטיין סערה דחיפות מעוּנה. הנפש, בדיוק כמו הגוף הנכפף, ציפתה לעוד מכה. כמי שמכירה את הבית על כל נפתוליו, נחפזה במסדרון האפלולי ונבלעה בחדר השינה של אדוניתה. זמן מה הוא עמד קפוא ליד הדלת ואחר כך מיהר בעקבותיה. היא זוממת משהו, זה ברור.
עד שהדביק אותה, כבר הספיקה לתלות את מעילה בארון ולהתיישב ליד מיטת אמו. עיניה של זו לא הביעו כל פליאה כשהאישה שלא ראתה יותר משמונה שנים רכנה אליה ושאלה אם היא זקוקה למשהו. אמו השיבה בשלילה. הגברת שטיין שאלה אם מטפלים בה היטב, ואמו לחשה "כן" שבעצם היה "לא". הגברת שטיין תפסה בידה ומלמלה שוב ושוב את שמה: מַרְלֶנֶה, מַרְלֶנֶה.
תומס דמיין איך חצתה את ברלין כולה כדי לראות את אדוניתה בשקיעתה. בקול מתנשף היא סיפרה לאמו, "הבוקר פגשתי במקרה את הֶר שטוּקַרט. הוא הסב את פניו כאילו לא ראה אותי. אמרתי, בסדר גמור, הרי אני כבר רגילה לראות מכרים ותיקים מהנהנים לשלום ומתרחקים, ולפעמים מתנהגים כאילו לא ראו אותי. בלבי אני תמיד מברכת אותם לשלום. אבל בהתנהגות של הֶר שטוּקַרט היה משהו מוזר. עצרתי לידו ושאלתי: 'אדוני, יש משהו שאתה רוצה לומר לי?' את שמו לא אמרתי, תמיד יוכל לטעון שהוא לא מכיר אותי. הוא השפיל את העיניים ולחש: 'פראוּ הַייזֶלבֶּרג חולה מאוד'."
אמו לחשה לה משהו שלא הגיע לאוזניו של תומס העומד ליד דלת, והגברת שטיין הנהנה בהבנה. תומס נתקף שאט נפש: כל זה מוּכר מדי. כל מאות הבקרים שישבו בהם השתיים דבוקות זו לזו בחדר השינה, ממתיקות סוד, ועוד אחד. וכל אדם שהתקרב אליהן דימה שהוא פולש לממלכה שאין בה מקום לאיש מלבדן. הגברת שטיין סידרה את הכרים למראשותיה של אמו, ליטפה את שׂערה ואחר רכנה וטמנה את פניה בחזה של אמו. "מַרלֶנֶה, איך זה קרה..." לחשה, "איך זה קרה?.."
באיזו קלילות העלימו השתיים את החלל שנפער ביניהן בשמונה השנים האחרונות. כאילו הוסט וילון ונגלה נוף קדום: הנה הן שוב, אדונית חולמנית היורדת לעתים אל העולם רק כדי להיזכר בנוקשותו, ושבה וממריאה, וסוכנת הבית שנעשתה חברתה הטובה ולאט-לאט קיבלה עליה את חובותיה, ובמעשיה הגביהה את החומה שחצצה בין האדונית לבין העולם. דומה היה שעכשיו הן מתקוממות על רסיסי הזמן שנותרו להן, מתאבלות על השנים שחלפו ועל השעות האוזלות.
את רוצה לגונן עליה כמו פעם, הגברת שטיין? הרהר תומס בזעף ופנה מהן. את רוצה להגן עליה מפני השנים שהקריבה, מהעוולות שהכתימו את שמלת החתונה שלה, מהמִשגים? כדי לגונן יש לשרטט את דמותו של התליין. בבקשה, הנה לך תליין אחד: מחלה נוראה שמרוששת את גופה של אדוניתך והודפת אותה בעקשנות אל המוות. ועדיין את מאמינה שתוכלי לעשות משהו למענה?
תומס נעמד בטרקלין רחב-הידיים. בהוראת אמו, היו וילונות הקטיפה העבים מוּרדים תמיד. הוא העלה אור במנורה שספּה, ועליה כריות ממולאות נוצות, עמדה לצדה, והשיט את מבטו על העתקי הפסלים – אוגוסט רוֹדן אחד, "שער הניצחון" עשוי חרסינה, בודהה מוזהב קטן שקיבלה במתנה מאיזה מלומד שפגשה בצעירותה ובהשפעתו התעניינה בדתות המזרח הרחוק. מעל לפסלון הבודהה עמדה על מדף תמונה של ארנסט יוּנגֶר בלוויית הקדשה, "למַרלֶנֶה, שסקרנותה כה נפלאה". צמחים מלאכותיים הקיפו את האח הקמורה המעוטרת באריחי דֶלפְט של ציורי אגמים וטחנות-רוח מטופשות. תמיד חש סחרחורת למראה הטרקלין הזה, מאותו ערב-רב שנועד להדגיש את רוחב אופקיה של בעלת הבית.
הוא החליט להתעלם מן המתרחש בחדר השינה, התיישב ליד שולחן העבודה וערך תיקונים אחרונים בנאום שיישא הערב בפגישה עם מנהלי "דַיימלֶר-בֶּנץ". שאיפתו היתה שבסוף הערב הם יבינו שחברת מילטוֹן היא התשובה לכל מאווייהם. כמה חבל שהגברת שטיין הקטנה לא נתקלה בכמה ידיעות בעיתונים ששמו הוזכר בהן (מסיבה עלומה כלשהי, לא קראו מכריו מעולם את העמוד הנכון בעיתון הנכון ביום הנכון) ולא יודעת על הצלחותיו.
בזמן שאביו וחבריו המפוטרים צעדו ברחובות ברלין מחופשים לצמיגים, לסנדוויצ'ים או לחפיסות שוקולד, הוא כבר הגה תוכנית מקורית ורבת השראה. יום אחד, כשנתיים לאחר תום לימודיו באוניברסיטה, קרא בעיתון שחברת מילטוֹן לחקר שווקים מתעתדת להקים סניף בגרמניה. החברה האמריקנית הזאת, שהיו לה סניפים בכל העולם ורק סניף אחד באירופה – ודווקא באנגליה – הציתה את דמיונו עוד כשלמד באוניברסיטה. הוא התיידד אז עם סטודנט אמריקני שלמד כלכלה, והלה סיפר לו על "מילטון" ועל מחקרי השווקים המתקדמים שלה שמקדימים את האירופים בעשור לפחות. זו היתה אחת מנקודות האור היחידות בלימודיו באוניברסיטת ברלין: בתחילת שנות העשרים הוא התעניין כמובן במדעי החברה, גם שקל ללמוד בלשנות, אך לבסוף, בהשראת אמו, שהאמינה ב"תמורה שתתחולל ברוחו" אם יצטרף לאוניברסיטה שהתהדרה באנשי רוח מן המעלה הראשונה, למד פילוסופיה. לרוב הלימודים נראו לו בזבוז זמן, וברגע שקיבל תואר מגיסטר הסתלק משם לבלי שוב.
בחורף 1926, והוא בן עשרים ושלוש, נסע ללונדון ונפגש עם אמריקני ששמו ג'ק פִיסְק, מנהל מחלקת אירופה של "מילטון לחקר שווקים". חודשים הוא הקדיש – יחד עם מורה אמריקני ששכר לו – לצחצוח האנגלית של הנאום שיישא שם. התיישב על כורסת העור המרופדת במשרדו המרווח של המנהל, שפניו חרושי הקמטים ושפמו העבות נראו מרשימים למדי, ובחן בסקרנות מפה ענקית של העולם בצבעי כחול-אדום-לבן ועליה דגלונים המסמנים את סניפי "מילטון" הרבים. למראה מפת הרהב הזאת הבין שצדק: בהשראת איזו הערה של שופנהאואר (הנה תועלת קטנה שהפיק מלימודיו) – "אמריקנים יכולים לומר על הוולגריות שלהם את אשר אמר קיקרו על המדע: הצטרפו אלינו" – החליט לנקוט גישה בוטה ופשטנית משהו, שלרוב תעורר דחייה במנהלים גרמנים, והנה נוכח לדעת שההחלטה היתה נכונה.
המנהל בחן אותו בחשד, כאילו לא הבין מנין צץ הברלינאי הצעיר הזה בחליפה המצועצעת, שמטפחת תכלת בסגנון צרפתי לצווארו וציפורן בדש מקטורנו. תומס שׂיכל את רגליו הארוכות, הציע לאמריקני טבק הולנדי משובח, הצית מקטרת, שאל בחביבות מנין ההשראה לשולחן עבודה דמוי ספינת פיראטים, ופצח בנאום: "מר פִיסְק היקר, קראתי על תוכניתו של האדון לחנוך בקרוב סניף חדש של 'מילטון' ביבשת, ודווקא בביתנו, ברלין. ראשית, הרשה לי לברך אותך בשם הברלינאים. כחוקר שווקים מיומן היית אמור ללמוד ביסודיות את סיכוייך בשוק האירופי. אבל ודאי למדת בינתיים לקח מן ההישגים המוגבלים של הסניף שלך באנגליה. הבה נודה: צעדיה של 'מילטון' באירופה מקרטעים, אפשר לומר בצער שעדיין לא הגעתם ליבשת. הנה בשׂורה קטנה: בברלין יהיה קשה יותר. איך אני יודע? זה הרי פשוט כל כך. לכל קהילה מערך הנחות המיוחד לה, והפרמטרים לחקר שווקים שהופעלו על האמריקנים לא ייטיבו לאפיין אותנו, הגרמנים. ממקורותי אני למד שבפגישותיך עם חברות גרמניות אתה מתהדר בשיטות המחקר של 'מילטון', מספר לכולם שהן מדע. אך זכור שהאצטלה המדעית הזאת היא למעשה סיפור בדים שאתה יכול אולי למכור לפתאים גרמנים שאוהבים 'למַדֵע' כל דבר, אבל שנינו יודעים שבעוד שנתיים אפילו גדולי הפתאים ייווכחו ששיטותיך לא יעילות בגרמניה ויבעטו אותך מהשוק. המדע היחיד שפועל כאן הוא מדע הנפש הלאומית של הגרמנים, ואילו אתה, אדוני הנכבד, מופיע פתאום עם חבילת הדולרים שלך ורוצה ללמד אותם איך לבזבז את כספם? אדוני הנכבד, אתה לא מבין את הגרמניוּת. ובכן, אינך הראשון ולא האחרון. הגרמניוּת קשה להבנה. יש הסבורים כי המסורת, המחקר, האמנות והפילוסופיה שלנו יצרו כאן פסיפס מרתק של טיפוסים. אך לדאבון הלב הנפש הגרמנית פשוטה הרבה יותר. אדוני יופתע לגלות עד כמה היא קלה לפענוח ולהפעלה. ואולם זו אינה פשטות מהסוג שאתם האמריקנים מכירים, זו פשטות שכדי להבינה יש ללמוד לעומק את הגרעין היסודי שלה. יש להבין, למשל, מהי בורגנות משכילה בגרמניה; היא לא דומה כלל לילידים הצעקנים שלכם מן החוף המזרחי. בקיצור, מדובר בפשטות שאפשר להגיע אליה רק אחרי מלאכת התרה. גם אם הצעד האחרון במשחק השחמט הוא פשוט לכאורה, קדמה לו עבודת תכנון מאומצת."
"דווקא בתקופה האחרונה 'מילטון' השקיעה מאמצים רבים בלימוד השוק הגרמני," אמר פִיסְק והתרווח על כיסאו בקימוט מצח. תומס התרשם שהפגישה דווקא מסבה לו הנאה וכי הוא מתגרה בו כדי להעמידו במבחן.
"בכל הכבוד, אדוני, אמא שלי תרדוף אחרי אריות בקולוסיאום לפני שהאמריקנים יבינו את האדם הגרמני. קראת את ארנסט יוּנגֶר? ודאי שלא. הוא חבר קרוב. את פַּאוּלי אתה מכיר? הכמיהה לאור גדול נטועה עמוק בנשמתנו. אם לא ראית את ההמון בווינטֶרפֶלדפּלאץ עומד בשעת ערב מאוחרת ובוהה בלפידים הבוהקים של 'ניוֵאָה', לא ראית את גרמניה. אתה מכיר את התואר völkisch? זו בעצם הגדרה למהות גרמנית שאין לה מקבילה בשפות אחרות. ואת התיאוריה של נַאוּמַן על המדינה כ'עסק גדול' לתועלת העם אתה מכיר? ובכן, אדוני, לפחות תסכים אתי שרק בדוחק אפשר להגדירך מומחה לאדם הגרמני...
"אמנם עכשיו המטבע הגרמני התייצב ומצב הכלכלה השתפר, אבל אם היית מסתובב בברלין לפני כמה שנים, היית לומד את המהות האמיתית של גרמניה! היית רואה אנשים רציונלים לכאורה ממציאים שיטת ייצוב מופרכת ופשוט מדפיסים כסף ושוחקים את המטבע עד שאינו שווה אפילו צדף על חוף הים. זה ההיגיון הגרמני: לדהור, אגב הדחקה, אל הקטסטרופה. אין זה ממנהגנו לעצור אפילו רגע אחד קודם.
"האדם הגרמני מורכב מהמוני רכיבים שונים. תאמר שכולם כאלה, וזה נכון, אבל תרכובת התכונות הגרמנית, למשל המינון של הסנטימנטליות בתוכה, היא ייחודית וחד-פעמית. אני חותר לנוסחה מנצחת שבעזרתה נכבוש את השוק הגרמני. אתה תוהה אם היא כבר בידי? אני מודיע לך שכן, את רוב חיי הקדשתי ללימוד האדם הגרמני. ולכן, אדוני, אם אתה רוצה לעשות עסקים בגרמניה, אני מציע שנשתף פעולה."
ג'ק פיסק נרעש. "בחור, אתה עוד לא לגמרי מבין את התחום, אבל כישרון יש לך, והרהיטות שלך מבהילה ממש."
כשפיסק עקר לברלין, הוא מינה את תומס לעוזרו, וכעבור שנה למנהל מחלקה חדשה של עובד אחד ושמה "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית". האמת ניתנת להיאמר: תומס האמין שהוא נולד לתפקיד הזה. עוד בנערותו הבין שמיומנותו המשוכללת ביותר היא לפתות אנשים לקנות את המוצר שלו, לפרוט על המיתרים הנכונים בנפש הקונה.
מכאן ניווט את העניינים בתבונה. לאחר שהציג נימוקים משכנעים, טבלאות ובהן רעיונותיו החדשים, ובכלל הפעיל את קסמיו – קיבל ממנהל החברה את האישור ללוות כיועץ את תקציב המחקר של רשת ווּלווֹרְת, מהלקוחות הראשונים של "מילטון ברלין". בחברה נשמעו טענות כאילו הגרמנים לא יִתנו אמון ברשת העממית שמקורה במדינה שעדיין מצטיירת בעיניהם כמסתורית ולא מובנת.
"מִסקרים שערכה חברת מילטון בערים הגדולות עולה שהגרמנים לא יאמינו שהמוצרים האלה אכן ראויים," הודיעה הגברת גינתֶר, שהתהדרה בתואר סגנית מנהל מחלקת המחקר, ואולם תפקידה האמיתי היה לצוד לקוחות בשביל המילטונים. היא היתה אישה בלונדינית קטנת קומה שאיבדה את בעלה במלחמה הגדולה, גידלה שני ילדים בגפהּ, והעריכה תמיד הערכת יתר את שיקול דעתו של הצרכן הגרמני. בעיני תומס היא היתה בת-קול רפה וצדקנית של העולם הישן. הגברת גינתר הפריעה לו, והוא תכנן את עריפת ראשה – המקצועי כמובן – עד סוף השנה; לא נדרשה כאן תחבולה של רב-אמן. בינתיים, למרבה הזעזוע, היא המליצה להעלות את המחירים כדי למכור יותר.
ואז קם תומס ואמר, "ראשית, אני חייב לחלוק על פראו גינתר: אמריקה דווקא מסקרנת את הגרמנים. ושנית, אני מציע ש'ווּלווֹרת' תפרוץ לשוק מהשמים. אני זוכר איך כולם כאן התלהבו כשהמטוס השפריץ 'פֶּרסיל' בשמים, וזו רק אבקת כביסה. רשת ענקית כמו 'ווּלווֹרת' צריכה לקנות את השמים של ברלין לחודש אחד.
"נסלק כל חברה אחרת," הכריז. "אסור שאדם שיישא את עיניו לשמים יראה משהו שאינו כתובות מעופפות, זרקורי פרסומת וסילוני מטוסים של 'ווּלווֹרת', ואם אין בררה, גם ציפורים. נשכור את כל הצֶפֶּלינים, המטוסים, כל דבר שמרחף בשמים. ואם המתחרים ישיגו איזה כלי טיס, מצדי ניירט אותו."
האמריקנים אהבו את זה. מהספרים שקרא ומהסרטים שראה הסיק שהם אוהבים משפטים נועזים שמבטאים רעיון הרפתקני ומכה ניצחת לאויב: נעשה א' ונַראה להם, נעשה ב' וזה יחסל אותם, נעשה ג' והם יתרוששו וימכרו מיני סדקית ברחוב. ככל שהרעיון נטול עכבות יותר, כך הם משתכנעים ש"האיש הזה הוא איש כלבבנו". הם צריכים להאמין שהאיש שלהם מוכן לשרוף את דרזדן כדי למכור קומקום.
"מכל משאית עם זרקור, מכל בניין, חלון ראווה וחלון קדמי של מכונית ישתקפו האורות שלנו. מוצר ומחיר. מוצר ומחיר שמתחלפים כל הזמן."
"נשמע כביר," התלהב אחד ממנהלי "ווּלווֹרת אירופה".
"במקרה אני מכיר את החברים מ'פָּאוּל וֶנצֶל'," אמר תומס.
"אלה שרשמו את הפטנט של המטוס שמחליף פרסומות?" שאלה הגברת גינתר.
"בדיוק," אישר, "בחורים מופלאים באמת, ויש להם עוד הרבה פטנטים בשרוול. אני מציע ש'ווּלווֹרת' תרכוש מהם את הפטנט הזה."
"האם אנחנו באמת צריכים מטוס שמחליף עשרים פרסומת בכל טיסה? אנחנו רק רשת אחת," הקשה נציג אחר של "ווּלווֹרת".
"כבר הסברתי..." אמר תומס, וחביבות אבהית קורנת מעיניו הירוקות, "אנחנו לא נתפרע בלי היגיון, כמו שנהוג כאן בעיר הזאת, אנחנו נפרסם בשלב הראשון מוצר ומחיר, ורק בשלב השני את הרשת."
"זה נשמע מעניין, תוכל לקבוע לנו פגישה עם 'פָּאוּל וֶנצֶל'?" שאלו הווּלווֹרתים.
"בוודאי," עלז תומס, "הם חברים קרובים."
עלייתו ב"מילטון" היתה מסחררת, מעטים מבין עובדי החברה ברחבי העולם זכו להיות לשותפים, בוודאי בפרק זמן כה קצר. והפגישה הערב עם "דַיימלֶר-בֶּנץ" שטרח עליה בחודש האחרון יכולה להיות סיום הולם לשנה טובה מאוד; מאז המיזוג בין "דיימלר" ל"בנץ" הוא חלם לעבוד עם המכונית החדשה, ה"מרצדס-בנץ" שלהם. אבל משפטי הסיום של הרצאתו לא מצאו חן בעיניו, מלאכותיים מדי. הלחש העמום מחדר השינה של אמו כנראה מפריע לו להתרכז.
בילדותו היה מתיישב על הרצפה מחוץ לדלת הסגורה וכותב בפנקס את הדברים שאמרו אמו והגברת שטיין, אך מעולם לא הצליח להפריד לשני קולות את הלחש המשותף שהן רקחו. לכן התמלא הפנקס בקטעי משפטים שהצטרפו למונולוג אחד ארוך. רק בלילה, בחדרו, היה חוקר כל קטע בנפרד, קובע למי הוא מתאים יותר, לאמו או לגברת שטיין, ולבסוף מציג את גרסתו להשתלשלות הדיאלוג. ובכל פעם ששמע אחת מהן חוזרת על משפט הדומה בסגנונו לאחד שכבר הצמיד לה, חגג ניצחון קטן.
הלחש נדם. צעדים כבדים נשמעו. הוא קם, אבל הגברת שטיין שוב הקדימה ועקפה אותו – נעליה השאירו מאחוריה עקבות בוץ דקיקות – והפעם מיהרה לחדר האמבטיה. כנראה היא עדיין דוגלת בשיטת המגבות הקרות.
"פראו שטיין, לא משתכללים קצת?" רטן בשקט, אבל בעצם רצה לשאול אותה: חנה שטיין, האם לא שמעת שמחלקת "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית" ב"מילטון" זה אני? מנהל-שותף. את בוודאי רוצה לשמוע על ההתקדמות העצומה שלי בשנים האחרונות. אחרי הכול, אנחנו לא זרים.
הגברת שטיין התקרבה אליו והמגבות בידיה. שמלתה הדוקה עכשיו אל גופה, בטנה בולטת. כשהצטלבו מבטיהם ראה בעיניה, הנרעשות עדיין מחומרת המחלה של אדוניתה, את כתב האישום. בתחילה נשא אליה מבט תמה, התקשה להאמין שהיא מעִזה להטיח בו, ולוּ במחשבה, את ההאשמה הזאת. אבל היא צמצמה את עיניה לשני סדקים נחושים כמכריזה: כן, בזה בדיוק אני מאמינה.
היתה לה, לגברת שטיין, יכולת מופלאה לארגן את האירועים בסיפור אחד שבו האמינה בדבקות; "גברים נגד נשים" היה ממנגנוני הפרשנות החביבים עליה. בימים שעבדה בביתם חצצה בין הרוע של הגברים, כלומר האב והבן, לבין האם והרעיה החלושה. לאריקה גֶלבֶּר היו כמה דברים מעניינים בהחלט לומר בעניין הזה. לרגע כלא בדמיונו את הגברת שטיין בקליניקה של אריקה גֶלבֶּר: השכיב אותה על הספה הנוקשה ואילץ אותה לענות על שאלותיה של הפסיכואנליטיקאית, להתוודות על חלומותיה, להתעמת עם העובדה המצערת שקיימות עוד נקודות השקפה. הרי לא אישה כגברת שטיין, שתמיד החזיקה בכל האמת, תניח לאדם כלשהו בעולם לגלות לה דבר חדש. בעיניה כל הדברים שאינם ידועים לה חוברים לשקר אחד גדול, האנשים הטובים, והם מעטים, אומרים אמת ולעולם לא יבגדו בך, וכל השאר שקרנים. לכן הכתה אותה בגידתה של אמו בהלם כזה. כשנושא הפיטורין עלה על הפרק, ביקשה ממנו אמו שישתתף בהחזקתה של הגברת שטיין, אך הוא סירב בטענה שמשכורתו כעובד שכיר ב"מילטון" זעומה, "וחוץ מזה, אמא, פראו שטיין עובדת כאן כבר יותר מעשרים שנה, צריך לדעת להשאיר אנשים מאחור..."
בסוף 1930, עזבה הגברת שטיין את ביתם והפקידה את אמו בידיו, ועכשיו, כעבור שמונה שנים, היא מוצאת אותה על ערש דווי. היא סבורה בוודאי שאילו נשארה כאן, כל זה לא היה קורה. מעניין שהיא עדיין חשה צורך להגן על האישה שפיטרה אותה. אולי באמת יש בה, בגברת שטיין, מידה נדירה של נאמנות, ואולי אנשים מסוימים פשוט מסרבים להיגמל מהרגלים ישנים.
"פראו שטיין," קרא והעלה על פניו בת-צחוק משוחררת ועיניו הבריקו; אפילו הגברת גינתר הודתה שהן שובות לב בצלילותן. "האם שמעת שעבדך הנאמן מונה למנהל-שותף בחברת מילטון, ולמנהל מחלקת 'פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית' כולל הסניפים בפריס, ורשה ורומא? את הסניפים האלה אני המצאתי. ועכשיו פתאום לצרפתונים יש רעיונות משלהם. פראו שטיין, לוּ אַת בנעלַי, האם היית מניחה לצרפתים האלה להגדיר מחדש את עבודת הסניף שלהם? כדי להיות חלק מהמערכת של 'מילטון' הם חייבים לאמץ את שיטות העבודה שלנו, לא? אמרתי להם: 'לא ייתכן שהסניף בצרפת ישתמש במודלים מהמאה הקודמת.' וכל זאת בהנחה שקיימת בכלל נפש צרפתית... ודאי תסכימי אתי שהרצון בהגדרה יפה ללא תוכן הוא-הוא הביטוי לנפש הצרפתית, אותה נטייה לאופנתיות בכל מחיר."
"אני לא קונה מוצרים מפרסומות," הכריזה הגברת שטיין.
"את זאת יכולתי לנחש, כמובן," התענג קולו של תומס בהטעמת כל הברה והברה. תמיד נהנה ללהג בחברתה. זה היה אחד היסודות המשונים בקשר ביניהם: היא נהגה תמיד כאילו פטפוטיו מעוררים בה מיאוס, אבל לרוב נשארה להקשיב לו. היה בגברת שטיין צד שמעולם לא חדל להשתאות לעלילותיו, כאילו באמת לא האמינה שאדם כמוהו אכן קיים.
"כל המחקרים שלנו העלו שבמעמד הפועלים בגרמניה יש עוינות כלפי פרסומת, והסיבות ברורות. הפרסומת מכוונת אל אנשים עם כסף או אל אנשים שמקנאים באנשים עם כסף או אל אנשים שמאמינים שיום אחד עוד יהיה להם כסף או אל אנשים המתחזים לאנשים עם כסף."
"פראוּ הייזלברג ביקשה שאשָאר אִתה כמה ימים," הודיעה הגברת שטיין.
"היא הוזה. הדבר לחלוטין בלתי אפשרי ואת יודעת את זה," התיז בזעף. כמה הוא מתעב אנשים שמתכחשים לעובדות הפשוטות ביותר. עכשיו נזכר שעליו להישמר משינויים קיצוניים מדי בהתנהגותו במחיצת זרים; אנשים עלולים לאבד את האמון בחביבות שלך. אבל, התנחם, זאת רק הגברת שטיין.
"לא אצא מהבית," אמרה.
"זה לא משנה. אנשים מדברים. מישהו אולי ראה אותך עולה במדרגות ולא יראה אותך יורדת. בעצם, את חייבת לעזוב את הבית מיד."
"אמך מבקשת את עזרתי. ואני מתכוונת להיענות לה," פסקה הגברת שטיין.
"פראו שטיין, הנושא איננו עומד לדיון! אין לי זמן לעמוד כאן ולהתקוטט אתך. המגבות שלך מתחממות, אנא הניחי אותן על מצחה של אמי ואחר כך את חייבת לצאת מכאן. אני ממהר, בעוד שעתיים, בשבע בערב, אנחנו נפגשים עם 'דיימלר-בנץ'..."
מחדר השינה שמע את אמו קוראת בשמו. הוא מיהר לגשת אליה. "תומס," לחשה והרימה את גופה במאמץ אל מראשות המיטה. "תומס, אני רוצה שפראו שטיין תישאר כאן כמה ימים..."
"אמא, זה בלתי אפשרי, האישה הזאת מסכנת אותנו."
"תומס יקירי, אני בסכנה כבר זמן רב," אמרה והושיטה לו את ידה. הוא אחז בה וליטף את אצבעותיה הדקות. בגופו תפח כאב לצד זיכרון הטקס הקבוע: הוא נער העומד ליד המראָה בחדרה, תמיד התפתה למראת העץ ולאור הרך והמייפה שבחדר. אמו שוכבת על מיטתה והגברת שטיין יושבת על הכיסא לצדה. הן מדברות עליו כאילו איננו שם: "כל היום הילד עומד מול המראה ומחקה תסרוקות של פרחחים מהקולנוע. נתַנּו לו הכול! התרבות הנעלה ביותר הונחה לרגליו. פילוסופים ומוסיקאים לימדו אותו, במיוחד בשבילו הזמנתי לכאן את ארנסט יוּנגר, מהסופרים הדגולים שלנו, והילד שואל אותו אם הוא היה באמריקה... את כל הטוב והנעלה שבעולם הצעתי לו, והוא? עוד ימכור את נשמתו לפּלוטו. תראי אותו, מתעסק עם השיער שלו כמו אישה, מסתובב כל היום ברחובות עם הֶרמן קְריצינְגֶר הזה, הבן של הנוכל שמוכר המצאות מזויפות. הם עושים כל מיני עסקאות שפלות עם ילדי הסחבות מאוראניֶנבּורגשטראסה, אלה שמוכרים את הגוף שלהם לדיפלומטים וצרפתים." למראָה הזאת יש כנפיים שאפשר להסיט ימינה ושמאלה ולסדר במין משולש שמכפיל את ההשתקפויות. הוא אהב לקפל את הכנפיים, הנה פניהן של שתי הגברות נוזלים ומתעוותים: פני כדור-פורח תפוחים, פנים זעירים כטבעת, פני גומי שנמתחים מקצה המראה עד קצהָ, פנים דקיקים כעיפרון או מתרחבים כלפי מטה כתחתיתו של הר, עיניה של הגברת שטיין ליד שפתיה של אמו, מצח שלגי ליד לחיים אדמדמות, גבות סמורות מתחת לשׂיער דמוי פרוות שועל. הוא אהב להציב את הכנפיים בזווית שתרקיד פנים רבים ככל האפשר, עשרים ושבעה.
"תומס היקר, יותר לא אבקש," לחשה אמו.
הוא לא יכול לשאת את מגען המרפרף של אצבעותיה, שאצר בחובו את הליטוף שלא יהיה עוד. "אני ממהר לפגישה, אמא. הלקוחות הציגו רשימת דרישות שלא נוכל לעמוד בהן. הזמנים השתנו, אנשים אוגרים כסף, מפחדים ממלחמה..." הדחף להסתלק משם רטט בכל שריר מגופו.
נראה שאמו הבינה זאת. היא נתנה בו מבט מרוחק שהצמית אותו שוב לעמדת הילד המבוזה – הנה הוא שוב מלקט כקבצן מבטי אמהוּת – וסגרה באצבעותיה הקרות על ידו. עכשיו תהיה ההתרה קשה עוד יותר.
"לפחות הרשה לפראו שטיין להישאר עד שתחזור. אני לא רוצה להיות לבד היום."
"אם אין בררה, אמא," פלט לבסוף.
אושר גָאה על פניה. היא מיהרה לשחרר את ידו ומבטה כבר גירש אותו.
"כמה נדיפה היא אהבתה של אמך," אמרה לו פעם אריקה גלבר. הוא יצא מן החדר והגברת שטיין שוב עברה על פניו, מאמצת את המגבות אל לבה.
מים טפטפו על הרצפה. הביט בהם נרגז. שום דבר בפניה של הגברת שטיין לא העיד על שביעות רצון, ועם זאת ידעו שניהם שיותר משהיא חוגגת את ניצחונה, היא מתבשמת מתבוסתו.
***
תומס הורה לנהג לחנות בחזית הבניין כדי שהאורחים יראו את ה"מרצדס-בנץ" החדשה של חברת מילטון, ודילג במדרגות בחופזה. חילץ את מחשבותיו מן המלכודת של הגברת שטיין והטילן בעוצמה אל הפגישה עם הלקוחות. (אריקה גלבר לא האמינה שהוא מסוגל לשלוט בתודעתו או שדי לו בהחלטה נחושה למקד את כל ישותו בעניין מסוים. "אתם, אנשי מדע הנפש, לא נותנים די אמון ברצונו הנחוש של האדם," נזף בה פעם.) הוא פשט את מעילו, הפקידו בידי השוער ונתן בו מבט מַתרה: זה לא הזמן להזכיר את ההעלאה בשכר או לספר לי שוב שבתך נישאה וזקוקה לדירה.
בינתיים שינן לעצמו את הנאום שיישא בפגישה: בחודשים הקרובים לא צפויה עלייה ניכרת במכירות של מכוניות יוקרה. בייחוד כשהפוֹלקְסְוואגֶן נעשתה כה אהודה. גם עשירים נוסעים ברכב העלוב הזה כדי להזדהות עִם העַם. "דיימלר-בנץ" זקוקה לפרויקט חדש, עממי אך מקרין מעט יוקרה, מכונית שלא תנקר עיניים, שתדבר אל לב ההמון אך תקסום דווקא לאלה שחושקים בברק, בקיצור – יש להמציא את מכונית העַם של העשור הבא. מדובר בתוכנית רב-שנתית שפועלת על פי עקרון ההאצה של מכונית: כדי להגיע למהירות הגדולה ביותר, יש להאיץ בהדרגה, לא כן? סוד הקסם הוא להגיע אל המהירות הגבוהה ביותר ברגע הנכון.
תומס נעמד במשרדו – את רוב שעות העבודה העדיף להעביר בעמידה, תנוחה שמילאה אותו תחושת חיוּת ועוצמה – וזימן אליו את שתי המזכירות. כבר לפני שבוע הודיע לכל עובדי החברה שביום הזה הם מתבקשים להישאר במשרד עד שעות הערב. יש להעביר לאנשי "דיימלר-בנץ" מסר ברור: "מילטון" תשרת אתכם בכל שעה. הוא החל להכתיב להן מכתבים למנהלי הסניפים של "מילטון" באירופה, שבהם הוא מזמין אותם למסיבה המסורתית שהחברה עורכת בברלין לכבוד השנה החדשה. כל אחד מן המכתבים תוּבּל בנימה אישית חמימה יותר או פחות, בהתאם להישגי הסניף. אחר כך זימן אליו פקיד זוטר שהכין את המסמכים לפגישה הקרובה עם אחד הלקוחות הקטנים יותר, הקציב לו עשר דקות להציג את ראשי-הפרקים, העיר את הערותיו ודרש מסמך מתוקן לתחילת השבוע. בעוד הפקיד אוסף את ניירותיו מן השולחן, דיבר בטלפון עם ידידו שוּמאכר ממשרד הכלכלה ורשם לפניו כמה רעיונות ושמות של חברות שכדאי להציע להן את שירותיה הטובים של "מילטון". כשגמר לטפל עוד בכמה עניינים קטנים, נעמד מול המראה, היטיב את שׂערו, החליק קמטים במקטורן ויצא אל חדר הישיבות.
הגברת גינתר עמדה ברחבה שלפני חדרי ההנהלה, בין מכתב ההוקרה הממוסגר של "פּיאג'וֹ" לבין זה של מפעל הממתקים "וֶדֶל" מוורשה, והסתירה את פניה בעיתון. המכתבים המחמיאים האלה הגיעו מלקוחות הסניפים שהוא ייסד, כמובן.
פניה הוורדרדים של הגברת, המאופרים איפור כבד, צצו מאחורי העיתון. היא התקרבה אליו, בעודה ממוללת באצבעותיה את חזית שמלתה התכולה.
"פראו גינתר, את יפה מתמיד היום," קרא אליה ופסע לכיוון חדר הישיבות, "הגיע הזמן לגמור עם ענייני העבודה הפעוטים ולחגוג עם אחד ממחזרייך הרבים."
"אבל ביקשתם מהעובדים להישאר היום עד מאוחר," התרעמה.
"טוב, הרי ברור שלא התכוונּו אלייך, פראו גינתר, את מקרה נדיר ומיוחד."
"שמעת?" היא התייצבה מולו, והוא נאלץ לעמוד.
"כן, בוודאי ששמעתי," סינן בזעף. הגברת גינתר, ציידת זמן ממולחת שכמוה, תמיד ארבה לחללי זמן של אנשים כדי להטריד אותם בזוטות.
"פוֹם רַאת מת."
"אז תגידי לאליזבתה לארגן את הזֵר והמכתב, אני ממהר לפגישה."
"איזה מכתב?" תמהה הגברת גינתר.
"פראו גינתר, איזה מין שאלה זאת?" השיב בחומרה, "אנחנו לא פונים עורף ללקוחותינו גם כשהם מתים. עוד נעבוד עם חברת ריכרד לנץ הרבה שנים."
"תומס, זה לא מצחיק. פוֹם ראת לא עבד אתנו, הוא היה מזכיר השגרירות בפריס..."
"אני מכיר היטב את הפרשה, פראו גינתר," קטע אותה בקוצר רוח, "כבר יומיים מדברים רק על זה. אולי את לא זוכרת, גם אם אחד מתפקידייך הוא לזכור, אבל ל'ריכרד לנץ' יש מנהל, פוֹן קרַפט, שמות דומים למדי."
התימהון שעל פניה שעשע אותו: שוב היא לא מבינה איך הוא מעז לפקפק במקצועיות שלה באמצעות איזו אמירה מופרכת המוכרזת כאמת שאין לערער עליה. הגברת גינתר, כמו אֶלזֶה אשתו לשעבר, התעקשה לדבר אליו בנימת הטפה, ואז להיחבט אל אותה עליצות תומַסית שכמו מכריזה: העולם הוא משחק, מיותר לחפש בו אמת או שקר, אז שחקו, אל תייללו! כבר שמע שבחדרי-חדרים היא מכנה בלעג את ההתנהגות הזאת "האתיקה ההייזלברגית".
"אני, אגב, מכבד מאוד חברות ואנשים שיש להם חלומות קטנים ומדויקים כמו ל'ריכרד לנץ'," הוסיף. "כידוע לך היטב, פראו גינתר, לא כולם נועדו לכבוש את העולם."
הוא קיווה שפרשת פום ראת לא תעכב את הפגישה. ברחובות אכן תססה איזו קדחתנות, כאילו עוד מצעד רעשני עומד למלא את מרכז העיר ולהפריע לאנשים לעבוד. קודם לכן, כשעבר במכונית השרד ליד קוּרפירסטֶנדַם, ראה כמה לא-יוצלחים מהחבורה הוותיקה של הרמן קְריצינגר, ידיד נעוריו. הרמן עצמו כבר מזמן לא מסתובב אִתם. הוא קיבל מדי ס"ס מבריקים, ואילו חבריו לשעבר משתרכים להם הרחק מאחור.
"תומס, אומרים שצפויים עכשיו ימים קשים," נדנדה הגברת גינתר המודאגת.
"אני חייב למהר לפגישה." לרגע נעשה פזור דעת.
בקיץ 1923, שבוע לאחר שפיטרו את אביו ממפעלי יוּנקֶרס, הוא ישב אתו בירכתי איזה בית-קפה באוּנטֶר דֶן לינדֶן. אביו התלונן על הטירוף שאחז את גרמניה. אלה באמת היו ימים משונים: דומה שהעולם שהכירו נכפת כולו בכתונת-משוגעים ומלמל את קצו, בעוד ההמונים נושאים עיניים מִתאוות אל הפרסומות הזוהרות בשמי העיר. שטרות כסף הודפסו במכחול הדמיון. אנשים סחבו בעגלות משכורות של מיליונים, ובערב לא הספיקו ערמות הנייר לבירה ולנקניקייה.
פתאום התפרצה לבית-הקפה החבורה של הרמן. תומס בירכו לשלום בתנועת ראש, כהרגלו, אך הרמן, שוב, העמיד פנים שלא ראה אותו. כזה היה מנהגו מאז תום לימודיהם. פעם אחת פגש אותו במקרה ובירכוֹ לשלום, ואילו הרמן נתן בו מבט משונה, כאילו די היה בקולו של תומס לעורר בו בחילה, ולא אמר מילה.
תומס לא הבין את פשר ההתנהגות הזאת. הלוא היו פעם חברים קרובים. כשאביו של הרמן התאבד והניח אחריו את אשתו וילדיו חסרי כול, תומס הוא שמכר בשמם את הרכוש, ובמחירים מופקעים, ואחר כך עשה את הרמן בן חסותו.
זאת היתה באמת פרשייה עגומה. אחרי המלחמה התפורר בית-העסק שלהם, "עולם הצעצועים של קריצינגר", חנות שייבאה מכשירים חשמליים קטנים מאמריקה, צעצועים, המצאות חביבות שספינות הובילו מעבר לים – לא מוצרים נחוצים במיוחד, אבל יש אנשים, בעיקר כאן, שאוהבים להתהדר באיזה חפץ חסר תועלת. יום אחד לא נשאר לו לקריצינגר האב כסף לקנות מהאמריקנים אפילו עיפרון, אז הם מכרו לו קצת בהקפה, ואחר כך שכרו עורך-דין שיתבע אותו. בקיצור, עורך-הדין קיבל הכול, ואביו של הרמן נשכב על פסי הרכבת. תומס העדיף אנשים שקפצו מראשי מגדלים. רגע של תנופה, רחיפה באוויר – בכל זאת איזה הרף עין של גדוּלה – למה לא להוציא מהחיים דבר אחד אחרון?
אחרי מות האב רעב הרמן ללחם, ותומס נהג בו בנדיבות ולימד אותו איך משיגים כל מיני דברים בברלין. לפחות פעם בשבוע, אחרי הלימודים, היו יוצאים לסיבוב בכמה בתי-מלון מפוארים. תומס היה עובר בכניסה הראשית כנסיך רוסי גולה שהפאר הגרמני הוא בגדר עלבון לדידו, והרמן, שגילם את בן הלוויה המסור שלו, נשא את מזוודתו. אם אחד משוערי בית-המלון הִרבה בשאלות, היה תומס מטיח בו בנימה מתייהרת בליל משפטים ברוסית, והרמן תרגם, במשׂורה, מבחר עלבונות ואיומים. לרוב נסוגו השוערים וקדו לפני הנסיך הצעיר.
הם שוטטו במסדרונות, עלו וירדו במעליות ובמדרגות, ומטרתם אחת: למלא את המזוודה במזון. לפעמים נתקלו בסלסילת לחמניות או בצלוחית ריבה מחוץ לדלת אחד החדרים, אבל לרוב תרו אחר אירוע חגיגי באמת: קבלת-פנים לכבוד בכירים ב"זִימֶנס-שוּקֶרט", איחוד היסטורי שחוגגים בני שבט בּרוּנר, מסיבה של מפיקי קולנוע אמריקנים. בהזדמנויות כאלה היה אפשר להשיג בנקל לחמניות פריכות ונקניקים מעושנים, גבינות, ובימים טובים – צלי בשר בשזיפים. לפעמים העזו להתיישב במסעדת המלון ותומס היה מקסים את המלצרים כשעל פניו נסוך תימהון מתוק של נערון שרוּפד בתפנוקים ולא שיער שאביו עלול לאחר לסעודה, כשם שמעולם לא עלה על דעתו שיש עונג שלא יוכל לקוטפו בתנועת יד עצלה. והיה גם ערב הקיץ ההוא, שבו שתו יין בטרקלין של מלון אַדלוֹן והאזינו בהנאה לדיבֶרטימֶנטוֹ של מוצרט, ובשלווה גמורה, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם, תחבו למזוודה המרופדת בנייר הֶרינג בפלפל אנגלי והרבה אלתית מעושנת. הרמן בחן את המכובדים במקטורנים שאריגיהם החליפו צבעים באור העַז, ואמר לתומס, ספק בהערצה ספק בזעף, "האנשים בקרבתך לומדים להעמיד פנים, אתך זה זמין כמו לחם."
הרי לך הכרת טובה.
מכל-מקום, גם הפעם לא ענה לו הרמן. החבורה שלו שתתה ופטפטה בקולי-קולות, ולבסוף ניגש אליהם המלצר הזקן ברגליים כושלות והגיש להם חשבון. הזקן הבין בדיוק לאיזו משימה שיגר אותו הבעלים, פחדן שנשאר מאחורי הדלפק ובידו אקדח טעון.
"חמישה מיליון וחמש-מאות מארק?" צעק אחד מהם, "לא יכולתם לפחות לעגל את זה, כלבים מטונפים?.."
חבורת הפראים הזאת נעמדה כאיש אחד וצהלה בזמן ששניים מהם שרפו את החשבון ואילצו את המלצר להחזיק את הנייר הבוער ולזמר את המחיר החדש. המלצר זעק בכאב, ורידים בלטו וכמו התלפפו כחבל תלייה סביב צווארו. לבסוף דחף אותו הרמן והוא נפל ארצה בהכרת טובה.
Nicht satisfaktionsfähig"," קרא הרמן.
תומס ראה שהרמן הסתכן כאן; אחדים מחבריו יבינו בוודאי שהדחיפה נועדה לשחרר את הנייר הבוער מידי המלצר. בקיצור, הרמן הראה חמלה ללא סיבה נראית לעין, ותומס שיער שעכשיו ייאלץ להציג לפניהם מעשה אכזריות חדש.
הרמן עלה על אחד הכיסאות, נופף במקלו וצווח: "אתם השתגעתם? גם לשלם את המחיר הקודם לא יכולנו, אז עכשיו אתם רוצים עוד? איך בשעתיים שאנחנו יושבים כאן המחיר קפץ בארבעים אחוז? כבר אי אפשר לשתות בירה בעיר הארורה הזאת?" ואז השליך את מקלו אל חלון הראווה של בית-הקפה.
חבריו הביטו בו בלגלוג. הצגה פתטית. האם קיווה שיאמינו שהתכוון לשבור את החלון?
"זה לא החבר ההוא שלך מבית-הספר?" לחש לו אביו.
"כן, אבל כבר שנים שהוא מתנהג כאילו אני מצורע, הפרחח," השיב תומס בפיזור נפש ולא יכול להתיק את עיניו מהרמן.
הרמן הבין כנראה שאין לו בררה. אם אתה רוצה להיות בריון, עליך לציית לכללים. הוא ירד מהכיסא בכבדות, הביט סביבו, השמש זרקה אל עיניו אור זהוב. הוא עצם אותן ושב ופקחן בזהירות. חבריו עמדו זקופים כאילו הקשיבו לנאום בעצרת, חולצותיהם מקומטות מעט, כובעי המצחייה שלהם נטויים לפנים, ידיהם תחובות באבזם החגורה. הרמן הסתובב, הרים כיסא בשתי ידיו והחזיר את מבטו אל חלל בית-הקפה, ותומס דימה לראות צער בעיניו. ואז הוא קיפל את גופו ובתנופה אדירה הטיח את הכיסא בחלון. השמשה התנפצה ורסיסיה התפזרו סביב שתי זקנות שישבו לקפה של ערבית. חבריו הריעו וטפחו על שכמו, ואילו שאר באי בית-הקפה נעצו בו עיניים. אחדים מן הסתם תמכו במעשהו או לפחות הזדהו עם הזעם שהניע אותו. תומס נדהם כשגם אביו התמלא חיוניות והחל לפטפט עם אנשים, שבע רצון מהרמן.
"שילמו לי משכורת שבועית," סיפר ליושבי השולחנות הקרובים, "אחר כך ביקשתי לעבור למשכורת יומית, אמרתי להם שהכסף שאני מקבל בסוף השבוע לא שווה הרבה ביום שני. מנהל העבודה שלח אותי לקרוא שוב את חוזה ההעסקה שלי: 'הר הייזלברג הנכבד,' הוא צעק עלי, המנוול, 'אתה רואה כאן פִּסקה על שכר יומי? איך זה שתמיד הפועלים רק דורשים מהמפעל? אתה קומוניסט או משהו? כתוב בחוזה שלך איך אתה מפצה אותנו בזמנים קשים, כשאין אף לקוח אחד בעולם שעונה לפניות שלנו? אפילו במוזמבּיק צחקו לנו, והיו לנו כמה רעיונות לעסקים משותפים. העם הגרמני שוכב על הרצפה וכולם תולשים את איבריו. הכלכלה שלנו רוקדת לגיהנום, וכולם נהנים וצוחקים.'"
"חוצפה שכזאת," קרא מישהו.
"הייתי נותן לו אגרוף בפרצוף," סינן בחור צעיר בחולצה חומה, כנראה אחד מהחבורה של הרמן.
"למחרת פיטרו אותי," התלונן אביו בנימה עגמומית אך מתריסה, שנועדה בבירור לשלהב עוד יותר את הקהל הקטן. הוא לא שעה לרמזים של בנו שכל אותה שעה כבש את מבטו ברצפה ולחץ את פרק ידו של אביו כמבקש להשתיקו.
"לעשירים האלה אין בושה," קראה אישה צעירה אחת וליטפה את בנה הקטן.
"אין בושה," נהם אביו.
בחדר הישיבות רחב-הידיים צנח תומס המיוזע על כיסאו הקבוע, שהיה גבוה במקצת משאר הכיסאות. האור הלבן הִכה בפניו. כמה פעמים ביקש להחליף את התאורה בחדר הזה, הלוא אי אפשר לשאת תאורה שמחקה אור יום.
ובכן, מתברר שהגברת שטיין מחוכמת מכפי שסבר. עכשיו הבין מדוע הופיעה בביתם דווקא היום, אחרי שנודע שפוֹם ראת מת. האישה הזאת היא צרה שרודפת אותו מאז ילדותו. ברצון היה מפקיר אותה לחסדיהם של הרמן וחבריו – לא שחדלי-האישים האלה היו יודעים לעשות את העבודה.
השעה היתה כמעט שבע, וקרלסון מַיילר עדיין לא הגיע למשרד. זה היה מוזר, שכן הפגישה עם "דיימלר-בנץ" העסיקה לא מעט את קרלסון, שעדיין כיהן, לפחות רשמית, כמנהל החברה. למעשה הם ניהלו את החברה יחד, אבל לקרלסון, "האיש של הבעלים", היתה שמורה זכות המילה האחרונה. הוא היה בן גילו של תומס, גבר גבה קומה וקצוץ שׂיער, בעל לסתות של טורף. בעיניו השחורות רבץ שעמום מכביד, מבע שתמיד עורר בתומס רצון בכל זאת לעניין אותו במשהו. אבל יותר מכול קוממה אותו ההערכה שקרלסון זכה לה דווקא משום שעורר באנשים פקפוק בזכותם לגזול מזמנו. אפילו הלקוחות נהגו בו יראה. תומס כבר הבין שאותה מערבולת אנושית – זו החורגת מן הקשרים העסקיים שבין לקוח לחברה, מחוזים, מטבלאות וממדדים – היא חסרת כל חוק והיגיון. קרלסון מיילר פרט על נימים עלומים בנפשם של בני שיחו, הניע באנשים את הדחף לרַצותו גם אם הדבר סתר כל תבונה עסקית. האיש זכה להערכה בלי שהגה רעיון מבריק אחד מימיו, מעצם היותו.
בניגוד לקרלסון, תומס הוא אדם שמתקדם בקפיצות. כשנה לאחר שהצטרף ל"מילטון" החלה תקופה מלהיבה, שבה הקים את המחלקה לפסיכולוגיית הקנייה הגרמנית. עוד שנה עברה, והמחלקה כבר צברה לקוחות, ואילו הוא שקע בלֵאות נרפית ודימה ששום דבר חדש לא יקרה עוד. יום רדף יום, והוא לא הבין לאן נעלם כל הזמן הזה.
קיץ 1929 נתן את האות לנסיקתו בחברה. המנהלים הבכירים ב"מילטון" נסעו ליריד האיבֶּרי-אמריקני בסביליה והוא נבחר להצטרף אליהם כנציג הסניף הגרמני. הגברת גינתר, שלא הוזמנה, נעלבה, ואיימה להתפטר.
"פראו גינתר, אני לא מבין," היתמם תומס, "כשאחזור אספר לך הכול, גם נצלם תמונות בשבילך, זה יהיה ממש כאילו היית שם."
באותה נסיעה גורלית לספרד צץ במוחו הרעיון שהיה עתיד לשנות את חייו: הוא עמד בין ג'ק פיסק לקרלסון מיילר בקומה השנייה של פְּלאסה דה אספּניה, הכיכר המרהיבה שנבנתה לכבוד היריד, מישש את ציפוי הטֶרה-קוֹטה ועיניו צללו אל המפלס התחתון, שספסלים מקושטים במפות המחוזות של ספרד הקיפו שם את הרחבה הנאה. פתאום הציף את גופו מין נחשול חם, והוא עצם את עיניו וראה בדמיונו כיכר דומה לזו, שתהיה מרכזה של חברת מילטון, והם, המנהלים, עומדים למעלה בין הקשתות ולמרגלותיהם הסניפים של "פסיכולוגיית הקנייה" של הנפש הצרפתית, הספרדית, האנגלית.
שנתיים עברו עד שהסניף הגרמני חזר והתייצב בהנהגתו של קרלסון מיילר, שהחליף את ג'ק פיסק כמנהל של "מילטון ברלין". וכשהגיעה שעת הכושר, פרש לפניו תומס, בחדר הזה ממש, את תוכנית ההתפשטות הגדולה שלו. קרלסון בזבז חודשיים בחיבוטי נפש, אך לבסוף, לאחר שתומס ניהל מגעים עם פיסק, שבינתיים חזר לניו-יורק ומונה לסגן נשיא החברה, נאלץ לאשר את התוכנית. החלה תקופה נפלאה, הטובה ביותר בקריירה שלו. מדי בוקר היה תופר מעננים מפות שונות של "מילטון אירופה", והשמים הנשקפים מחלונו האיצו בו להסתער על העולם. הוא יצא למסעות לרומא, לוורשה, ללונדון ולפריס, התוודע אל חברות ותרבויות שונות, שכל אחת מהן דורשת מערכת הנחות שונה... כשבאחת הישיבות העיר קרלסון, "אני רואה שגידלנו בחברה אלכסנדר מוקדון קטן," השיב לו תומס, נחוש לחמוק מכל התנצחות אישית, "אל לך לחשוש מאתגרים, ידידי. אנחנו נצליח להקים מערכת כלל-אירופית שלפחות ממבט ראשון פועלת על פי קואורדינטות וחוקים נוקשים, אבל תספוג את המנטליות המיוחדת של כל מקום שהיא הוטמעה בו."
הוא הכיר עשרות אנשים, אחדים מהם הִפרו אותו ברעיונות מלהיבים, וכל המפגשים הללו הציתו בו שאפתנות שלא נתנה לו מנוח. הוא תכנן שעד סוף 1940 יהיו באירופה עשרה סניפים של "מילטון". בשעות הלילה, ברכבות, ראה בחזיונותיו "רכבת מילטון" שתשרת רק את עובדי החברה; הוא חלם ענק אמריקני שמושיט לו יד ויחד הם מרחפים מעל לאוקיאנוסים, כובשים את היבשת בתנועה אחת מרהיבה. ואחר כך המזרח הרחוק, האימפריה הבריטית – אוסטרליה, הודו... האין העולם גדול?
תומס ניעור פתאום. בחדר הישיבות הופיע אדם ממושקף, לא גבוה, שזרועותיו העבות ארוזות בתוך חליפה מגוהצת של פקיד ממשלה, ועל צווארון חולצתו סיכת זהב. האיש נד בראשו לתומס וצלע בקלילות אל הכיסא שמולו.
"תאונת סקי בקוֹרטינָה," הצביע על הרגל הצולעת, "לאשתי האומללה נשברה עצם הבריח..."
בתחילה האיש לא עורר שום עניין בתומס, שראה בו אחד מאותם פקידונים בעלי הופעה דומה הממלאים את הרחובות בשנים האחרונות ומשתכרים כולם בין 250 ל-1,000 רייכסמארק בחודש. מן הסתם שוּגר הנה למסור איזו הודעה לקרלסון, שעמד בקשרים עם כל מיני משרדי ממשלה.
האיש התיישב, הביט בתומס שוב, הורה באצבעו על הדלת ואמר חרש, "סגור אותה, בבקשה."
בעודו עושה כמצוותו, הוטרד תומס מכמה דברים: השעה היתה שבע ורבע. איפה קרלסון? איפה האנשים מ"דיימלר-בנץ"? חוץ מזה, הוא תיעב פגישות שלא נקבעו בצינורות המקובלים ושלא התכונן אליהן ביסודיות. ובעיקר הבין שלאיש היושב מולו אין ספק במעמדו הבכיר, וכנראה הצדק עמו.
"חברת מילטון האמריקנית ו'פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית'. שם מסולסל מאוד," המהם האיש.
"דומה שאדוני מתעניין בנושא, אחרת לא היה מזכה אותנו בביקור," מתח תומס את גופו כמדגיש את גמישותו. חרדתו התפוגגה; תמיד האמין שברגעים של חוסר ודאות עליונותו על האחרים מתחוורת להם. לעולם אל תיתן לאנשים הרגשה שאינך ראוי למעמד שאתה נוכח בו, ושיש משהו שהם עושים – או זוממים לעשות – שעלול להפתיע אותך. "לכבוד יהיה לי אם אורשה לספר לאדוני מעט על החברה שלנו."
"גיאורג וֶלֶר," הציג את עצמו האיש. לתומס היה הרושם שהוא מתרשל בהגייה במתכוון.
"שמי תומס הייזלברג, ואני מנהל את החברה יחד עם הר מיילר."
"בוודאי, בוודאי," אמר האיש בשמץ של לעג, "מרוב התפעלות ממשרדכם המרשים לא הקפדתי על נימוסי הטובים. נפלה בחלקי הזכות לכהן במשרד החוץ כיועצו הבכיר של דוקטור קרל שְנוּרֶה. במקרה הזדמנתי לסביבה ונזכרתי שהר מיילר, שהיה לי הכבוד לפגוש אותו לא מזמן, הזמין אותי לבקר אותו כאן."
"שמו של הדוקטור שְנוּרֶה מעורר הערכה בחוגים נרחבים!" קרא תומס, "בדיוק בשבוע שעבר, הר מיילר, שהוא כידוע לך עמיתי להנהלת החברה, סיפר שהשתתף בפגישה שדובר בה על האתגרים הצפויים למשרד החוץ לנוכח המתקפות הדיפלומטיות הארסיות נגדנו באירופה, בעיקר מצד פריס, לונדון וורשה."
לא היה לו צל של מושג מיהו קרל שְנוּרֶה. הוא הזכיר את ורשה ואת פריס רק משום שהיה לו ברור שעבודתו של וֶלֶר במשרד החוץ קשורה לאירופה, ושאם אותו שנוּרה, באמצעות נציגו, מתעניין ב"מילטון", הרי שבינתיים, מלבד בגרמניה, יש להם שלושה סניפים באירופה: צרפת, איטליה ופולין.
קמטים הופיעו על מצחו של ולר ולחייו תפחו. כנראה ציפה שהופעתו כאן תעורר יראה גדולה יותר. "אני מכיר את החברה, ואת המחלקה 'פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית'. ושמעתי על סניפים בכמה מקומות באירופה: פריס, רומא ועוד אחד, לא כן?"
"הסניף המשגשג שלנו בוורשה, כמובן," אמר תומס. עכשיו היה משוכנע שהאיש מצוי היטב בפרטים. בתמרון כה חובבני לא נתקל זמן רב; יש לקוות שמשרד החוץ מפגין תחכום רב מזה במגעיו עם מדינות זרות.
"מעשה נועז ממש בזמננו, להשתמש ברעיונות יהודיים כדי למכור סחורה לגרמנים – או אפילו לפולנים." עתה דיבר ככרוז, בהטעמה יפה של המילים, וקולו נשמע רם וברור.
"איננו משתמשים ברעיונות יהודיים," נתן בו תומס מבט נוזף, "מדובר בעיבוד מקורי לחלוטין של עקרונות אוניברסליים, שנטבעו הרבה קודם להופעתה של הפסיכואנליזה בגרסתה העכשווית, שגם אני, אגב, לא נמנה עם אוהדיה. בייחוד עסקנו כאן בעקרונות שניסחה הפילוסופיה הגרמנית. אנחנו, ב'מילטון ברלין', מנווטים את העקרונות הדקדנטיים של הפסיכואנליזה היהודית לנתיבים רציונליים ופרודוקטיביים, שתואמים את רוחו של האדם הגרמני. לכן ייסדתי את המחלקה, כדי להזריק גרמניוּת אמיתית לדיון על אודות שכלול יכולותיו של האדם ושיפורו."
"אדוני מיטיב להתנסח," גיאורג ולר קם. "הר הייזלברג, לכבוד היה לי להכירך, עברתי כאן במקרה, לא אגזול ממך זמן עבודה יקר. אנא מסור להר מיילר את איחולי הלבביים," והושיט את ידו לתומס מעבר לשולחן. לחיצתו היתה רפה, ואף על פי שהשתדל כנראה להטעינה ביתר כוח, עדיין נותר בין כפות הידיים חלל גדול. "אני צופה שבקרוב תוזמנו לפגישה מסודרת במשרד החוץ," הוסיף.
"זה יהיה לכבוד רב לחברת מילטון," השיב תומס, הדף את דלת העץ הכבדה שלפניו וליווה את האורח במסדרון, בעודו מלהג על מבחני הקבלה המחמירים לעובדים חדשים ש"מילטון" אימצה בשיתוף עם הס"ד. ולר הנהן והבריק את עדשות משקפיו בממחטה שראשי-התיבות של שמו רקומים עליה בכחול. הם נעמדו במבואה, שחלונותיה הרחבים נשקפו אל רחוב צר, עטור עצי צפצפה. מתחת לחלונות, סביב המבואה, עמדו ספסלי רחוב בנוסח הריביירה הצרפתית. משהו בחדר הזה הביך את תומס, כמו בטרקלין של אמו. בכל אחת מהפינות עמד פסל מזרקה שבקודקודו חנית עשויה בהט – יצירתו של פַּסָל אמריקני המוני שפיסק ומיילר ראו בו אמן גדול. הם החליפו עוד מילות נימוסין אחדות ונפרדו שוב בלחיצת יד ידידותית.
***
השעות נקפו, ומלבד שוער הלילה היה תומס האחרון במשרדי החברה. האם עליו להודיע לקרלסון על הפגישה שלא התקיימה? ומדוע לא הופיעו אנשי "דיימלר-בנץ"? אחרי שוולר הסתלק, הוא תִחקר את האנשים במשרד. איש לא ידע דבר ולא נתקבלה כל הודעה. קרלסון נעלם ולא היה אפשר להשיגו. האם לא הגיע למשרד מפני שידע בעוד מועד שהפגישה מבוטלת? "אולי ואולי ואולי," רטן תומס. כרגע אין סיבה למרה שחורה, ולעומת זאת, לא חסרות סיבות לגאווה: פגישה עם פקיד בכיר במשרד החוץ עדיפה מפגישה עם עוד איזה לקוח, נכון? חישב לאילו לקוחות כדאי למסור את המידע הזה ומאילו לקוחות מוטב למנוע אותו. מובן שלא הוא האיש שימסור להם את המידע. יש להפיץ אותו בתפוצה מוגבלת, במתכונת של שמועה מעגלית שניתן לשלוט בה. זו טקטיקה ששלט בה היטב. ובכל זאת היה מרוצה יותר אילו התייצבו אנשי "דיימלר-בנץ" לפגישה היום.
הוא פסע במסדרונות האפלוליים ונעמד לפני הדלת הראשית. ניער קלות את מקטורנו, העביר יד בשׂערו, שיווה לפניו סבר נאה וירד אל הרחוב. תומס אהב לרדת בלילה אל הרחוב הקטן שמחוץ לבניין. כשעמד לו מתחת לחופה של עצי הצפצפה, דימה שהוא ביער עבות, צולל באפֵלה הבולעת אותו, מאיינת את תווי גופו, והוא מגשש את דרכו אל קצהָ. ואז, כמה צעדים קלילים והוא בחוץ.
בוהק עז התלקח מעליו, אור ניתז מכל עבר. לרגע נעצמו עיניו, מוכות סנוורים. כמה הוא אוהב לצאת מן החשכה אל אורות העיר הזוהרים, הלוא מקורם של האורות הגדולים הוא בחברות גדולות, וכל זוהר חדש ומפתיע מסמן רעיון שנבט בעולם, הזדמנות מסעירה. תמיד הסתקרן מפטנטים חדשים שהמציאו אחרים, ולא היה דבר חביב עליו מלשכלל אפקט או רעיון של מישהו ולבצע אותו טוב יותר.
באופק נצנצו גמלוני בניינים כעצי חג המולד. דומה היה ששם, במרחק, העיר כולה טובלת בזהב. הוא התקדם ברחוב שבקצהו עומד "שוּלץ", בית-המסחר המובחר לבגדי גברים, ושם, אחרי רדת החשכה, שוטף אור ענוג את החליפות המובחרות שבחלון הראווה והחנות נראית מזמינה כל כך, עד שנדמה לתומס שכל עובר-אורח ירצה לעצור ולקנות משהו. הגברת גינתר היתה מספרת במשרד שתומס בוהה בחלון הראווה הזה כמו "נרקיסוס המאוהב בפניו הנשקפים בנחל. אלא שתומס מאוהב בפניו רק כשהם משתקפים בחלונות הראווה של חנויות יוקרה".
הוא נשא את עיניו, באופק הרחוק היתמרו בלוני אש. שמע קולות. הפנה את מבטו אל חלון הראווה של "שולץ" ומיד תקפה אותו תחושה של הרגל שהופר: משהו יסודי חסר. מבטו אבד בין קירות החנות ואז צנח ארצה אל המדרכה שרסיסי זכוכית מתנוצצים עליה. קבוצת צעירים במדים חומים ולפידים בידיהם עברה על פניו בצהלה. עכשיו ראה שבית-המסחר הומה מאדם, המוני אנשים ובידיהם צרורות של בגדים. הוא בחן את צדודיתה של דמות מוּכרת – השוער מבניין המשרדים שלהם, למיטב זיכרונו שמו בֶּק. הוא מיהר לצאת מן החנות ועל זרועותיו ערמה של בגדים, וילדה קטנה זהובת שיער. פניה העגלגלים היו מפויחים, עיניה פקוחות לרווחה, ושיעוליו הכבדים של השוער מטלטלים את גופה.
עוד קבוצת צעירים נושאי לפידים התקרבה לחנות. אחד מהם תחב את ראשו בחלון הראווה המנופץ וצווח, "אנשים בלי כבוד, בגדים של יהודונים רציתם?" והשליך לפיד לאמצע החנות. הלפיד נתפס בקולב של מעילי הצמר הכחולים, הנפלאים, בעלי הצווארון העדין, והם התחילו עולים בלהבות. כולם מיהרו להימלט.
מלמעלה, ממקלט רדיו שמאחורי אחד החלונות המוארים, בקע קול מוּכר, והוא נשא את עיניו. פרצופים הביטו אליו משם. הוא הוטרד: הלוא האנשים האלה בחלונות ודאי ראו אותו עומד ערב-ערב מוקסם ליד חלון הראווה של "שולץ".
אין צורך להגזים, מיהר להתנחם, בשעת משבר נוטים אנשים לפרש את העולם על פי חזיונות הרדיפה שלהם, נדמה להם שנפשם חשופה לעיני כול. ומלבד זאת, אריקה גלבר הרי אומרת שתודעתו הקדחתנית דוחפת אותו, בשעות הערוּת כבחלום, אל אירועים מבהילים שאינם קשורים בו, ומעלה חזיונות זוועה שבהם הוא מחורָף ומוּקע. וגם אם ראו אותו, תמיד יוכל לטעון שעמד שם דווקא בגלל התיעוב שלו לחליפות האלה; אולי הביט בחלון ודמיין את מפלתם הסופית של החייטים היהודים? אחרת, איך אפשר להסביר את דבקותו בחלון הראווה של "שולץ" דווקא, הרי לא חסרים בברלין חלונות ראווה מפוארים ומוארים יותר, למשל של קד"וו שקירותיה מעוטרים בציוריו של סזאר קליין, או של "הרמן טיץ" או של "ורטהיים", שכבר אינן בבעלות יהודית. לא עבר רגע וכבר היה תומס מוכן להאמין שמשהו בו, לא מוּדע כנראה, מייחל לחורבן של "שולץ". כמה משונים הם רחשי הנפש, הנה עוד נושא מרתק לדון בו עם אריקה גלבר.
ואז עלה על דעתו שהחליפה שהוא לובש עכשיו נקנתה ב"שולץ". אבל יש חנויות רבות שמוכרות חליפות כאלה. פחות או יותר. ובעצם אין חליפות כאלה בשום מקום אחר... ל"שולץ" היה קו עצמאי. המגלומנים הקטנים תמיד התגאו בכך שמעולם לא קנו דבר מאיש, שהם מייצרים הכול בעצמם. לעזאזל התשוקה המטופשת הזאת להתבדלות. אצבעותיו הונפו אל עורפו ומיששו את התווית, והפחד נצמד לגופו כמו החליפה המרשיעה.
כעת נמלא זעם על אותה חבורת פורעים מנוולת, בטלנים שלא עשו דבר אחד מועיל בחייהם ומכַלים את זמנם בפרעות ובהרס. מוטב שיתרמו משהו לכלכלה הגרמנית. הוא הביט בתיעוב בגבר גבוה וחסון שחליפות בזוזות אחדות נחו על כתפו. כמה מכוערות היו עיניו הפקוחות בהתלהבות באמצע פניו המטופשים, פנים מן הסוג שרואים בכל קרון רכבת, ועכשיו נזלה מהם הבעת ניצחון אווילית.
הוא חצה את וִיכמנשטראסֶה ונשא את עיניו אל בית מספר 10, שבו שכן בעבר המכון הפסיכואנליטי הברלינאי, ובקומה השנייה – הקליניקה של אריקה גלבר. איפה היא עכשיו? זה לא לילה לשוטט בו ברחובות. לרגע דאג לה. ואולם לא נראה שהאירוע הזה חורג מהשחתת רכוש. בוודאי לא יפגעו בנשים, ועוד בפסיכואנליטיקאית מכובדת כמו אריקה, שבעבר טיפלה בבכירים מחוגי הצבא – שלא לדבר על הישגיה בשיקום חיילים שסבלו מנוירוזות מלחמה. בלית בררה אפילו אנשי הצבא נאלצו להודות שבמקרים הללו השיגה הפסיכואנליזה שיעור שיקום ששום שיטת טיפול אחרת לא השיגה. בקיצור, אריקה לא זקוקה לחסדיו הקטנים.
נער ונערה פסעו לידו שלובי זרוע. הנערה אמרה משהו על בית-כנסת שנשרף עד היסוד, ועל כבאים שרצו לשם לכבות את האש אבל ההמון גירש אותם. תומס הביט שוב אל השמים. הם הסתתרו מאחורי ענני עשן שחורים שספחו אליהם את אודם הלהבות. נראה כאילו מפת-אש של העיר כולה מתפתלת עליהם.
הוא שמע מאחוריו צעקות. הסתובב מיד. קבוצה של גברים התקרבה אליו, רובם במדי ס"ס. היה משהו מפחיד באחידוּת של תנועותיהם. הם החליקו קדימה כלהקת זאבים. הוא ריסן את הבהלה שרחשה בגופו. אם יפנה עכשיו לרחוב אחר, ייראה חשוד. הוא צעד לקראתם, והנה זיהה ביניהם את פניו השזופים של הרמן קריצינגר.
תומס שמע את הלמות לבו. המרחק ביניהם הצטמצם לכדי מטרים ספורים, והוא קיווה שגם הפעם יתעלם הרמן מקיומו. אך עיניו של הרמן ננעצו בפניו. יותר מחמש-עשרה שנה עברו מאז הפעם האחרונה שהביטו זה בזה. מאחורי הרמן עמד שוטר המקוף הצעיר הֶפגֶן, ששתי שריטות עמוקות חרכו את לחיו והתפתלו כמעט עד שפתיו. לראשונה ראה אותו בלי משקפיים ובמדי ס"ס.
בתנועת ראש בירכם לשלום. בעתה הבליחה בעיניו של הֶפגֶן, והן חמקו מתומס ונכבשו במרצפת. הרמן, שלא כמו חבריו, התהדר בלבוש חגיגי: חולצה לבנה ועליה מתנופפת עניבה צבעונית מפוספסת. נעליו השחורות הבריקו. חדשות כנראה. תומס נזכר איך ביום הראשון בכיתה הרביעית בבית-הספר הופיע הרמן בלבוש נאה במיוחד, וכולם לחשו שהבגדים נקנו הודות לעסקים המצוינים שעושה אביו עם האמריקנים. הרמן התיישב אז על כיסאו ובזהירות הוציא צעצועים חדשים מהתיק שנקנה בניו-יורק, ועיני הבנים נצמדו אליהם בשקיקה.
הרמן הצטרף לס"א כמה שנים לאחר תום לימודיהם. נסיקתו בארגון החלה בראשית שנות השלושים, כשנשא חן מלפני ידידו של היטלר, ארנסט רֵהם, שחזר אז לגרמניה כמנהיג הס"א. הרמן הצעיר שירת אותו בנאמנות וזכה במעמד ובכיבודים. הוא היה משוטט ברחובות במדים, ובילה בעיקר בבתי-בירה שבעליהם נמנו עם אוהדי הארגון. תומס זכר אותו צועד ברחוב לילה אחד בסוף ינואר 1933, ועל פניו דחיפוּת פראית, כאילו הוא מחפש עוד ועוד אנשים מן העָבר שפקפקו בו, ולעיניהם המשתאות יכריז עכשיו על לידתו מחדש כמנצח.
בשנת 1934 נפוצו שמועות שהרמן היה בטֶגֶרְנְזֶה בלילה שעצרו בו את רֶהם. אמרו שהיטלר בכבודו ובעצמו הצליף בו בשוט מחוץ למלון. כמה שבועות אחר כך איש לא ראה אותו, והיה ברור שחוסל יחד עם רֶהם ושאר בכירי הס"א. אבל הוא הופיע שוב פתאום, ולא זו בלבד אלא שקיבל משרה ודרגת ס"ס בהתערבות המשרד של הימלר. כאשר שמע תומס שהרמן נחלץ ממוות ודילג במהירות שכזאת אל הס"ס, אמר בלבו שמן הסתם הוא תִפקד היטב בזמן המשבר, ואולי המעיט בעבר בערכו.
"הר הייזלברג, קצת מאוחר להסתובב ברחובות, לא?" פנה אליו הרמן בנעימה מיטיבה.
"ממהר הביתה," אמר תומס. "יום עבודה ארוך..."
"יום עבודה ארוך," אמר הרמן בהטעמה. "איך מתקדמים באמת העניינים בחברה האמריקנית?"
"הסניף בברלין הוא בבעלות אמריקנית-גרמנית," השיב תומס במתינות. "אנחנו מעסיקים רק גרמנים."
"רק גרמנים!" הריע הרמן, "החברים האמריקנים שלך הנחיתו כאן את הדמוקרטיה המושחתת שלהם והם בוזזים את גרמניה בלי בושה." עכשיו דיבר אל חבריו יותר מאשר אל תומס. "מזל שהפיהרר שינה כמה דברים בארץ הזאת – לא מספיק, יותר מדי בורגנים לוחשים באוזנו – אבל יש תמורות. אתה לא חושב?"
"הפיהרר עושה עבודה מצוינת, איש לא יחלוק על העובדה שהישגיו הם הצלחה כבירה," אמר תומס וחש רעד ברגל ימין שלו. נדמה לו שהעיר התערטלה ממלבושיה, התנערה מכל מנגנון מרסן, ולא נותרו בה אלא קרקע רפאים ובני אדם.
"מעניין איך אבא שלך," אמר הרמן ויישר את עניבתו בתנועה מעושה, "היה מקבל את זה: בזמן שהעם הגרמני כולו מקדיש את עצמו לבנייתה של גרמניה חדשה, הבן שלו מקבץ דולרים מקפיטליסטים אמריקנים."
"האמת היא שאבי מת שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד בחברת מילטון," השיב תומס.
"אתם, הצעירים, ודאי אינכם יודעים," פנה הרמן אל חבריו הבוהים בו בשעמום, כולם מלבד שוטר המקוף הֶפגֶן שהתנועע בלי הרף, "אבל בשנות העשרים היה אביו של הר הייזלברג חבר יקר בסניף הברלינאי של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית."
"בעצם עד מותו," הדגיש תומס.
"בעצם עד מותו..." חזר אחריו הרמן. "ואם כבר מדברים על מוות: שמעת בוודאי על הרצח הנורא של פום ראת המסכן." שפתו העליונה, הבולטת מעט, בלוויית החיוך שהגיע עד גומות הלחיים שיוו לפניו מעין שובבות ילדותית. עורו נשאר רענן, מלעיג על השנים שחלפו, ואותו גוון של שיזוף, שבימי בית-הספר ראו בו הנערים מין מחווה "אמריקנית", עדיין הבהיק עליהם. החיוך המוּכר שיכך מעט את פחדו של תומס.
"כולנו שמענו בתדהמה את החדשות המצערות," אמר ושוב הנהן אל שוטר המקוף. הפגן נסוג ונעמד מאחורי אחד הצעירים.
"היהודון הפחדן לא העז לחסל את השגריר עצמו," הצטחק הרמן, "אז הוא הסתפק בפקידון אומלל. טוב שהוא לא ירה בפועל הניקיון."
"רוצחים כאלה הם לרוב פחדנים," הרצין תומס. "אנשים שתמיד חלמו על מעשה גבורה, אנשים עם תשוקה נרקיסיסטית להתפעלותו של ההמון, שבעצם הם בזים לו. אבל גבורה לרוב אין בהם."
"כן, זה מוצא חן בעיני: אנשים עם תשוקה לגבורה ללא גבורה," הסכים הרמן. "אתה ודאי מבין את פשר ההתעניינות שלנו באירועים האחרונים, זהו לילה קשה לעם הגרמני, והתבקשנו לשמור על הסדר ברחובות. היית מאמין שאיזה פושע יהודי שרט את הפגן, שוטר המקוף הנאמן שלנו?"
עוד תמונות מהימים שלו ושל הרמן עלו בזיכרונו: האם עשה לו אז עוול גדול? בנעוריהם סבל הרמן מכישלונו להפגין מידות טובות, ובשלב מסוים עיצב לו את תומס בדמותו של מפתה נחשי הסוחף אותו אל מחוזות החטא. אבל הרמן הכיר תמיד בעובדה שתומס עזר לו בזמנים קשים. בקיצור, היו להם ימים כאלה וימים אחרים, אבל כבר שנים אין ביניהם כלום... האם אמר דברים בגנותו של הרמן שעלולים היו להגיע לאוזניו? נראה שלא. הוא מיעט לדבר סרה באנשים. רכילות היא חולשה מטופשת. לשון הרע אינה מועילה וכעבור זמן עלולה לנטוע במאזיניך, המוקסמים מן הרכילות שסיפרת להם, תחושה חדשה, ועמוקה יותר, שאינך ראוי לאמונם. בסופו של חשבון הנזק רב על התועלת.
"בניין יפה, לא?" הצביע הרמן על הבית שבו היתה אריקה גלבר מטפלת בתומס. "אתה עדיין מבקר שם בקביעות?"
"בשנתיים האחרונות כבר פחות, יש הרבה עבודה במשרד," תומס הישיר מבט אל עיניו. הוא לא התכוון להראות לו שהפתיע אותו.
"והחברה שלך, הפסיכיאטרית היהודייה, עוזרת לך?" שאל הרמן.
"בשנתיים האחרונות כבר פחות," חזר תומס ואמר, ובלבו תהה אם הגיע הזמן לספר להרמן שפקיד בכיר ממשרד החוץ ביקר היום במשרדו.
"יפה, יפה," צחק הרמן. "בַּאוּמַן סיפר לי שאבא שלו קצת השתגע אחרי המלחמה, ושהם טיפלו בו... כל מיני דברים שאתה לא מבין שאתה יודע, או לא יודע שאתה מבין. משהו כזה. עסק די מטעה, לא?"
"כן, הם עזרו להרבה חיילים," אמר תומס. "למעשה שמעתי שהם קיבלו אות הוקרה ממשרד המלחמה."
"טוב, יש לנו עוד הרבה דברים לעשות," אמר להרמן במורת רוח איש ס"א גבוה, שהפגן הסתתר עכשיו מאחוריו, "אולי תפטפט עם הבורגני המזויף שלך ביום אחר?" הוא פנה לאחור, ועכשיו עמד שוטר המקוף מול תומס. הפגן הביט בו כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה, ונראה אובד עצות.
"אם כבר מדברים על יהודים, מעניינת אותי דעתך על הרצח בפריס," אמר הרמן בשלווה, הניף את ידו וזקר את אמתו היישר מול פניו של הגבוה. "אולי הגיע הזמן להגיב גם נגד הצרפתים?"
"זה בוודאי עניין נורא, בושה גדולה לכל היהודים. ואשר לצרפתים, אלה עניינים שהפיהרר שלנו יֵדע לטפל בהם בחוכמה," השיב תומס.
"תאמין לי, הלילה הזה הוא הבושה הגדולה של היהודים," לחש הרמן. גומות לחייו שלו העמיקו, אך בעיניו ריצד לגלוג קר. ואז הזדחלה אל תומס ההכרה המבהילה שלא במקרה פנה אליו הרמן בדברים עכשיו. שנים התעלם ממנו ולא דיבר עמו מטוב עד רע, והנה, בלילה שהרמן ממש נולד בשבילו, הוא בוחר להקדיש לו זמן.
"ואולי גם של החברים שלהם," הוסיף עוד הרמן, "יש גרמנים שבשבילם חוקי הרייך הם בגדר המלצה בלבד." הצחוק הזחוח, האדיב לכאורה, נמחה מעל פניו, ועיניו הרושפות סקרו עכשיו את תומס בשנאה. "לא אמרת שאתה ממהר הביתה?"
מבטו של תומס עקף את הרמן ונח שוב על פניו של הפגן. הפגן במצוקה, בזה אין ספק. עיניו המפלבלות של השוטר שוטטו על פני החבורה כמבקשות להבהיר לתומס שלא היתה לו בררה.
עכשיו הצטללה בתומס ההכרה שהרמן וחבורתו מבקשים להזיק לו, או חמוּר מזה – כבר הזיקו לו.
הרחק מאחוריהם נשמע קול נפץ עז, ומאחורי שורת הבתים שברחוב פרצה להבה תכולה-כתומה. עשנהּ היתמר אל הרקיע עד שנבלע בחשכה. כולם הביטו לשם כמהופנטים. בלובן עיניהם בערו מדורות קטנות.
"כן, רוץ מהר הביתה, תומס," פיזם הרמן, מזייף בכישרון פיזור נפש. "בלילה כזה לא כדאי להשאיר את אמך לבדה."
עכשיו הבין.