אפריקה בלוז | אילת שמיר | פרקים ראשונים

1

עשרה קילומטר קודם כבר נדלקה לו הנורה האדומה, אבל הוא המשיך ללחוץ על דוושת הגז עוד דקות ארוכות אחר כך, מהמר על המנוע הבריטי או על מזלו הטוב או על אלוהים יודע מה. תחנת הדלק הקרובה נמצאת בפאתי הראר, ותכף חושך כזה שאלף גוונים של שחור יתחרו זה בזה מתוך האפלה — מהשמיים ומהעצים ומשיפולי הגבעות, שכפריים שדופים קלי רגליים רועים שם את צאנם — אבל אחרי כמעט חצי שנה לא רק האנשים כאן אלא גם הלילה כבר חדל להיות חידה: קצת שחור־פחמי, קצת בוץ, קצת קפה, קצת תיגרי, קצת סומלי, קצת אמהרי, קצת אריתראי, קצת לוחמני, קצת גולה, קצת עצוב, קצת ישראלי, קצת מקומי. הכול קצת. כמעט כמוהו.
    אורות הלנדרובר חצבו שתי אלומות צרות בעלטה, והוא הידק את אצבעותיו על ההגה וצמצם את עיניו ורכן קדימה, מנחש את העיקולים החדים בדרך העפר. מתוך הסבך שלפניו נעו גושי פחם קטנים: עיזים ופרות כחושות הצטנפו זו אל זו מתחת לעצים, מחכות לרועה, שוודאי התכרבל לו לא הרחק בתנומה עמוקה. עדרים
של פרות ועיזים יש להם כאן וגם גשם ואין־סוף אדמה פורייה, ובכל זאת שבטים שלמים מתים ברעב, בצמא, רוצחים אלה את אלה בגלל חתיכת אדמה, חיים כמו באלף אחר, ואילו בשדה התעופה באדיס ממרקים את חלונות המטוסים החדישים.
    הוא מישש רגע את נרתיק הסכין המונח במושב לצידו וחש את הלהב הצונן; חסר רחמים הוא היה, סכין הציידים הזה שקיבל ממֶנגיסטוּ כמתנת היכרות (״אני מקווה שלא תשתמש בו הרבה,״ הוא אמר ופניו הכהים עטו ארשת קשיחות, ״אבל באפריקה עוד תהיה לך הזדמנות.״ הוא לא התבדח, מנגיסטו, לא אז ולא בפעמים האחרות). מתי ישתמש בה? אף אחד לא ידע. הפעם הקודמת שהשתמש בנשק הייתה במרחק אלף קילומטרים מכאן, ביריחו: הוא היה אז קצין צעיר, ואפריקה הצטיירה כמין שמועה, אגדה מעידן אחר, ובייחוד אחרי מה שקרה במלחמה.

בכל קילומטר וחצי חזרו העיקולים על עצמם במין מקצב קבוע, ממכר, מתווים את דרך העפר החשוכה. גופו השרירי נענה להם עם קפיצי הלנדרובר הרחבים. רק שלא יירדם. עוד שנים עשר קילומטר — עוד עשרה — עוד שמונה — ייפתח לפניו המישור, ומשם כבר יהיה אפשר להבחין בנצנוצי האורות מן הגבעות של הראר. שם הן מחכות לו: אשתו והילדה.
    הוא הצית לעצמו סיגריה, ואחר כך נמתח לאחור בכיסאו וינק את העשן אל עומק חזהו ונשף את סליל העשן והטה את ראשו מן החלון החוצה וגרף מתוך גרונו את הליחה וירק. סיפוק משונה היא נתנה לו, היריקה העמוקה הזאת אל תוך הלילה האתיופי השחור, כאילו כל מה שאגר בתוכו התנקז לתוכה: גוש צמיג של מרירות שהלך והתמצק לו בחזה, כמו גידול ממאיר ששום כדור לא ירגיע ולא ירפא.
    הוא מחה את פניו והציץ בלוח השעונים: הנורית האדומה שניצתה במד הדלק ננעצה בו כמו אישון מודלק. הספידומטר הראה חמישים קילומטר לשעה. מאחורי העיקול הבא כבר נפתחה מעט הדרך, וממרחק נראה השלט של תחנת הדלק, גבוה וחשוך. כשכבר נכנס לתוכה עברו כמה רגעים עד שגילה את המתדלק, מצונף בצד על שמיכה, ישן שנת ישרים. רחש המנוע לא העיר אותו, גם לא כשהוצף באור הפנסים.

2

הילדה שעל הסוס היא גֶנֶט. היא חיה באתיופיה. הרחק באפריקה.
האנשים באתיופיה אוהבים לרכוב על סוסים. ובעיקר הילדים.
לפני שבע שנים, כאשר גֶנֶט נולדה, ההרים היו צהובים מפרחי המסקל.
״יפה כאן כמו בגן עדן,״ אמרה סבתא שלה, וכך קראו לה, גֶנֶט, שפירושו ״גן עדן״ באמהרית.
אמהרית היא השפה שגֶנֶט מדברת.

אימא סיפרה לה את הסיפור הזה; ערב אחד זה היה, כמה חודשים אחרי שנחתו. גשם חם שטף את החצר, ואימא פרסה לה את השעוונית ונשכבה לצידה במיטה. היה לזה ריח משונה. שתיהן שכבו במיטה והקשיבו לגשם. שתיהן חיכו כל השבוע לאבא שיחזור ממחנה האימונים. הראש של אימא נח לידה על הכרית. כף היד שלה הייתה מונחת על הבטן הגדולה. היא הייתה עייפה ועצבנית. אבל היה לה ריח טוב, יותר טוב מהריח של אבא, והיה לה שיער חלק וארוך שהוברש כל יום במברשת. לפעמים היא נתנה לה להבריש אותו.
    השיער שלה מתולתל וקצר. כמו השיער של גֶנֶט. אימא הברישה לה אותו בכל בוקר והברישה לה אותו גם בערב אחרי המקלחת, ניסתה לאסוף ולהדק אותו בגומייה וגם לקלוע לה צמות. כלום לא עזר. בעניין השיער היא כמו גֶנֶט. כמעט. גם היא חיה באתיופיה. בהראר. הרחק באפריקה. אבל היא לא גֶנֶט. היא אפילו לא בת שבע. רק בשנה הבאה תהיה בת חמש. ויש לה שם אחר. לא גֶנֶט.
    היא הציצה באימא פעמיים או שלוש כשהקריאה לה את הסיפור. המילים נקשו בתוך הפה של אימא כמו טיפות הגשם על הגג. זה היה הסיפור שלהן.

3

בכל זאת חיכה שהמתדלק יתעורר מעצמו, בלי שיצפור לו. לאנשים פה יש קצב אחר. בצידי הדרכים עבר לא פעם על פני דלפונים בבלויים, כפופים ויחפים תחת מטען עצום של עצי הסקה שיימכרו בפרוטות, מעפילים לאט במעלה הר מבעד לערפל חלבי; על פני עדר חמורים ופרות, שנער יחף ורק סמרטוט קטן מסתיר את חלציו מוביל אותם בשאננות איטית, אדישה, כאילו הדרך כולה שלו; על פני טור ארוך של נשים צעירות, תמירות, חשופות שדיים, שזאטוט ארוז כחבילה על גבן, ועל ראשיהן הן מאזנות, בהליכתן האיטית, הסבילה, סלים וכדים ענקיים. לא פעם, כשנעצר לתדלק באחת התחנות הנידחות, ראה איך נמלטים הכפריים לשדות מפני רעשי המנוע, כי טרם למדו להבחין בין טרקטור לטנק או ללנדרובר. בכל מקום שהגיע אליו נתקל בעוני: סוסים רזים גררו לאט ברחובות עגלות משא והעלו אבק, כלבים כחושים שוטטו ברחובות הצדדיים, בין הסוכות, הטוּקוּלים, הבדונים, הכוכים והפחונים. לרגעים הציצו משם חלקי שדיים חשופים או זאטוטים זבי חוטם, וקבצנים מכורסמי צרעת פשטו יד לנדבה. לפעמים האט גם הוא ופתח חלון, שלה במהירות כמה מטבעות מארנקו, ועוד לפני שהספיק להחליט איך לתת ולמי, כבר צבאו על חלונו עשרות כפות ידיים, ואצבעות דקות נאחזו בשרוול חולצתו, מאיימות לתלוש אותו ממקומו. בלי להחזיר מבט, העביר אז הילוך וסחט את דוושת הגז עד תומה ומיהר להתרחק משם, עד שהצטמצמו כולם מאחוריו לנקודה אחת שחורה רוטטת במראת הצד.
    עכשיו הזיז את כף ידו אל הצופר ללחיצה קצרה. כלוא באלומת הפנסים, המתדלק הקיץ באיטיות מתוך שנתו, אחר כך התרומם ונמתח: רזה, שלוד, עוטה רק סמרטוט דק על פלג גופו התחתון, אמד את הרכב בשתיקה סהרורית, במבט קפוץ, ממצמץ, וניכר שנוכחותו הלילית איננה רצויה. הרבה קצינים עם רכביהם המתחלפים עצרו כאן לתדלק, לבדוק שמן, למלא אוויר, בדרכם חזרה להראר ממחנה האימונים: איטלקים, אמריקאים, בריטים, גרמנים — כולם זרים כמוהו — וגם הקצינים מגדוד המשמר של הקיסר, שזכו כאן ליחס מיוחד (באחת הפעמים כשחזרו הביתה יחד, ראה את המתדלק ניגש אל מנגיסטו, רוכן ומתקפל מולו במין קידה משונה, מבקש לנשק את ידו, ממלמל: ״ישמור עליך אלוהים, קולונל.״ זקוף במדיו מנגיסטו נעתר, וידו הימנית הכהה הושטה קדימה כשחנן את המתדלק במבט מהיר).

4

הבתים בכפר של גֶנֶט עגולים וגגותיהם עשויים עשב.
בית כזה נקרא באתיופיה טוּקוּל.
הטוּקוּלים הם בתים טובים, קרירים בקיץ וחמים בלילות החורף. אולי זה נשמע מוזר, אבל לפעמים קר גם באפריקה.
כאשר מבשלים, העשן יוצא בדיוק מהמקום שבו הקירות נפגשים עם הגג. מי שאינו יודע זאת, חושב שכל הכפר עולה באש.

המילים עולה באש מעבירות בילדה מין צמרמורת מוזרה. כמו כשמרטיבים במיטה. כשחם וקר ביחד. היא בועטת ברגליה בשמיכה. כבר חגגו לה ארבע, אבל עדיין פרוסה שעוונית מתחת לסדין. ויש לזה ריח משונה. ״ליתר ביטחון,״ אימא אומרת, ״אם בלילה בטעות זה יברח.״ כמעט כל לילה זה בורח. כבר הרבה לילות זה בורח לה בטעות. היא לא גרה בטוּקוּל. וגם לא בבית הילדים. פעם היא גרה שם, בקיבוץ, ושם כל לילה זה ברח. זה היה לפני חמישה חודשים, ועכשיו היא גרה בהראר. בבית עם חצר גדולה ומאמיטה. וזה ממשיך לברוח לה. אבל מסיבות אחרות. ולא רק בגלל הארץ החדשה, אלא גם בגלל אבא ואימא שלה, ומה שהיא שומעת כשהם חושבים שהיא ישנה.
    אַלָמיטו קוראים למאמיטה שלהם. בבוקר, כשאלמיטו מגיעה וחולצת נעליים, מתחיל לעלות מהמטבח ריח טוב. לפעמים אלמיטו שרה לה באמהרית שיר ארוך על עונות השנה או על משהו אחר. זה לא משנה. כשהיא שרה, כל הפנים שלה צוחקים, והיא מנענעת את האגן והכתפיים בקצב הולך ומתגבר. לפעמים היא מתופפת, והן מתנועעות יחד יחפות על רצפת המטבח. לפעמים מתחשק לה פתאום מחבואים. לא רק לשחק, גם שבכלל לא יראו אותה. היא רצה אז מהר אל החצר האחורית, עוברת את עץ הפפאיה הגדול, את התרנגולות שמנקרות באדמה (פעם ראתה את הזַבָּניָה דולק בחצר אחרי תרנגולת שברחה וצווחה, ואחרי רגע התרנגולת עוד התקדמה כמה צעדים, אבל בלי הראש), ומתחבאת בעומק המחסן. יש שם חושך טוב. אלמיטו יוצאת אחריה לחצר, קוראת בשמה, מחפשת. והיא, מצונפת בחושך, לא זזה, לא עונה. רק מקשיבה לרחש הכפות היחפות שטופפות על רצפת הבטון הקרירה. כשאלמיטו מגלה אותה מתחת לשולחן היא מוחאת כף אל כף והעיניים שלה נוצצות.
    לפעמים אלמיטו נשארת לשמור עליה גם בערב. ״קוקטייל פארטי״ קוראים למסיבה הזאת, שאליה אימא ואבא הולכים. ״קוק־טייל־פאר־טי,״ אלמיטו מסבירה. ״קוק־טייל־פאר־טי,״ היא חוזרת אחריה לאט. הם לבושים אז יפה, שניהם, כאילו בכלל לא רבו בלילה; אימא בשמלה שחורה קצרה ובשיער אסוף גבוה, ואבא בחליפה ועניבה או במדים. כשהם חוזרים בלילה מאוחר היא שומעת אותם נכנסים וכבר יודעת מה תכף יקרה. כמעט תמיד היא צודקת. כמעט. כי לפעמים גם יש קולות אחרים. בסוף מישהו קורא: ״תביא לי מים,״ ומישהו מציץ אל תוך חדרה, לוחש לה: ״תמשיכי, תמשיכי לישון.״
    בבוקר היא מתעוררת מוקדם ומגלה שגם הלילה זה ברח. היא מורידה מהר את הפיג׳מה. מתלבשת לבד, מכנסיים קצרים וחולצה. לא רוחצת פנים. לא מסתרקת. לא נועלת סנדלים. לא מחכה. רק יוצאת יחפה בריצה. שם, בחצר, כבר מחכים לה כולם: הבבון הקטן בובי שאוהב לפצח בוטנים ולטפס על כתפיה ומושך לה תמיד בשיער. והצב הענקי יוסי שאוהב לזלול חסה וכרוב (פעם יוסי נכנס בטעות מתחת לפיאט והרים אותה). ודינגו הכלב. וגם שֵש החתול האפרפר. אבא הביא לה את כל החיות. אפילו מהמלחמה הוא הביא פעם קוף. גם קלצ׳ניקוב — את השם הזה יעבור עוד זמן עד שתלמד — עם שתי מחסניות ענקיות. ״השתגעת,״ אימא אמרה לו, ״שלא תעיז להכניס את זה הביתה,״ והוא אמר לה שאף פעם אי אפשר לדעת מי ומה, ואחר כך ראתה אותו עולה על סולם ומחביא את זה עמוק בבוידם שבקצה המסדרון. שם היה להם בוידם, וכאן יש להם מחסן, ולאימא כבר יש כל מיני תוכניות עליו, כדי שלא תתרוצץ כל היום בחצר.
    מה קורה עם הילדה שלי? אבא שואל בלי מילים ורק פורע באצבעותיו החזקות את התלתלים שעל ראשה. זה מוזר לדבר בלי מילים. קר וחם ביחד. אחר כך הוא מושיב אותה בתנופה מהירה על כתפיו, והיא אוחזת בראשו הקירח ומרגישה את פנים ירכיה הרזות נדבקות קצת לזיעה שעל צווארו. היא יודעת: פעם גםהוא היה פרוע. פעם גם לו היו תלתלים.

לפעמים, השכם בבוקר, היא מוצאת את שש החתול ישן מקופל על דינגו במרפסת הקדמית. לדינגו לא אכפת. הוא כלב גדול וסובלני, והיא אוהבת אותו יותר מהכול. דינגו ובובי הקוף הולכים אחריה בחצר לכל מקום: לרחבה שליד המחסן, לכיור הכביסה הגדול או לעבר השער הקדמי, ששם מתנמנם הזַבָּניָה (השי״ן־גימ״ל, אבא שלה קורא לו), וגם לאורך הגדר הארוכה, שמעבר לה משחקים הנערים.
    הם רצים במגרש החולי יחפים ובלי חולצה, מסתערים על הכדור בצעקות. הכדור נמסר מרגל לרגל ופתאום מתעופף גבוה באוויר, כמעט עד השמש, ונוחת קרוב לחצר. בסוף המשחק הם באים ומחזיקים במוטות הגדר, צוחקים. מסתכלים עליה בשמש, בעיניים נוצצות, מבריקים מזיעה. מחכים. היא מפסיקה לשחק. נעצרת. קופאת במין צמרמורת מוזרה. היא מחזיקה חזק את דינגו והקוף, עד שאלמיטו יוצאת עם הסינר מהמטבח ומגרשת אותם בנפנופי ידיים וצעקות.