ארמון הירח | פול אוסטר | פרק ראשון

ארמון הירח

פול אוסטר, ברוריה בן ברוך (תרגום מאנגלית)

זה היה בקיץ שבו דרכה לראשונה רגל אדם על הירח. הייתי אז צעיר מאוד,

אבל לא האמנתי שיהיה אי-פעם עתיד. רציתי לחיות בסכנה, לדחוק את עצמי

עד קצה גבול היכולת, לראות מה יקרה לי כשאגיע לשם. בדיעבד, כמעט לא

הצלחתי להגיע. אט-אט ראיתי את כספי הולך ואוזל; איבדתי את דירתי;

מצאתי את עצמי חי ברחובות. אלמלא נערה ושמה קיטי ווּ, קרוב לוודאי

שהייתי מת מרעב. פגשתי בה באקראי זמן קצר בלבד קודם-לכן, אבל בסופו

של דבר למדתי כי המקרה הוא צורה של נכונות, דרך לגאול את עצמי

באמצעות תודעתם של אחרים. זה היה החלק הראשון. משם ואילך קרו לי

דברים מוזרים. התחלתי לעבוד אצל איש זקן בכיסא גלגלים. גיליתי מי היה

אבי. חציתי ברגל את המדבר מיוטה לקליפורניה. כל זה קרה כמובן לפני זמן

רב, אבל אני זוכר היטב את הימים ההם, אני זוכר אותם כראשית חיי.

הגעתי לניו-יורק בסתיו 1965. הייתי אז בן שמונה-עשרה, ובתשעת

החודשים הראשונים התגוררתי במעונות הסטודנטים. בשנה א' נדרשו כל

הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה להתגורר בשטח הקמפוס, אך מיד

כשנסתיימה שנת הלימודים עברתי לדירה ברחוב 112 מערב. שם חייתי

בשלוש השנים הבאות, ממש עד לאותו רגע שבו הגעתי לקרקעית התהום.

כיוון שהסיכויים היו מאוד לרעתי, נס הוא שהחזקתי מעמד זמן כה רב.

התגוררתי באותה דירה עם יותר מאלף ספרים. הספרים היו ספריו של

דודי ויקטור, והוא אסף אותם מעט-מעט במשך כשלושים שנה. ממש לפני

שיצאתי ללמוד במכללה, הציע לי פתאום לקחתם כמתנת פרידה. ניסיתי

לסרב כמיטב יכולתי, אך דוד ויקטור, שהיה אדם רגשני ונדיב, לא הסכים

שאדחה את מתנתו. "כסף אני לא יכול לתת לך," אמר, "וגם לא עצות. קח

את הספרים כדי לשמח אותי." לקחתי את הספרים, אך במשך שנה וחצי לא

פתחתי אף אחת מן הקופסאות שבהן נארזו. בדעתי היה לשכנע את דודי

לקחת בחזרה את הספרים, ובינתיים רציתי שלא יאונה להם כל רע.

הסתבר שדווקא במצבן זה, הביאו לי אותן קופסאות תועלת רבה. הדירה

שברחוב ה- 112 לא היתה מרוהטת, ובמקום לבזבז את כספי על דברים שלא

רציתי ולא יכולתי להרשות לעצמי, הפכתי את הקופסאות ל"רהיטים

דמיוניים". היה זה מעין משחק הרכבה: לקבץ את הקרטונים לתצורות

מודולריות שונות, לערוך אותם בשורות, לערום אותם זה על גבי זה, לסדר

כך ולסדר אחרת עד שבסופו של דבר החלו לדמות לחפצים של בית. קבוצה

אחת של שישה-עשר קרטונים שימשה כבסיס למזרון, קבוצה אחרת של

שנים-עשר הפכה לשולחן, קבוצות של שבעה הפכו לכיסאות, קבוצה של

שניים הפכה לארונית לילה, וכן הלאה. הרושם הכולל היה חדגוני למדי, בשל

החום בהיר העגום בכל אשר נחה העין, אך לא יכולתי להתאפק מלחוש גאווה

בתושייה שגיליתי. ידידי סברו שזה מוזר מעט, אלא שאז כבר למדו לצפות

ממני לדברים מוזרים. תחשבו על הסיפוק, הייתי מסביר להם, להיכנס למיטה

ולדעת שהחלומות שלך עומדים להתרחש מעל לספרות האמריקנית של המאה

התשע-עשרה. תארו לעצמכם איזו הנאה היא להתיישב לארוחה כשכל

הרנסנס מסתתר לך מתחת לאוכל. האמת היא שלא היה לי כל מושג אילו

ספרים נמצאים באילו קופסאות, אבל באותם ימים הייתי טוב בהמצאת

סיפורים, וצליל המשפטים האלה נעם לי, גם אם היו שקריים.

רהיטי הדמיוניים נשארו בשלמותם כמעט שנה שלמה. ואז, באביב 1967,

מת דוד ויקטור. מותו היה בשבילי מהלומה נוראה; מבחינות רבות היתה זו

המהלומה הקשה ביותר שספגתי מעודי. דוד ויקטור לא היה רק האדם

שאהבתי יותר מכל אדם אחר בעולם, הוא גם היה קרוב המשפחה היחיד שלי,

החוליה היחידה שקשרה אותי אל משהו גדול ממני. בלעדיו הרגשתי שכול,

מאכולת-אש בידי הגורל. אילו התכוננתי איכשהו למותו, היה לי אולי קל

יותר להתמודד איתו. אבל איך אפשר להתכונן למותו של אדם בן חמישים

ושתיים, שבריאותו היתה תמיד טובה? דודי פשוט צנח ומת יום בהיר אחד

באמצע אפריל, ובאותו רגע התחילו חיי להשתנות, התחלתי להיעלם אל תוך

עולם אחר.

אין הרבה לספר על משפחתי. מספר הנפשות הפועלות היה קטן ורובן לא

נשארו על הבמה זמן רב. עד גיל אחת-עשרה חייתי עם אמי, ואז היא נהרגה

בתאונת דרכים, נדרסה תחת גלגלי אוטובוס שהחליק ואיבד את השליטה

בשלג של בוסטון. אב מעולם לא היה בתמונה, והיינו אפוא רק שנינו, אמי

ואני. העובדה שנקראה בשם נעוריה העידה שמעולם לא נישאה, אבל רק

אחר מותה למדתי שאני ילד לא-חוקי. כילד קטן מעולם לא עלה בדעתי

לשאול שאלות על דברים כאלה. אני הייתי מרקו פוג, ואמי היתה אמילי פוג,

ודודי בשיקגו היה ויקטור פוג. כולנו היינו פוגים, והיה הגיוני לחלוטין שבני

אותה משפחה ייקראו באותו שם. בהמשך סיפר לי דוד ויקטור ששמו המקורי

של אביו היה פוגלמן, אבל מישהו במשרדי ההגירה באליס איילנד קיצץ אותו

לפוג, שנכתב ב- g אחת, ושם זה שימש כשם המשפחה האמריקני עד שנוספה

לו g שנייה ב- 1907. פוגל פירושו ציפור, לימד אותי דודי, ונעם לי לחשוב

שיצור זה טבוע בהווייתי. דימיתי שבין אבות-אבותי היה בן-חיל אחד

שבאמת ידע לעוף. ציפור שעפה בערפל נפוג, חשבתי לי, ציפור ענקית

שחצתה במעופה את הים הגדול ולא נחה ולא שקטה עד שהגיעה לאמריקה.

אין לי כל תמונה של אמי וקשה לי לזכור כיצד נראתה. כשאני מעלה אותה

בעיני-רוחי אני מוצא תמיד אשה נמוכה וכהת-שיער ולה פרקי ידיים דקים

כשל ילד ואצבעות לבנות ועדינות, ופתאום, פה ושם, אני מצליח לזכור כמה

נעים היה מגע האצבעות האלה. היא תמיד יפה וצעירה מאוד כשאני רואה

אותה, וזה כנראה נכון, מפני שהיתה בת עשרים ותשע בלבד במותה.

התגוררנו בכמה דירות קטנות בבוסטון ובקמברידג', ואני חושב שהיא עבדה

בהוצאה כלשהי של ספרי לימוד, אף שהייתי צעיר מכדי שיהיה לי מושג

כלשהו מה עשתה שם. הזיכרונות העזים ביותר שלי הם אותן פעמים שבהן

הלכנו יחד לקולנוע (מערבונים של רנדולף סקוט, "מלחמת העולמות",

"פינוקיו"), וכיצד ישבנו בחשכת האולם וחיסלנו יחד קופסה של פופקורן

והחזקנו ידיים. היא ידעה לספר בדיחות שגרמו לי להתקפי צחקוקים צרודים,

אבל דבר זה קרה רק לעתים נדירות, כאשר הכוכבים נפגשו במסילותם.

בדרך-כלל היתה חולמנית, נוטה לזעוף מעט, והיו פעמים שבהן חשתי בעצב

אמיתי שבוקע ממנה, תחושה שהיא נאבקת באין אי-סדר נצחי ועצום.

כשגדלתי החלה להשאיר אותי יותר ויותר בבית עם שמרטפים, אך לא הבנתי

את משמעותן של הפרידות המסתוריות הללו אלא הרבה יותר מאוחר, זמן רב

לאחר מותה. מכל מקום, בכל הנוגע לאבי היה חלל ריק, הן בחייה והן

לאחריהם. זה היה הנושא היחיד שעליו סירבה אמי לשוחח איתי, וכל אימת

ששאלתי את השאלה לא היתה מוכנה לזוז מדעתה. "הוא מת לפני הרבה

זמן," נהגה לומר, "לפני שנולדת." לא היה כל זכר לקיומו בבית. לא תצלום,

אפילו לא שם. כיוון שלא היה לי במה להיאחז, דימיינתי לי אותו כגרסה

שחורת-שיער של באק רוג'רס, נוסע-בחלל שעבר אל המימד הרביעי ולא

הצליח למצוא את דרכו בחזרה.

אמי נקברה לצד הוריה בבית-הקברות, וֶסטלוֹן, ולאחר-מכן עברתי לגור עם

דוד ויקטור ברובע הצפוני של שיקגו. חלק גדול מאותה תקופה אבד

מזיכרוני, אך כנראה הסתובבתי עצוב רוב הזמן וייבבתי לא מעט. בלילות

נרדמתי מתוך בכי, כמין יתום עלוב ברומן מן המאה התשע-עשרה. פעם

פגשנו ברחוב מכרה של ויקטור, אשה טיפשה שהחלה לבכות כשהוצגתי

לפניה, מחתה את עיניה בממחטה ומילמלה משהו על כך שאני כנראה

ילד-האהבה של אֶמי המסכנה. עד אז לא שמעתי את המונח הזה, אך הבנתי

שהוא מרמז לדברים אפלים ועגומים. כשביקשתי מדוד ויקטור להסביר לי מה

פירושו, המציא תשובה שנשארה חרותה בזיכרוני. "כל הילדים הם ילדי-

אהבה," אמר, "אבל רק לילדים הכי טובים קוראים כך."

אחיה הבכור של אמי היה רווק דק וארוך בעל חוטם נשרי, בן ארבעים

ושלוש, שהתפרנס מנגינה בקלרנית. ככל בני פוג היתה גם לו נטייה לאובדן

כיוון ולחלומות בהקיץ, לזינוקים פתאומיים ולתרדמות ממושכות. אחרי

התחלה מבטיחה כחבר תזמורת קליבלנד היתה בסופו של דבר ידן של תכונות

האופי הללו על העליונה. הוא איחר להתעורר לחזרות, הגיע להופעות ללא

עניבה ופעם היתה לו החוצפה לספר בדיחה גסה בטווח שמיעתו של הכנר

הראשון הבולגרי. לאחר שפוטר דילג בין כמה תזמורות פחותות חשיבות,

שכל אחת מהן היתה גרועה מעט מקודמתה, ועד שהגיע לשיקגו ב- 1953 כבר

למד להשלים עם בינוניות הקריירה שלו. כשבאתי לגור אצלו בפברואר

1958, נתן שיעורי קלרנית לתלמידים מתחילים וניגן יחד עם "אורות הירח"

של הַאוּוִי דאן, הרכב קטן שהופיע בסבב הרגיל של חתונות, טקסי

קונפירמציה ומסיבות סיום. ויקטור ידע כי חסרה לו מידת השאפתנות, אך

ידע גם שיש בעולם דברים חוץ ממוסיקה. בעצם, דברים רבים כל-כך, שלא

פעם עמד מולם נדהם. בהיותו אדם שחלם תמיד לעשות משהו אחר שעה

שעסק בענייניו, לא יכול היה לשבת במנוחה ולהתאמן על יצירה בלא

להפסיק כדי להתעמק בבעיית שחמט, ולא יכול היה לשחק שחמט בלא

להרהר בכישלונותיהם של ה"שיקגו קאבס", לא יכול היה ללכת למגרש

הבייסבול בלא לחשוב על דמות שולית כלשהי אצל שייקספיר, ואז, כשהגיע

סוף-סוף הביתה, לא יכול היה להתיישב עם ספרו יותר מעשרים דקות בלא

לחוש דחף לנגן בקלרנית. וכך, בכל אשר היה ובכל אשר הלך הותיר

מאחוריו שובל מגובב של מהלכי שחמט גרועים, טבלאות משחק לא-גמורות

וספרים שנקראו כדי מחציתם.

אלא שלא קשה היה לאהוב את דוד ויקטור. האוכל היה גרוע מכפי שהיה

אצל אמי, והדירות שבהן גרנו היו עלובות וצפופות יותר, אך בטווח הארוך

היו אלה דברים פעוטים. ויקטור לא התיימר להיות האדם שלא היה. הוא ידע

שהאבהות היא למעלה מכוחו ולכן נהג בי לא כבילד אלא כבידיד, חבר זעיר

ואהוב מאוד. ההסדר הזה התאים לשנינו. חודש לאחר שהגעתי כבר פיתחנו

משחק שבו המצאנו יחד ארצות, עולמות דמיון שהפכו על-פיהם את חוקי

הטבע. את הטובים שבהם שיכללנו לכלל שלמות במשך שבועות, והמפות

שציירתי נתלו במקום של כבוד מעל שולחן המטבח. ארץ האור הסירוגי,

למשל, וממלכת האנשים החד-עיניים. לאור הקשיים שהעולם האמיתי הציב

על דרכינו, היה טעם לכך שנרצה לצאת ממנו בכל הזדמנות אפשרית.

זמן לא רב לאחר שהגעתי לשיקגו לקח אותי ויקטור לראות את הסרט

"סביב העולם בשמונים יום". גיבור הסיפור נקרא פוג, כמובן, ומאותו יום

ואילך נקראתי בפי ויקטור בשם החיבה פיליאס - רמז נסתר לאותו רגע מוזר,

כדבריו, "שבו ניצבנו מול עצמנו על המסך". דוד ויקטור אהב לרקוח

תיאוריות מסובכות וחסרות-שחר על דברים, ומעולם לא עייף מלבאר את

הנפלאות הגלומות בשמי. מרקו סטנלי פוג. לדבריו, הוכיח שמי שהמסע

טבוע בדמי, שהחיים ישאוני למקומות שרגל אדם לא דרכה בם מעולם. מרקו,

כמובן מאליו, על-שם מרקו פולו, בן אירופה הראשון שביקר בסין; סטנלי,

על שם העיתונאי האמריקני שעלה על עקבותיו של ד"ר ליווינגסטון "בלב

המאפליה של אפריקה השחורה"; ופוג על-שם פיליאס, האיש שדהר סביב

כדור-הארץ בתוך פחות משלושה חודשים. לא היתה כל חשיבות לעובדה

שאמי בחרה בשם מרקו פשוט מפני שאהבה אותו, או שסטנלי היה שם סבי,

או שפוג היה שיבוש, גחמה של פקיד אמריקני בור למחצה. הדוד ויקטור מצא

משמעויות במקום שאיש לא העלה בדעתו לחפשן, ואז, בחריצות רבה, הפכן

לצורה של תמיכה חשאית. האמת היא שכל אותה תשומת-לב שהרעיף עלי

נעמה לי, וגם אם ידעתי שדבריו הם הבל ורעות-רוח, היה בי חלק שהאמין

לכל מלה שלו. בטווח הקצר עזר לי הנומינליזם של ויקטור לעבור בשלום את

קשיי השבועות הראשונים בבית-הספר החדש. שמות הם המטרה הנוחה

ביותר להתקפות, והשם פוג הזמין אינספור שיבושים ספונטניים: פוג הפך

לסמוֹג וסמוֹג הפך לשמוֹק, למשל, ולצדם, כיוון שפוג פירושו ערפל, אינספור

רמיזות מתחום המטאורולוגיה: לחץ אוויר, ראות לקויה, אובך כבד. וכשמיצו

את כל האפשרויות הטמונות בשם משפחתי, הפנו את תשואת-לבם לשמי

הפרטי. על משקל השם מרקו נולדו סמרקו ודמבו וממבו ג'מבו. בסופו של

דבר הצלחתי לעבור בשלום את טקס-החניכה, אך עדיין נותרה בי רגישות

לשבירות האינסופית של שמי. שם זה היה קשור כל-כך עם תחושת האני

שלי, שרציתי להגן עליו מפגיעות נוספות. בהיותי בן חמש-עשרה התחלתי

לחתום על כל עבודותי בשם אם-אס פוג, כמין הד יומרני לאלילי הספרות

המודרנית, אך בה-בעת נהניתי מהעובדה שראשי-התיבות האלה משמשים גם

לציון המושג כתב-יד (ms - ManuScript). הדוד ויקטור אישר בהתלהבות את

המהפך הזה. "כל אדם כותב בעצמו את תולדות חייו," אמר. "הספר שאתה

כותב עדיין לא נשלם. ולכן זהו כתב-יד. מה יכול להיות מתאים יותר?"

אט-אט הלך השם מרקו ויצא מן המחזור. בפי דודי הייתי פיליאס, וכשהגעתי למכללה כבר הייתי אם-אס בפי כל האחרים. כמה פיקחים הדגישו כי האותיות

האלה הן גם ראשי-התיבות של מחלה מסוימת (טרשת נפוצה,

Multiple Sclerosis), אלא שאז כבר קיבלתי בשמחה כל אסוציאציה או אירוניה

אוספת שיכולתי להצמיד לעצמי. כשפגשתי את קיטי ווּ, היא כינתה אותי

בכמה שמות אחרים, אך אלה היו רכושה האישי, אם אפשר לומר כך,

ושמחתי גם בהם: פוגי (foggy, מעורפל) למשל, שבו השתמשה רק

בהזדמנויות מיוחדות, וסיראנו, שהתפתח מסיבות שיתבהרו בהמשך. אילו

זכה דוד ויקטור להכירה, אני בטוח שהיה מרוצה, כי מרקו, בדרכו הצנועה,

הציב לבסוף רגל על אדמת סין.

שיעורי הקלרנית לא עלו יפה (נשימתי לא אבתה, שפתי חסרו סבלנות),

וחיש מהר הצלחתי להיחלץ מהם. הבייסבול משך את לבי יותר, ובהיותי בן

אחת-עשרה הפכתי לאחד מאותם ילדים אמריקנים צנומים ההולכים לכל מקום

עם הכפפה ומטיחים לתוכה את אגרוף ימינם אלף פעם ביום. הבייסבול עזר

לי ללא ספק לצלוח כמה מכשולים בבית-הספר, וכשהצטרפתי לליגת הילדים

המקומית באותו אביב ראשון, בא דוד ויקטור כמעט לכל המשחקים כדי

להריע לי. אלא שביולי 1958 עברנו במפתיע לסיינט פול, מינסוטה

("הזדמנות פז". אמר ויקטור על משרה שהוצעה לו כמורה למוסיקה), אך

בשנה שלאחר-מכן חזרנו לשיקגו. באוקטובר קנה ויקטור מכשיר טלוויזיה

והרשה לי להיעדר מבית-הספר כדי לראות את ה"וייט סוקס" מפסידים

בשישה משחקים בסדרת הגמר. היתה זו השנה של ארלי וין והגו-גו סוקס,

של וולי מון וחבטותיו הארוכות שהגיעו עד הירח. אנחנו היינו בעד שיקגו,

כמובן, אך בסתר-לבנו שמחנו כשהאיש בעל הגבות העבותות חבט את הכדור

החוצה במשחק האחרון. עם תחילת העונה הבאה חזרנו לאהוד את ה"קַאבְּס"

- הקאבס השלומיאלים, הקבוצה שלה מסרנו את נפשנו. ויקטור היה תומך

נלהב של בייסבול באור יום, וראה טוב מוסרי בכך שמלך המסטיק לא נכנע

לעיוות התאורה המלאכותית ("מלך המסטיק" הוא ריגלי, וכך נקרא איצטדיון

הבייסבול של הקאבס – Wrigley Field). "כשאני הולך למשחק," נהג לומר,

"הכוכבים היחידים שאני רוצה לראות הם הכוכבים על המגרש. זה ספורט של

שמש ושל זיעה. מרכבת אפולו מרחפת ברום השמים! הכדור הגדול לוהט

בשמי אמריקה!" היו לנו ויכוחים ממושכים באותן שנים על אנשים כמו אֶרני

בֶּנְקְס, ג'ורג' אלטמן וגְלֶן הוֹבִּי, הובי היה חביב עליו במיוחד, אך בהתאם

להשקפת-עולמו הצהיר דודי שלעולם לא יצלח בתפקיד המגיש. מפני ששמו

מרמז על חוסר מקצועיות. הערות מופרעות מהסוג הזה היו חלק בלתי-נפרד

מחוש ההומור המיוחד של ויקטור. כיוון שאז כבר פיתחתי חיבה של אמש

לבדיחותיו, הבנתי מדוע הן חייבות להיאמר בפנים חתומות.

זמן קצר לאחר שמלאו לי ארבע-עשרה התרחבה אוכלוסיית הבית

לשלושה. דוֹרה שַמסקי, בת משפחת כץ, היתה אלמנה מלאת גוף, באמצע

שנות הארבעים לחייה, ולה רעמה צעקנית של בלונד מחומצן ואחוריים

מהודקים בחגורה. מאז מותו של מר שמסקי, שש שנים קודם-לכן, עבדה

כמזכירה במחלקה האקטוארית של חברת הביטוח "מיד אמריקן לייף".

פגישתה עם דוד ויקטור התרחשה באולם הנשפים של מלון פדרסטון, שם

עמדו "אורות הירח" לספק בידור מוסיקלי למסיבה השנתית של ערב ראש

השנה מטעם החברה. לאחר תקופת חיזור מסחררת נישאו השניים במרס. לא

ראיתי כל פסול בדבר כשלעצמו, ובגאווה שימשתי שושבין בחתונתם. אך

ברגע שהחל האבק לשקוע, צר היה לי לראות כי דודתי החדשה אינה

מתלהבת במיוחד מבדיחותיו של ויקטור, ותהיתי אם אין בכך כדי ללמד על

קהות מסוימת מצדה, העדר זריזות שכלית שבישר רעות לעתיד יחסיהם.

במהרה למדתי כי קיימות שתי דורות. הראשונה היתה כולה רעש וצלצולים,

טיפוס גס וגברי שהסתער על הבית ביעילות של רב-סמל, מעוז של עליזות

נוחה-לכעוס, יודעת-כול, שתלטנית. דורה השנייה היתה שתיינית ועוגבנית,

תאוותנית מייבבת ומלאת רחמים עצמיים שדישדשה בבית בחלוק רחצה ורוד

והקיאה את נשמתה על רצפת הסלון לאחר הילולות שתייה. מבין השתיים

היתה השנייה חביבה עלי בהרבה, ולו רק בזכות הרוך שנהגה בי אז. אבל

דורה השתויה היתה חידה שלא הצלחתי לפתור, שכן אותן התמוטטויות שלה

הפכו את ויקטור סר וזעף, ויותר מכל דבר אחר שנאתי לראות את דודי סובל.

ויקטור יכול היה להסתדר עם דורה הפיכחת והטרחנית, אבל שִכרותה

הוציאה ממנו חומרה וקוצר-רוח שנראו לי לא-טבעיים, מין עיוות של האני

האמיתי שלו. הטוב והרע היו שרויים אפוא במלחמה מתמדת. כשדורה היתה

טובה, ויקטור היה רע; כשדורה היתה רעה, ויקטור היה טוב. דורה הטובה

יצרה ויקטור רע, וויקטור הטוב חזר רק כאשר דורה היתה רעה. הייתי לכוד

במנגנון השטנים הזה יותר משנה.

למרבה המזל הגיעה איתנו חברת האוטובוסים של בוסטון להסדר נדיב.

על-פי חישוביו של ויקטור אמור היה הכסף להספיק לארבע שנות לימוד

במכללה ולהוצאות מחיה צנועות, ועוד יישאר משהו שיעזור לי להסתדר במה

שנקרא החיים האמיתיים. בשנים הראשונות הקפיד שלא לגעת כלל בקרן.

הוא האכיל אותי מכיסו ועשה זאת בשמחה, מתוך גאווה באחריותו, ולא

הראה כל נטייה לשלוח יד בכסף או בחלק ממנו. אך עתה, כיוון שדורה נכנסה

לתמונה, שינה ויקטור את תוכניתו. הוא משך את הריבית שהצטברה, וכן

חלקים מאותו משהו נוסף, ורשם אותי לפנימייה פרטית בניו-המפשר,

בתקווה לתקן את תוצאות מהלכו השגוי. שכן, אם דורה לא התגלתה בסופו

של דבר כאם שביקש לתת לי, לא ראה כל סיבה שלא לחפש פתרון אחר. צר

היה לו על אותו משהו נוסף, כמובן, אבל לא היה מה לעשות. לנוכח הצורך

לבחור בין העכשיו לבין האחר-כך, ויקטור בחר תמיד בעכשיו, וכיוון שכל

חייו היו כרוכים בהיגיון של דחף זה, רק טבעי היה שיבחר גם הפעם

בעכשיו.

שלוש שנים עשיתי בבית-הספר לנערים של אנסלם. כששבתי הביתה

בתום השנה השנייה כבר נפרדו דרכיהם של ויקטור ודורה, אך שוב לא היה

טעם להחליף בית-ספר, ולפיכך חזרתי לניו-המפשר בתום חופשת הקיץ.

ויקטור סיפר לי סיפור מבולבל למדי על הגירושים ומעולם לא הבנתי בדיוק

מה באמת קרה שם. דובר על חשבונות בנק שנעלמו ועל כלים שנשברו, אבל

אחר-כך הוזכר איש בשם ג'ורג', ותהיתי אם לא היתה גם לו יד בדבר. לא

לחצתי על דודי שיספר לי פרטים מדויקים, מפני שבסופו של דבר נראה היה

כי העובדה שחזר להיות לבדו היתה בשבילו הקלה ולאו דווקא מהלומה.

ויקטור שרד ממלחמות הנישואים, אך אין פירוש הדבר שלא נותרו לו צלקות.

הופעתו היתה מרושלת להדאיג (כפתורים חסרים, צווארונים מוכתמים, שולי

מכנסיים מהוהים), ואפילו לבדיחותיו נוסף אין נופך עגמומי, כמעט צורב.

אותות אלה כשלעצמם היו חמורים למדי, אך אותי הדאיגו יותר דווקא תקלות

הגוף. היו רגעים שבהם כשל בלכתו (מין התעקמות מסתורית של הברכיים),

נתקל ברהיטים, שכח כמדומה היכן הוא נמצא. ידעתי שהחיים עם דורה גבו

ממנו מחיר, אבל ודאי היה כאן משהו נוסף. כיוון שלא רציתי להיתפס לחרדה

גדולה יותר, הצלחתי לשכנע את עצמי שצרותיו נובעות פחות מן הגוף ויותר

מהלך-נפש. ייתכן שצדקתי, אך במבט לאחור קשה לי כיום לחשוב

שהתסמינים שראיתי לראשונה באותו קיץ לא היו קשורים להתקף הלב

שגרם למותו שלוש שנים לאחר-אכן. ויקטור עצמו לא אמר דבר, אבל גופו

דיבר אלי בצופן משלו, ולא היו לי הכלים או התבונה לפענחו.

כששבתי לשיקגו לחופשת חג המולד, דומה היה שהמשבר חלף. חיותו של

ויקטור חזרה אליו במידה רבה, ולפתע עמדו על הפרק דברים גדולים.

בספטמבר פירקו הוא והאווי דאן את "אורות הירח" והקימו להקה חדשה יחד

עם שלושה מוסיקאים צעירים יותר שניגנו בתופים, פסנתר וסקסופון. הם

התכנו עתה "אנשי הירח" ורוב שיריהם היו יצירות מקוריות. ויקטור כתב

את המלים, האווי חיבר את המנגינות, וכל החמישה שרו, כך או אחרת.

"גמרנו עם להיטי העבר," הודיע לי ויקטור בבואי. "גמרנו עם מוסיקה

לריקודים. גמרנו עם השיכורים בחתונות. גמרנו עם הרבע עוף, הגיע הזמן

ללכת על משהו גדול." המופע שהכינו היה מקורי ללא ספק, וכשהלכתי

לראותם בהופעה בערב האחרת, הפתיעו אותי השירים כגילוי של ממש - הם

היו מלאי הומור וחדוות חיים, מין השתוללות רועשת ועליזה שליגלגה על כל

דבר, מפוליטיקה ועד אהבה. למלים של ויקטור היה ניחוח עליז, פזמוני, אך

מבעד להן ביצבצה נעימה כמעט סאטירית. מפגש בין ספייק ג'ונס

לשופנהאואר, אם דבר כזה אפשרי בכלל. האווי הצליח לסדר ל"אנשי הירח"

הזמנה להופיע באחד המועדונים במרכז שיקגו, והם מצאו עצמם מופיעים

כמעט מדי סוף-שבוע, מחג ההודיה ועד יום ולנטין הקדוש. כשחזרתי לשיקגו

לאחר סיום התיכון, כבר עמד על הפרק מסע הופעות, ודובר אפילו על

הקלטת תקליט אצל חברה בלוס אנג'לס. כך נכנסו הספרים של דוד ויקטור

לסיפור. הוא עמד לצאת לדרך באמצע ספטמבר, ולא ידע מתי ישוב.

זה קרה בשעת לילה מאוחרת, פחות משבוע לפני שהייתי אמור לצאת

לניו-יורק. ויקטור ישב בכיסאו ליד החלון, מחסל לאטו חפיסה של סיגריות

"ראלי" ולוגם שנאפס מתוך קנקן זכוכית זול. אני הייתי שרוע על הספה

וריחפתי לי בקהות מאושרת של ויסקי ועשן. במשך שלוש או ארבע שעות

דיברנו על דא ועל הא, אבל עתה נשתררה הפוגה וכל אחד מאיתנו נסחף

בשתיקת הרהוריו. דוד ויקטור ינק יניקה אחרונה מן הסיגרייה, צימצם את

עיניו שעה שהעשן מסתלסל מול לחיו, ואז כיבה את הבדל במאפרה החביבה

עליו, אזכרת מהיריד העולמי של 1939. הוא הביט בי בחיבה אפופת ערפל,

לגם לגימה נוספת, מחה את שפתיו ונאנח עמוקות. "ועכשיו הגענו לחלק

הקשה," אמר. "הסופים, הפרידות, המלים האחרונות. במערבונים קוראים

לזה, נדמה לי, לעקור את היתדות. "גם אם לא תשמע ממני לעתים קרובות,

פיליאס, תזכור שאני חושב עליך. הלוואי שיכולתי להגיד שאני יודע איפה

אני אהיה, אבל פתאום קורצים לשנינו עולמות חדשים, ואני מסופק אם יהיו

הרבה הזדמנויות לכתוב מכתבים." דוד ויקטור השתתק כדי להצית סיגרייה

נוספת, וראיתי שידו האוחזת בגפרור רועדת. "אף אחד לא יודע כמה זמן זה

יחזיק מעמד," המשיך, "אבל האווי אופטימי מאוד. עד עכשיו קיבלנו הרבה

הזמנות, ואין ספק שיהיו עוד. קולורדו, אריזונה, נוודה, קליפורניה. ניסע

מערבה, עמוק אל תוך השממה. זה יהיה מעניין, אני חושב, ולא משנה מה

ייצא מזה. חבורה של עירונים בארץ הבוקרים והאינדיאנים. אבל נעים לי

לחשוב על המרחבים הפתוחים, על ביצוע המוסיקה שלי תחת שמי המדבר.

מי יודע אם לא תתגלה לי שם איזו אמת חדשה?"

דוד ויקטור צחק, כמבקש לקעקע את רצינותו של ההרהור הזה. "העניין

הוא," חזר ודיבר, "שבגלל המרחקים הגדולים אני חייב להיות קל-תנועה.

צריך יהיה להיפטר מחפצים, למסור אותם או לזרוק אותם לאשפה. אבל כואב

לי לחשוב שהם ייעלמו לנצח, ולכן החלטתי לתת אותם לך. אחרי הכול, במי

מלבדך אני יכול לבטוח? מי מלבדך ימשיך את המסורת? אני אתחיל בספרים.

כן, כן, כולם. מבחינתי זה לא יכול היה לקרות בזמן יותר טוב. כשספרתי

אותם היום אחר-הצהריים, הגעתי לאלף ארבע מאות תשעים ושניים ספרים.

מספר מוצלח, לדעתי, כי הוא מזכיר את גילוי אמריקה בידי קולומבוס,

והמכללה שאליה אתה נוסע נקראת על-שם קולומבוס. כמה מהספרים שיש

כאן גדולים, כמה קטנים, כמה עבים, כמה דקים - אבל בכולם יש מלים. אם

תקרא את המלים האלה, הן יעזרו אולי בהשכלתך. לא, לא, אני לא מוכן

לשמוע. אפילו לא ציוץ אחד של מחאה. ברגע שתמצא לך דירה בניו-יורק,

אני אשלח לך אותם. עותק אחד של דנטה אני שומר לי, אבל חוץ מזה אתה

מוכרח לקבל את כולם. אחר-כך יש גם את כלי השחמט מעץ. המגנטיים

יישארו אצלי, אבל העץ חייב ללכת אליך. אחר-כך יש את קופסת הסיגרים

עם החתימות של שחקני הבייסבול. יש לנו כמעט כל שחקן מה"קאבס"

בעשרים השנים האחרונות, כמה כוכבים, ועוד הרבה דגי רקק מקבוצות

אחרות בליגה. מאט באטס, מימוֹ לוּנה, ריפ רִיפַּלסקי, פַּטסי קַבַּלֶרוֹ, דיק

דְרוֹט. עצם האלמוניות של השמות האלה צריכה להפוך אותם לבני-אלמוות.

אחרי זה יש לנו עוד כמה קישוטים קטנים, זוטות מפה ושם. המאפרות

שקניתי כמזכרות בניו-יורק ובאלמו, ההקלטות של היידן ומוצרט שעשיתי

עם תזמורת קליבלנד, אלבום התמונות המשפחתי, הפרס שזכיתי בו כילד על

המקום הראשון בתחרות מוסיקה ארצית. זה היה ב- 1924, אם אפשר בכלל

להאמין - לפני הרבה-הרבה זמן. ואחרון חביב, אני רוצה שתיקח את חליפת

הטוויד שקניתי בלוּם לפני כמה חורפים. אני לא אזדקק לה במקומות שאליהם

אני נוסע. והיא עשויה מצמר סקוטי משובח ביותר. לבשתי אותה רק פעמיים,

ואם הייתי מוסר אותה לצבא הישועה, היא היתה מגיעה בסופו של דבר

לאיזה יצור שתוי בביב השופכין. הרבה יותר טוב שאתה תיקח אותה. היא

תתן לך הופעה מכובדת, ואף פעם לא מזיק להיראות טוב, נכון? דבר ראשון

בבוקר נלך מחר לחייט וניתן אותה לתיקון.

"בזה גמרנו הכול, אני חושב. הספרים, השחמט, החתימות, הזוטות,

החליפה. ועכשיו, אחרי שחיסלתי את ענייני הממלכה שלי, אני מרוצה. אין

שום סיבה שתביט בי כך. אני יודע מה אני עושה, ואני שמח שעשיתי את זה.

אתה בחור טוב, פיליאס, ותמיד תהיה איתי, איפה שאני לא אהיה. כרגע

אנחנו נעים בכיוונים הפוכים. אבל במוקדם או במאוחר ניפגש שוב. אני

בטוח. הכול מסתדר בסוף, אתה מבין, הכל מתקשר. תשעת המעגלים. תשעת

כוכבי-הלכת. תשעת מחזורי הבייסבול. תשע הנשמות שלנו. תחשוב על זה.

אין סוף להקבלות. אבל די פטפוטים ללילה אחד. השעה מאוחרת, והשינה

קוראת לשנינו. בוא, תן לי יד. כן, זהו, תחזיק חזק וטוב. ככה. ועכשיו

לחיצה. זהו, לחיצה לפרידה. לחיצה שתספיק לנו עד סוף כל הדורות."

מדי שבוע או שבועיים היה דוד ויקטור שולח לי גלויה. בדרך-כלל היו אלה

גלויות רעשניות וססגוניות של תיירים: תמונות של שקיעות בהרי הרוקי,

תצלומי פרסומת של מלונות דרכים, קקטוסים ותחרויות רודיאו, חוות

תיירים, ערי רפאים, נופי מדבר. לעתים הופיעו ברכות במסגרת של פלצור

מצויר, ופעם אפילו דיבר פרד מתוך בועה שצוירה מעל ראשו: ברכות

מסילבר גאלץ'. המסרים על גב הגלויה היו שרבוטים קצרים וחידתיים, אך

אני השתוקקתי לא לחדשות דווקא, אלא לאות חיים מפעם לפעם. ההנאה

האמיתית היתה טמונה בגלויות עצמן, וככל שהיו יותר המוניות וטיפשיות, כן

שימחו יותר את לבי. בכל פעם שמצאתי גלויה כזאת בתיבת הדואר שלי

הרגשתי שאנחנו שותפים לאיזו בדיחה פרטית, ואת הטובות ביותר (תמונת

מסעדה ריקה ברִינוֹ, אשה שמנה רכובה על סוס בשַאייֶן) אפילו הדבקתי על

הקיר מעל לראשי. שותפי לחדר הבין את המסעדה הריקה, אבל הרוכבת

השמנה נשגבה מבינתו. הסברתי לו שקיים דמיון מפליא בינה לבין דורה,

אשתו לשעבר של דודי. ואיך שדברים מתגלגלים בעולם, אמרתי, יש סיכוי

לא קטן שהאשה היא באמת דורה.

כיוון שוויקטור לא נשאר בשום מקום זמן רב, קשה היה לי לענות לו.

בשלהי אוקטובר כתבתי מכתב בן תשעה עמודים על הפסקת החשמל הגדולה

בניו-יורק (נלכדתי במעלית עם שני ידידים), אך לא שלחתי אותו אלא

בינואר, שאז הגיעו "אנשי הירח" לטאהו לעבודה של שלושה שבועות. אבל

גם אם לא יכולתי לכתוב הרבה, בכל זאת הצלחתי לשמור על קשר רוחני

איתו באמצעות החליפה. חליפות לא היו אז כלל באופנה אצל סטודנטים

לתואר ראשון, אבל אני הרגשתי בה כמו בבית, וכיוון שלמעשה לא היה לי

כל בית אחר, המשכתי ללבוש אותה מדי יום, מראשית השנה ועד סופה.

ברגעים של מצוקה ואומללות נעם לי במיוחד להרגיש עטוף בחמימות בגדיו

של דודי, ולעתים דימיתי שרק בזכות אותה חליפה אני נשאר שלם, שאם לא

אלבש אותה, גופי יתפרק לגורמים. היא תיפקדה כקרום מגן, עור שני שסוכך

עלי מפני מהלומות החיים. במבט לאחור אני תופש היום כמה מוזר נראיתי

ודאי באותם ימים: צעיר כחוש, פרוע, מרוכז, מנותק בעליל מהעולם. אך

האמת היא שלא רציתי כלל להשתלב. אם חברי ללימודים הדביקו לי את

תווית התמהוני, הבעיה לא היתה שלי. אני הייתי האינטלקטואל הנשגב,

הגאון-לעתיד הנרגן והדעתן מין מלווֹליו הפורש מן הכלל וממאן להיות חלק

מן העדר. אני מסמיק כמעט כשאני נזכר בפוזות המגוחכות שהצגתי באותם

ימים. הייתי מזיגה גרוטסקית של ביישנות ויוהרה, ונעתי בין שתיקות

ממושכות ומביכות להתקפים פרועים של הוללות. כשנחה עלי הרוח הייתי

מבלה לילות שלמים בברים, מעשן ושותה כאילו בדעתי להרוג את עצמי.

מצטט חרוזים של משוררים מינוריים מהמאה השש-עשרה, מעלה נקודות

סתומות בלטינית מהפילוסופיה של ימי-הביניים, מתאמץ בכל כוחי להרשים

את ידידי. שמונה-עשרה הוא גיל נורא, ואף שהאמנתי באמונה שלמה שאני

בוגר מיתר חברי ללימודים, לאמיתו של דבר מצאתי לי פשוט דרך שונה

להיות צעיר. יותר מכל דבר אחר שימשה לי החליפה תג זיהוי, הסמל למה

שרציתי להראות לעולם. מבחינה אובייקטיבית, לא היה כל פסול בחליפה.

היא היתה עשויה אריג טוויד ירקרק כהה עם משבצות קטנות ודשים צרים -

בגד חזק ותפור היטב - אך לאחר חודשים אחדים של שימוש בלתי-פוסק היא

החלה ליצור רושם בלתי-תכליתי ונתלתה על גופי הכחוש כהרהור מפוזר

שנתקמט, מין אנדרלמוסיה מרופטת של צמר. מה שידידי לא ידעו, כמובן,

הוא שלבשתי אותה מטעמים שברגש. מתחת לפוזת הבעיטה במוסכמות,

השבעתי גם את הכמיהה להיות קרוב לדודי, לגזרתו של הבגד לא היה כמעט

כל קשר לכך. אילו נתן לי ויקטור חליפה סגולה מטורזנת, אין לי ספק

שהייתי לובש אותה באותה רוח שבה לבשתי את חליפת הטוויד.

באביב, עם תום הלמודים, דחיתי הצעה משותפי לחדר לחלוק עמו דירה

בשנה שלאחר-מכן. חיבבתי אמנם את זימר (הוא היה למעשה חברי הטוב

ביותר), אך לאחר ארבע שנים של לינה משותפת ומעונות, לא יכולתי לגבור

על הפיתוי לחיות לבד. מצאתי את הדירה ברחוב 112 מערב ועברתי לשם עם

חפצי בחמישה-עשר ביוני, דקות ספורות לפני ששני בעלי-גוף הביאו עימם

את שבעים ושש קופסאות הקרטון של ספרי הדוד ויקטור, שנחו במחסן

במשך תשעת החודשים האחרונים. היתה זו דירת חדר בקומה החמישית של

בניין גדול עם מעלית: חדר בינוני בגודלו ומטבחון בפינה הדרום-מזרחית,

ארון, שירותים, וזוג חלונות שניבטו לסמטה. יונים טפחו בכנפיהן והמו על

אדני החלונות, ושישה פחי-אשפה חבוטים ניצבו למטה. האוויר בפנים היה

אפלולי, רווי גוון אפרפר, וגם בימים הבהירים ביותר הפיק זיו קלוש בלבד.

בהתחלה הרגשתי כמה נקיפות-לב, צביטות קטנות של פחד מפני החיים

לבדי, ואז גיליתי תגלית ייחודית שעזרה לי להתרגל לדירה ולמצוא בה את

מקומי. היה זה בלילה השני או השלישי, ולגמרי במקרה מצאתי את עצמי

עומד בין שני החלונות, בזווית אלכסונית לחלון שמשמאל. הסטתי מעט את

עיני לאותו כיוון, ולפתע ראיתי פס דק של אוויר בין שני הבניינים שמאחור.

מה שראיתי היה ברודוויי, החלק הקטן, המקוצר ביותר של ברודוויי, והדבר

המעניין הוא שכל החלק שנגלה לעיני היה אלא בשלט ניאון, משואה בוהקת

של אותיות ורודות וכחולות שהרכיבו את המלים "ארמון הירח". זיהיתי בו

את שלט המסעדה הסינית שבהמשך הרחוב, אך העוצמה שבה היכו בי אותן

מלים מחתה כל התייחסות וקשר לעולם המעשה. היו אלה אותיות פלא, והן

תלו בחלל האוויר, בחשיכה, כמסר שנשלח משמים. "ארמון הירח". מיד

חשבתי על דוד ויקטור ולהקתו, ובאותו רגע ראשון וחסר היגיון איבדו

הפחדים את אחיזתם בי. מעולם לא חוויתי משהו כה פתאומי ומוחלט. חדר

ריק ועלוב נהפך והיה למקום של פנימיות, צומת דרכים שבו נפגשו אותות

מוזרים ואירועים מסתוריים, שרירותיים. המשכתי לבהות בשלט "ארמון

הירח", ואט-אט הבנתי שהגעתי אל המקום הנכון, שדירה קטנה זו היא אכן

המקום שנועדתי לחיות בו.

הקיץ עבר עלי בעבודה חלקית בחנות ספרים, בהליכה לקולנוע

ובהתאהבות מתלקחת ודועכת חליפות לנערה ושמה סינתיה, שפניה נמחו

כבר מזמן מזיכרוני. הרגשתי יותר ויותר בבית בדירתי החדשה, וכאשר

יתחדשו הלימודים בסתיו, הטלתי את עצמי לסבב קדחתני של שתייה בשעות

הקטנות של הלילה עם זימר ושאר ידידי, רדיפה אחרי נערות ובולמוסים

ארוכים של קריאה ולימוד בשקט מוחלט. זמן רב לאחר-מכן, כשהשקפתי

לאחור על אותם דברים ממרחק השנים, הבנתי עד כמה פורייה היתה אותה

תקופה.

ואז מלאו לי עשרים, ושבועות לא רבים לאחר-מכן קיבלתי מכתב ארוך,

כמעט בלתי-מובן, מדוד ויקטור, שנכתב בעיפרון על גב טופסי הזמנה צהובים

לאנציקלופדיה "הומבולדט". ממה שהצלחתי להבין פקדו את "אנשי הירח"

זמנים קשים, ולאחר תקופה ממושכת של מזל-ביש (הזמנות שבוטלו, תקרים

בגלגלים, שיכור שבר את אפו של נגן הסקסופון), התפרקה הקבוצה. מאז

נובמבר גר דוד ויקטור בבּוֹיזִי, איידהו, שם מצא עבודה זמנית כסוכן-מכירות

מדלת לדלת של אנציקלופדיות. אבל העניינים לא עלו יפה, ולראשונה בכל

השנים שהכרתי את ויקטור שמעתי בדבריו נעימה של תבוסה. "מישכנתי את

הקלרנית", נאמר במכתב, "חשבון הבנק שלי עומד על אפס, ותושבי בויזי

בכלל לא מתעניינים באנציקלופדיות".

הברקתי לדודי כסף ואחר-כך שלחתי מברק והפצרתי בו לבוא לניו-יורק.

ימים אחדים לאחר-מכן ענה לי ויקטור והודה לי על ההזמנה. הוא יחסל את

ענייניו כאן עד סוף השבוע, אמר, ויעלה על האוטובוס הראשון. על-פי

חשבוני אמור היה להגיע ביום שלישי, רביעי לכל המאוחר. אבל יום רביעי

בא והלך, וויקטור לא הופיע. שלחתי מברק נוסף, אך לא קיבלתי תשובה.

מספר האסונות האפשריים נראה לי אינסופי. העליתי בדמיוני את כל הדברים

העלולים לקרות לאדם בדרך בין בויזי לניו-יורק, ולפתע הפכה יבשת

אמריקה כולה לאזור סכנה ענק, חלום בלהות מאיים של מלכודות ומבוכים.

ניסיתי לאתר את בעל הבית שבו גר ויקטור, אך לא העליתי דבר, ואז, כמוצא

אחרון, טילפנתי למשטרת בויזי. הסברתי בזהירות את בעייתי לסמל שענה

לי בטלפון, איש ושמו ניל ארמסטרונג. ביום המחרת החזיר לי הסמל

ארמסטרונג טלפון ובישר לי את הבשורה. דוד ויקטור נמצא מת בחדרו

שברחוב 12 צפון - שרוע בכיסא ומעילו עליו, קלרנית מורכבת-למחצה

לפותה באצבעות ידו הימנית, שתי מזוודות ארוזות ניצבו ליד הדלת. נערך

חיפוש בחדר, אך הרשויות לא מצאו רמז למעשים בלתי-כשרים, על-פי

הדו"ח הראשוני של הרופא-הבודק, נגרם המוות ככל הנראה כתוצאה מהתקף

לב. "לא נעים, בחור," הוסיף הסמל. "באמת צר לי."

טסתי מערבה למחרת בבוקר לערוך את הסידורים. זיהיתי את גופתו של

ויקטור בחדר המתים, פרעתי את החובות, חתמתי על מסמכים וטפסים,

עשיתי הכנות להעברת הגופה הביתה לשיקגו. מצב הגופה גרם לאחראי על

חדר המתים בבויזי מפח-נפש. אחרי כמעט שבוע בדירה, לא היה אפשר

לעשות הרבה. "אני, במקומך," אמר לי, לא הייתי מצפה לנסים."

ערכתי את סידורי ההלוויה בטלפון, התקשרתי לכמה מידידיו של ויקטור

(האווי דאן, נגן הסקסופון שבור-האף, כמה תלמידים לשעבר), ניסיתי

בלב-ולב לאתר את דורה (לא הצלחתי למצוא אותה), ואחר-כך ליוויתי את

הארון לשיקגו. ויקטור נקבר לצד אמי, והשמים המטירו עלינו גשם כבד,

שעה שעמדנו והבטנו בידידנו ההולך ונעלם בבטן האדמה. לאחר-מכן נסענו

לבית משפחת דאן שבצפון העיר, ושם הכינה גברת דאן תקרובת צנועה של

בשר קר ומרק חם. בארבע השעות שקדמו לכך בכיתי ללא הפוגה, ובבית

לגמתי במהירות חמש או שש כוסות ויסקי כפול יחד עם האוכל. המשקה

רומם את רוחי במידה ניכרת, ולאחר כשעה התחלתי לשיר שירים בקול רם.

האווי ליווה אותי בפסנתר, ולזמן-מה הפכנו לחבורה צווחנית למדי. אחר-כך

הקאתי על הרצפה והקסם פג. בשש נפרדתי לשלום ויצאתי אל הגשם בצעדים

כושלים. שוטטתי כסומא עוד שעתיים או שלוש, הקאתי שוב על מפתן דלת,

ואז מצאתי זונה רזה ואפורת-עיניים בשם אגנס, שעמדה תחת מטרייה ברחוב

מואר באור ניאון. ליוויתי אותה לחדרה שבמלון אלדורדו, השמעתי לה

הרצאה קצרה על שיריו של סר וולטר ראלי, ושעה שפשטה את בגדיה

ופישקה את רגליה שרתי לה שירי ערש. היא קראה לי מטורף, אבל נתתי לה

מאה דולר והיא הסכימה לבלות איתי את הלילה. אלא ששנתי היתה רעה

ובארבע לפנות בוקר חמקתי מהמיטה, נכנסתי לבגדי הטובים ולקחתי מונית

לשדה התעופה. לפני עשר הייתי שוב בניו-יורק.

הבעיה, בסופו של דבר, לא היתה האבל. אבל האבל היה אולי הגורם

הראשון, אך הוא פינה חיש מהר את מקומו למשהו אחר - משהו מוחשי יותר,

משהו ניתן יותר לחישוב מבחינת השפעותיו, משהו קשה יותר מבחינת נזקו.

שרשרת שלמה של כוחות נכנסה לפעולה, ובשלב כלשהו התחלתי לאבד

שיווי-משקל, להסתחרר במעגלים הולכים וגדלים סביב עצמי, עד שלבסוף

יצאתי כליל מן המסלול.

האמת היא שמצבי הכספי הלך והחמיר. הייתי מודע לכך עוד קודם-לכן,

אבל עד כה הסכנה ריחפה מרחוק ולא הקדשתי לה מחשבה של ממש. אך

בעקבות מותו של דוד ויקטור, ואלפי הדולרים שביזבזתי באותם ימים

נוראים, הסכום שהיה אמור לאפשר לי לסיים את לימודי התואר הראשון כלה

בעשן. ידעתי שאם לא אעשה מעשה כדי להשלים את החסר, לא אצליח

להגיע לקו הסיום. חישבתי ומצאתי שאם אמשיך להוציא כסף בקצב הנוכחי,

יאזל כל כספי בנובמבר של השנה האחרונה ללימודים. ופירוש הדבר הכול:

כל פרוטה, כל אגורה, כל מטבע - עד הגרוש האחרון.

הדחף הראשון שלי היה לעזוב את האוניברסיטה, אך לאחר שהשתעשעתי

ברעיון יום או יומיים, נמלכתי בדעתי. הבטחתי לדודי שאסיים את הלימודים,

וכיוון שהוא כבר לא היה איתנו לאשר את שינוי התוכנית, הרגשתי שאינני

חופשי להפר את הבטחתי. נוסף על כך, עמדה על הפרק שאלת גיוסי. אילו

עזבתי מיד את האוניברסיטה, היתה מתבטלת הדחייה שקיבלתי לצורך

לימודים, והרעיון לצעוד בסך אל מוות מוקדם ביערות העד של אסיה לא

נראה לי. אשאר אפוא בניו-יורק ואמשיך בלימודי בקולומביה. זו היתה

ההחלטה ההגיונית, הדבר הנכון לעשותו. אחרי התחלה כה מבטיחה אפשר

היה לצפות שלא אתקשה להמשיך לנהוג בהיגיון. מגוון של אפשרויות היה

פתוח לפני אנשים במצבי - מלגות, הלוואות, תוכניות של שילוב עבודה

ולימודים - אבל ברגע שהתחלתי לחשוב עליהן, נתקפתי שאט-נפש. היתה זו

תגובה פתאומית, בלתי-רצונית, התקף מטלטל של בחילה. לפתע תפשתי

שאינני רוצה כל חלק בדברים האלה ולפיכך דחיתי את כולם - בעקשנות,

בבוז, מתוך הכרה מלאה שזה עתה חיבלתי בסיכוי היחיד לעבור בשלום את

המשבר. למעשה, מאותו שלב ואילך לא עשיתי דבר כדי לעזור לעצמי,

סירבתי לנקוף אצבע. אלוהים יודע מדוע נהגתי כך. בשעתו המצאתי

אינספור סיבות, אך בסופו של דבר קרוב לוודאי שכולן מסתכמות במלה

אחת: ייאוש. הייתי מיואש, ולנוכח זעזוע כה גדול הרגשתי שנחוצה פעולה

קיצונית. רציתי לירוק על העולם, לעשות את הדבר הפרוע ביותר העולה על

הדעת. בכל הלהט והאידיאליזם של אדם צעיר שחשב יותר מדי וקרא יותר

מדי ספרים, החלטתי שהדבר שעלי לעשות הוא לא-כלום: הפעולה שאנקוט

תהיה סירוב תוקפני לנקוט פעולה כלשהי. היה זה ניהיליזם שהועלה לדרגה

של היגד אסתטי. אהפוך את חיי ליצירת אמנות, אעלה את עצמי קורבן

לפרדוקסים כה מרהיבים, עד שכל נשימה שאנשום תלמד אותי להתענג על

אובדני. האותות הצביעו על ליקוי-מאורות כללי, וככל שגיששתי אחר פירוש

אחר, תמונת אותה אפילה משכה אותי אליה, פיתתה אותי בפשטות צורתה.

לא אעשה דבר כדי לסכל את הבלתי-נמנע, אך גם לא אמהר לקראתו. אם

החיים יוכלו להימשך בינתיים כדרכם, מה טוב. אהיה סבלני, איאחז בכל

כוחי. אלא שאני פשוט ידעתי מה צופן לי העתיד, ואם זה יקרה היום או מחר

- מכל מקום זה יקרה. ליקוי-מאורות כללי. החיה נטבחה, סודות מעיה

פוענחו. הירח יסתיר את עין השמש, ובאותו רגע איעלם. אהיה כלי ריק,

אבק אדם, חסר פרוטה.

ואז התחלתי לקרוא את הספרים של דוד ויקטור. שבועיים לאחר הלוויה

בחרתי באקראי באחת הקופסאות, חתכתי בזהירות את סרט ההדבקה בסכין

וקראתי כל מה שהיה בפנים. מצאתי שם תערובת משונה שנארזה ללא סדר

או מטרה ברורה. היו שם רומנים ומחזות, ספרי היסטוריה וספרי מסעות,

ספרי הדרכה לשחמט וסיפורי בלשים, מדע בדיוני וכתבים פילוסופיים -

אנדרלאוסיה מוחלטת של דברי דפוס. לגבי לא היתה לכך כל חשיבות. קראתי

כל ספר עד תומו וסירבתי לשפוט אותו. מבחינתי, כל ספר היה שווה

למשניו, כל משפט היה מורכב מאותו מספר מלים בדיוק, וכל אלה עמדה

בדיוק במקום שבו היתה צריכה להיות. זו היתה הדרך שבה בחרתי להתאבל

על דודי ויקטור. בזו אחר זו פתחתי כל קופסה, ובזה אחר זה קראתי כל ספר.

זו היתה המשימה שהצבתי לעצמי, ודבקתי בה עד הסוף המר.

בכל קופסה היתה ערבוביה דומה לזו שבקופסה הראשונה, בליל של גבוה

ונמוך, גיבובים של כתיבה קיקיונית פזורים בין יצירות-מופת, ספרי כיס

תחובים בין מהדורות בכריכה קשה, רומנים זולים בכפיפה אחת עם דאן

וטולסטוי. דוד ויקטור לא סידר מעולם את ספרייתו בשיטתיות. כל ספר

שנקנה הונח על המדף סמוך לספר שנקנה לפניו, ומעט-מעט התרחבו השורות

ועם חלוף השנים תפסו יותר ויותר מקום. וכך בדיוק נכנסו הספרים

לקופסאות. על כל פנים, סדר הזמנים לא שובש, הרצף נשמר בהעדר כל

עיקרון אחר. בעיני היה זה סידור אידיאלי. כל אימת שפתחתי קופסה יכולתי

להיכנס לפרק אחר בחיי דודי, תקופה נתונה של ימים או שבועות או חודשים,

וההרגשה שאני תופס אותו חלל רוחני שתפס ויקטור בעבר - קורא אותן

מלים, חי באותם סיפורים, אולי חושב אותן מחשבות - היה בה מן הנחמה.

היה זה כמעט כמו ללכת בעקבותיו של מגלה-ארצות קדום, לשחזר את צעדיו

שעה שהבקיע לו דרך בארץ לא-נודעת, התקדם מערבה בעקבות השמש, רדף

אחרי האור עד כלות. כיוון שהקופסאות לא נשאו תוויות או מספרים, לא

היתה לי כל אפשרות לדעת מראש לאיזו תקופה אני עומד להיכנס. המסע היה

מורכב אפוא מטיולים נפרדים, קטועים, מבוסטון ללנוקס, למשל.

ממיניאפוליס לסופולס - מקנושה לסולט לייק סיטי. בעיני לא היתה כל

חשיבות לכך שנאלצתי לדלג על-פני המפה. בסופו של דבר יתמלאו כל

החללים הריקים, ייגמאו כל המרחקים.

אמצע עמוד 27

הסתקרנתם? לחצו כאן לדף הספר

הספרים הנמכרים ביותר

ספרים חדשים

ספרי ילדים ונוער

סדרות

כללי