דורון הדרקון
כתב: יונתן יבין
איורים: עופר גֵץ
עם עובד
מנוקד
מגיל 3
דורון מתעורר בבוקר "וכולו מתרגש, מתגעש, כי גילה שבלילה הפך לדרקון, כן – כזה שיורק מפיו אש!" הפיכתו של דורון לדרקון היא הדרך באמצעותה מציג ספר חשוב זה את הזעם הילדי. בעוד הספרות הקלאסית לילדים נהגה להציג תמונה פלקטית של ילדים שקטים ומבוישים, הספרות המודרנית חושפת את מגוון האפיונים והתכונות של ילדים. במקרה שלפנינו, ההפיכה לדרקון מאפשר לסופר להציג את התנהגותו ה"רעה" של דורון, אולם ללא שיפוטיות ומתוך קבלה של הסובבים (ההורים והגננת), שגם לילדים יכול להיות יום רע (והקדימה בכך אלונה פרנקל בספרה המצוין היום הרע של טובה שפורסם בשנת 1979), שבו הם יעדיפו להתבודד ויפגינו כעס בלתי מוסבר כלפי הסובבים. האיורים המלווים את הטקסט חשובים בהבהרת הסיטואציה, שכן הספר אינו נקרא כיצירה-פנטסטית אלא כיצירה ריאליסטית. דורון רק מרגיש שהפך לדרקון, אולם המאפיינים הדרקוניים שהוא מאמץ ממחישים שלפנינו תחושה נפשית ולא הפיכה ממשית לדרקון. הזנב הוא בכלל שפופרת האמבטיה, והכנפיים הן מגבות ובהמשך סדין שנלקח מארגז המצעים. דורון ממשיך לגן, בתחושתו הדרקונית, מתחצף אל הגננת ונשאר לבדו, ללא חברים. תחושת הלבד מוצגת באופן אמביוולנטי: "היה לו גם כיף וגם לא כל כך, שאין מסביבו אף אחד". הצגה מורכבת זו מאותתת לקוראים, שהלבד נדרש להם בשעות כעס וגודש רגשי, אולם בה בעת, שכאשר מגיעה רגיעה, חוזר הצורך בחברה. הגננת, שמזהה נכונה את התחושה האמביוולנטית, פונה אל דורון כדרקון, וכך הוא מצטרף אל ילדי הגן. גם ההורים מגיבים לתחושות הזעם שהפגין דורון בארוחת הבוקר, ומגיעים ביחד לקחת אותו מהגן. הקבלה המשפחתית מעודדת את דורון ומשנה את מצב רוחו מכעס לשמחה. לפיכך הוא מחליט "שלא אכפת לו להיות לפעמים קצת נחמד. אבל רק קצת. ורק לקצת זמן". כאן מצוי המסר החתרני של היצירה, המאפשרת את שבירת מיתוס "הילד הנחמד והצייתן", לטובת הצגת דמות ילדית מורכבת בהיבט הנפשי, כזו המאפשרת לעצמה להיות נחמדה ולא נחמדה, חברותית ולא חברותית, רגישה וחסרת רגישות. שכן כפי שניסח זאת יאנוש קורצ'אק, "הילד הוא אדם", ומכאן, כי היצירה שלפנינו מזכירה לקוראיה, המבוגרים והילדים, שגם לילדים מותר להיות לא נחמדים. וזוהי גדולתה.