בדרך אל הנשיות | דן מירון ואריאל הירשפלד | פרק ראשון

תוכן העניינים

מבוא 7

דן מירון — לשמחה מה זו עושה?        11

פרק א: הדרך אל שמחת עניים         15
פרק ב: בעיניים תמימות         51
פרק ג: פּוּרָה         87
נספחים למסה "לשמחה מה זו עושה?"         130

אריאל הירשפלד — כַּּצַּּוָּּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל         137

מבוא         141
פרק א: על שירת האהבה בשמחת עניים         153
פרק ב: בירור של חירום         163
פרק ג: הקורא נקרא קריאת חירום — "שִׁיר הַשֶּׁקֶר"         173
פרק ד: הדמיון של מצבי הנפש         178
פרק ה: הכאב, היופי והחוק — על המוזיקה של שמחת עניים         205
פרק ו: אפיזודה של שלום         221
פרק ז: קדושה         227
פרק ח: נשיות         235

הערות         249

שלמי תודה         261

מבוא

אין עוד יצירה בשירה העברית החדשה זולת שמחת עניים שצמחה סביבה הילה, עיגול של אור, כזה הנוגה סביב ראשי הקדושים בציורי איקונין נוצריים עתיקים. גם הבקיאים והמומחים העוסקים בספרות כמשלח יד, גם אנשי אקדמיה ותיקים שהבעת "הכול ידוע משכבר" על פניהם תמיד, קולם משתנה להרף עין כשהם אומרים שמחת עניים. שמץ דק, שריד של יראה, חודר אל קולם, זיכרון עמום, מודחק, של הרגע שבו קראו ונדהמו, לא הבינו מה קרה להם, נבוכו. קל וחומר אלה שמעולם לא איבדו את תום הקריאה ואת ההתפעמות נוכח מעשה השירה. אפילו המבקרים המושבעים של אלתרמן וגם אלה שמרדו בו ויצאו נגד דרכו בשירה, החריגו את שמחת עניים מחשבונם.
    האיקוניות של שמחת עניים משכה אליה מטבע הדברים פרשנים רבים כל שמונים שנות חייה של היצירה, ופירושיהם, בייחוד ליצירה הזאת, גם העמידו סביבה ריחוק וחשש. קוראי שירה ותלמידים רבים חוששים מפני היצירה וסבורים כי טרם הקריאה בה צריך לכאורה ללמוד איזו תורת נסתר שמוליכה אליה, ובלעדיה היא תיוותר סגורה וסתומה בפניהם. ואכן, דווקא סביב שמחת עניים, כמו סביב מבצר עתיק, חפרה הביקורת מעין חפיר עמוק, רצוף אפלות ולחשים, סמלים אזוטריים ונבואות מסתוריות, וזה חולל מבוכה וחשש יותר מהזמנה לפתוח ולקרוא.
    שתי המסות הכלולות בספר הזה אינן מבקשות לסלק את ההילה סביב שמחת עניים, אלא לבנות גשר מעל החפיר הלמדני שנחפר סביבה ולסלק מפניה כמה ערפילים מיותרים וכמה שכבות שהכהו את פניה במרוצת השנים, כפיח הנרות הנדבק לתמונות איקונין בכנסיות מרוב תפילות. המסות נכתבו במלאת שמונים שנה ליצירה שיצאה לאור ב־ 1941 , והן בחזקת שני מבואות אל אוסף השירים; מבואות מכיוונים שונים המשלימים זה את זה.
    בשתי המסות הללו מתרחשת קריאה מחדש, קשובה ומפורטת, ומשתיהן מזדקרת, לפני הכול, המסקנה כי שירי שמחת עניים אינם בגדר פואמה ואינם סיפור שירי רצוף והומוגני כפי שנהוג להגדירה בשיח שצמח סביבה. זה אוסף שירים שהקשר ביניהם מורכב, מתוחכם ורצוף פערים רבים. לפירוק התבניתי הזה של תפיסת הספר משמעות מכריעה בקריאתו.
    המסה הפותחת את הספר — "לשמחה מה זו עושה? שמחת עניים מאת נתן אלתרמן בזמנה ובסביבתה" — מותחת גשר רחב בין דורנו ובין ימי היווצרם של השירים ונוטעת אותם בהקשרם המורכב: בחייו האישיים של אלתרמן בשנים מיד לאחר צאתו לאור של ספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (1938) והופעתו בעולמה של השירה העברית בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, וכל זאת על רקע התהליכים התרבותיים והפוליטיים שפקדו את המערב כולו כשבמרכזם התעצמותה של גרמניה הנאצית ופרוץ מלחמת העולם השנייה.
    המסה — "כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל, שיח האהבה בשמחת עניים״ — מציעה קריאה אחרת בשירי הספר שמוצאה מן העכשיו, מימינו, ופונה אל קוראות וקוראים בני זמננו כדי לחשוף דווקא את מה שאינו כרוך רק בהקשרה ההיסטורי של היצירה. הקריאה הזאת מניחה כי יצירה גדולה מכילה ממדים אוניברסליים שחורגים מחוץ למה שהובן בה בשעתה וכי הם נחשפים לאיטם במרוצת הדורות. יותר מכך: הקוראים בני זמנה של היצירה אינם יכולים לראות את כל ממדיה, ובעצם אין ולעולם לא יהיו לה זמן אחד ופירוש שלםשיכול לכלול את כל מה שגלום בה.
    כמעט כל מי שקרא את סיפורי קפקא דור אחד בלבד אחרי שנכתבו ראה אותם אחרת לגמרי מאשר בזמן היווצרם: הוא קרא אותם על רקע השואה וחורבן יהדות אירופה ומתוך כך ראה אותם כמעין נבואה על העתיד להתרחש. היה נדמה שמה שנתפס אבסורדי או בבחינת משל דמיוני בימי חייו של יוצרם נעשה נכון וממשי, גם אם בלתי נתפס. מי שקורא בהם היום עשוי למצוא ביטוי מפתיע למצב האנושי, דווקא בעידן הטכנולוגי והתקשורתי העכשווי.
    הקורא היום את "אֲנִי הָאִישׁ" של שלמה אבן גבירול, אלף שנה אחרי זמן היכתבו, קורא אותו אחרת מאשר בני זמנו של השיר, משום ש"אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר שִׁנֵּס אֲזוֹרוֹ / וְלֹא יֶרֶף עֲדֵי יָקוּם אֱסָרוֹ, / אֲשֶׁר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ / וְנַפְשׁוֹ מָאֲסָה לִשְׁכֹּן בְּשָׂרוֹ" אינו מדבר עוד על אודות אבן גבירול המעונה שנפטר מן העולם לפני אלף שנה. השיר מדבר עליו בלעדיו, והקוראים שומעים בו דברים שלא עלו על דעת קוראיו בספרד של המאה האחת עשרה, משום שהלשון השירית שבו פוגשת קשב של אדם מעידן אחר אשר מגדיר אחרת לגמרי את מצבי הקיום והנפש שלו. "לב" בימיו של אבן גבירול התפרש למשל כדבר הנמצא בין "שכל" ל"רוח" ול"תודעה", והוא לא היה בבחינת "מרכז הרגש" כפי שמקובל להבין אותו במאות השנים האחרונות. כל דרכי ההבעה של הימים ההם שונות מאוד מאלה המשמשות אדם עכשווי. ובכל זאת השיר ממשיך לדבר אלינו. הקוראים של היום פוגשים בו אדם אחר בן עידן אחר, ומתוך כך הם פוגשים בתוך תוכם שכבה קדמונית של דיבור ומחשבה, ובין שתי השכבות נפתח דיאלוג אשר חוצה עידנים. גם אם מכוח התפתחותה של הלשון יתגלעו בקריאה העכשווית הזאת שגיאות, עיקר הכוח השירי חזק מהן ופטור ממחולליו ההיסטוריים.
    אבל דווקא שתי הדוגמאות האלה גם מלמדות על הכתמים העיוורים של הקריאה העכשווית — של ימינו וגם של הקריאות העכשוויות שלפני דורות. הקוראים הרואים רק את זמנם ושופטים את היצירה הנקראת רק מתוך מושגיהם ועולמם, לא זו בלבד שהם עלולים לטעות בפירושם של מילים ושל ביטויים, של סמלים חזותיים וצליליים, אלא שהם יחמיצו את עיקר המשמעות של הקריאה ושל כל פגישה עם יצירה אנושית — הם לא יראו כלל את האחר הבא אליהם מזמן אחר ולא יקשיבו כלל לממדי האחֵרוּת הגלומים בתוכם עצמם. אי־לימודם של המילים והסמלים של הדורות האחרים הוא בבחינת קריאת בוז לעצם קיומה של הלשון, בכל ממדי התרבות, כלומר לשונות התרבות והאמנות — כבוּז המופנה כלפי אימותינו ואבותינו. העכשיו עבור המסתפק בעכשיו הוא מרכז העולם, מקום צר ושטוח שאינו יודע דבר חיוני על אודות קיומו ברצף ההולכה האדיר של הרוח.
    שמחת עניים אינה עתיקה כ"אֲנִי הָאִישׁ" או "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", והמרחק שנפער בינינו היום ובין החודשים שלפני זמן היכתבה ואחריו אינו יוצר טעויות לקסיקליות של ממש, אבל סגנונה היחיד במינו, הנִפְלֶה, גם בכלל יצירותיו האחרות של אלתרמן, בצורות השיר שלה ולא מעט מבין סמלי היסוד שבה — יתפרשו אחרת לגמרי ממסקנות הקריאה בה של דן מירון, על רקע היצירות שקרא אלתרמן בימים ההם. ההקשר החי, הגדוש קשרים אישיים, תחרות על בכורה, השפעה עזה של יצירות מסוימות — טבעו בספר חותם שלא נמחה ממנו. יתר על כן, דווקא על רקע המופתים וההשפעות שפעלו על המשורר בכתיבת שמחת עניים מזדהר כוחה של היוזמה הרוחנית שלו ביתר שאת. האומץ הרוחני בעמדתו האתית והפוליטית כפי שהיא מגולמת בשירי הספר הזה מתגלה במלוא עוצמתו דווקא מתוך סילוק הערפל שטשטש את ההבנה המדייקת על אודות הקשרה של כתיבתו.
    המשפט האחרון הזה מעלה עוד סוגיה, מהותית לא פחות, בדיון בישראל על אודות היצירה הזאת: החישוף המפורט, האינטימי והשואף בכל מאודו לדיוק בתיאור ההיסטורי של זמנו, גם מלמד מה אי אפשר לומר על היצירה הזאת ומה אין כל טעם לאומרו. שמחת עניים אינה יצירה על השואה. השואה היא בבחינת סמל־על וזיכרון לאומי בעל נוכחות וכוח של איתן טבע בתודעה ההיסטורית של קורא יהודי וישראלי מאז ימיה ועד היום, ולפיכך העובדה שהשואה אינה הנושא של הספר היא בעלת חשיבות ומחוללת תגובות שרשרת. דווקא מכוח חישוף הזמן המדויק של שמחת עניים מתבלטת הימנעותו של המשורר מרתימת סיפור המלחמה והחורבן הצומח בשירי הספר לסיפור הרדיפה הנאצית ההולכת ומתגברת מאז ליל הבדולח.
    המסה השנייה בספר הזה דנה בשיח האהבה המתנסח בשמחת עניים. שתי המסות אינן שוכחות זו את זו. האוניברסלי בשירים צומח מתוך הפרטיקולרי. ומן הכיוון ההפוך: רק ביטוי אותנטי של משבר ומבחן אנושיים הקשורים מעצם טיבם בחיים ממשיים ולכן — במקום ובזמן חד־פעמיים, יוצר מגע רוחני עם זרמי הקיום והגורל האנושיים הרחבים והעל־זמניים.
    בשתי המסות צמחה מכיוונים שונים הכרה אחת המשותפת לשתיהן — כי הקריאה האלגורית הגורפת של היצירה, שקנתה לה שביתה כמעין אקסיומה בתודעת דור שלם של קוראים ומפרשים, אינה מתאימה לו ואף פוגעת בתשתית מהותם הרגשית והרעיונית של השירים.
א    נחנו מודים מקרב לב לנתן סלור ולהוצאת הקיבוץ המאוחד על הדפסת שירי אלתרמן. המערכת עשתה ככל יכולתה כדי לאתר את בעלי הזכויות של שירי יונתן רטוש. אנו מתנצלים על כל השמטה או טעות, ואם יובא לידיעתנו, נפעל לתקן במהדורות הבאות.

דן מירון | אריאל הירשפלד