"אל תקרא לי אום כולתום"
מבקש להשאיר את החיבוק לעוד הרבה זמן
ספרה של יוכי שלח משתמש במבנה של רומן בלשי כדי לגולל סיפור יפה וצנוע המתרחש בשבוע של מלחמת ששת הימים. בשום מקום במהלך הספר הוא לא מנסה להיות "הצופה לבית ישראל", ואולי דווקא בשל כך מזדהרות כאן כמה אמירות יפות וחריפות ובהירות על החברה הישראלית כולה
אודי בן סעדיה | 9.7.23
מאוחר בלילה. השוטרת זמירה יוסף חוזרת מתחנת המשטרה בחולון הביתה. זה לילה אחד בדיוק לפני שפורצת מלחמת ששת הימים. בחוץ האפלה. הרחובות כבר חשוכים לגמרי. הפנסים צבועים כחול והשיכונים בשכונה שבה היא גרה נראים בחושך כמו "קרונות רכבת שירדו מהפסים".
והנה כבר על ההתחלה, בספר שלה "אל תקרא לי אום כולתום" שיצא בימים אלה בהוצאת עם עובד, מסמנת הסופרת יוכי שלח בצורה כל כך יפה ובהירה את תכלית המעשה האמנותי שלה - לנסות איכשהו באמצעות המילים ובאמצעות הכתיבה להחזיר את השיכונים ואת קרונות הרכבת שירדו מהפסים למקומם. לקרוא אולי תיגר על הפסוק הידוע מתוך ספר קהלת פרק א' פסוק ט"ו, האומר "מעוות לא יוכל לתקון".
ביום שפורצת מלחמת ששת הימים, מוזעקת גיבורת הספר זמירה אל חברת הילדות הקרובה שלה מירי שמודיעה לה שבעלה רפול, רכז המודיעין של התחנה, נעלם. כמה שעות אחר כך מתגלה גופתו, והמפקח משה ביטון, אף הוא מהתחנה בחולון, ממונה לראש הצח"ם ופותח בחקירה. אלא שבו בזמן ובסתר זמירה יוסף, שעובדת בתחנה בתור פקידה, מתחילה בחקירה משלה.
זהו אם כן המבנה הכמעט קלאסי של רומן בלשי - בתחילה מתגלה גופה ועד לסוף הרומן אנחנו אמורים לגלות מי הרוצח. אבל המסע הזה של הגילוי, כמו בכל רומן בלשי טוב, הוא גם מסע לגילוי עצמי: הבלש, או במקרה הזה החוקרת מטעם עצמה, תהיה מוכרחה להתעמת גם עם הנפשות הקרובות שהיא מכירה בשכונה שבה היא גדלה, וגם עם הסודות, הכאבים והמועקות שהיא עצמה נושאת בחובה כל חייה.
הסיפור מתרחש ברובו בשבוע שבו מתרחשת כאמור מלחמת ששת הימים, ולכן כבר בעניין הזה טמונה אמירה גדולה. מול אירועי המלחמה, הניצחון הגדול והאירועים ההיסטוריים בעלי המשמעות הכבירה כמו כיבוש העיר העתיקה בירושלים, כיבוש חצי האי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית כולה, ניצבות מלחמות הקיום הקטנות והמכאיבות של תושבי שכונת עולים קטנה בחולון, שעוד מתמודדים כל אחד עם מסכת הזכרונות הפרטיים והאישיים כל כך. מסכת שמאכלת וממררת ומכרסמת את חייהם מן היסוד, ועל הניצחון או ההתמודדות העיקשת איתם לא יכתבו מן הסתם אלבומי מלחמה מפוארים או מאמרים נוטפי תשבחות ואהבה עצמית בעיתון. זוהי החצר האחורית של ישראל, אבל כאן, בעזרת הכתיבה החדה והחכמה של שלח, הם מובאים קדימה ושאר האירועים ההיסטוריים מוסטים לאחור.
זהו בין השאר סיפור על אחווה נשית (שלח היא אחת משתי העורכות השותפות של "מגדר", כתב עת אקדמי מקוון לפמיניזם ומגדר), ועל הניסיון של הגיבורה לחרוג מתוך התוואי שהמציאות הישראלית הלא פשוטה מציעה לה - להיות פקידה בתחנת משטרה. להכין קפה למפקדים שעם אחד מהם, איש נשוי עם ילדים, היא מנהלת מערכת יחסים אינטימית בסתר. ניסיון לחרוג מהיותה כותבת הפרוטוקול בישיבות, כלומר משמשת מעין כלי שקוף להנצחת המבנה הפטריארכלי, לזאת שמנסה בעצמה להשפיע על קו החקירה ולכתוב בעצמה, או להשפיע בדרך חכמה על עיצוב ה"סיפור" שנוגע לפתירת התעלומה הבלשית (רצח או התאבדות של הקורבן).
המאמץ החקירתי מחייב אותה אם כן לבצע "תזוזה" גם בקשר להגדרת הזהות שלה, והיא מחויבת להתמודד עם שאלות של נאמנות ואתיקה, וכמו בדרמה כתובה היטב, הדמות של הגיבורה הראשית עוברת תהליך של שינוי - שינוי שבהכרח יש לו גם מחיר הנוגע גם להתרה כואבת של מערכת קשרים אישיים מסובכת שבה היא נתונה. במישור הנוסף יש כאן גם מערכת יחסים כאובה בין אמא לבת, שרק ההתרה הזהירה שלה מאפשרת לגיבורה להתקדם בחקירה הבלשית שאותה היא מנהלת.
אין לי רצון בשלב הזה לייחד הרבה מילים לשאלת ההבדלים בין כתיבה "נשית" לבין כתיבה "גברית". אומר רק זאת: גם במסגרת הזאת, כתבתי לא פעם על ספרות או על סופרים שמנסים לבצע "מהלך" בתוך הספרות הישראלית. כלומר מתפקעים לפעמים מאיזה רצון או יומרה להפגין "שרירים", או לסמן כמעט בכוח את הייחוד ואת השוני שלהם.
נדמה לי שדווקא כאן, ברומן הבלשי היפה והצנוע ששלח כתבה, מסתתרות הרבה מעלות, שאיכותן זוהרת דווקא בגלל הדרך השקטה והרכה, החמה והאינטימית שבה נכתב הסיפור. בשום מקום במהלך הספר שלח לא מנסה להיות "הצופה לבית ישראל", ואולי דווקא בשל כך מזדהרות כאן כמה אמירות יפות וחריפות ובהירות על החברה הישראלית כולה. אמירות שחורגות הרבה מעבר לסיפור האיש והפרטי שמתואר כאן.
פה ושם יש לשלח מעידות קטנות שבהן האמירה היא קצת יותר מדי מפורשת וישירה, כמו למשל כאשר נאמר על האבא של זמירה שאת הקול של הזמרת (אום כולתום, שציטוטים מהשירים שלה מלווים את הספר כולו) הוא שמע, "אבל את הקול שלה הוא לא שמע" (הכוונה לקול של בתו), או כשהחברה הטובה שלה מירי אומרת לה: "לא זמירה מותק, את אף פעם לא תהיי הפקידה של אף אחד".
אבל כל אלה הן רק חריגות קטנות שלא מעיבות על העובדה שמדובר ברומן חם ומתפקע מרגש במובן הטוב של המילה. כבר בהתחלה מסופר על הרגע שבו זמירה ומירי יושבות ועוברות על ההזמנות לחתונה של מירי, והן יושבות צמודות וצוחקות מהציורים הטיפשיים של החתן-כלה והפרחים והציפורים, וזמירה מחבקת אותה ככה "שיישאר לה החיבוק לעוד הרבה זמן, ושגם אחרי החתונה הוא לא יעבור".
ונדמה שזה הניסיון העיקרי והמוצלח של שלח - להשאיר את החיבוק לעוד הרבה זמן, גם אחרי שהחיים פוצעים ומכאיבים כל כך. למקם את החיבוק האישי, הפרטי כל כך, בתוך המציאות הישראלית שהיא כאמור קשה ותובענית רוב הזמן. או במילים אחרות - להעדיף את החברות (בטח בכל מה שנוגע לזהות הרוצח) על פני ה"אמת". את הנרטיב הנשי על פני זה הגברי, ובעיקר לנסות לפזר מעט נחמה במקום שחסר אותו כל כך.
