בנגאזי-ברגן בלזן | יוסי סוכרי | פרק ראשון

בנגאזי

בסוף חודש אפריל 1941 היא ראתה את המדבר מביס את עצמו. האדמה היציבה ורְווּיַת הביטחון של מדבר סהרה לא עמדה עוד פעם בפני רוחותיו. השלב שבו היו הרוחות ניגפות בדרך כלל וחדלות לפרוע באדמה, לא התרחש הפעם. דומה היה על עיניה שהשלב הזה אבד. על לבה דומה היה שהמדבר עצמו אבד. הרוח קילפה בקדחתנות את האדמה משכבותיה העליונות ויצרה עוד ועוד מערבולות של חול שהלכו והתעבו. האוויר הלך ונעכר. השמש נחשפה והסתתרה חליפות. לרגע ארוך אחד צל גדול גבר על הכול.

מאז יום הולדתה הרביעי היה המדבר לשמיכה חמה שכיסתה את הווייתה. מאז אותו יום, היום שבו לקח אותה אביה אל המדבר בפעם הראשונה בחייה, השהייה בו חיממה אותה. עכשיו, כשלא זיהתה עוד את המדבר, היא חשה חשופה כולה לכל רוחות העולם. מבעד לעננת החול שהסתלסלה באוויר היא התבוננה ארוכות בחמשת הגמלים שחלפו מולה במרחק מטרים אחדים, מצַפָּה שהמדבר ישוב וישתקף בהתנהגותם. אבל הליכתם הטבעית הנינוחה והעצלה היתה לרקיעות מהירות ועצבניות, עד שנראָה לה כאילו הם מבקשים להיפטר מדבשותיהם. היא הסיטה את פניה לעבר הרקיע, מבקשת להיאחז במראה הכנפיים המוכרות של הנשרים ולעוף באמצעותו מעל התמונה הזרה שנגלתה לנגד עיניה — לשווא. מבעד לפתיתי החול ראתה ציפורים חובטות בבהלה באוויר — עופות דורסים המנערים מעליהם את המוניטין שיצאו להם כמלכי השמים. היא רצתה לחזור הביתה. רוחותיו החזקות של המדבר סחפו מעליה לא רק את הכיסוי של הווייתה, אלא גם את הזיכרון הבהיר של ביתה. היא רצתה שהבית ישוב ויהיה שלה.

 היא עלתה על המשאית שהביאה אותה למדבר והמתינה שהמטיילים האחרים יעלו עליה. כל אימת שיכלה היתה מְרצה את געגועיה התמידיים למדבר ומצטרפת למשאית שיצאה אליו ממרכז בנגאזי לטיול של כמה ימים. הרוב המכריע של הנוסעים היו בדרך כלל יהודים וערבים שביקשו לשכוח לזמן־מה את עול הקיום ולהישכח על ידו. בעל המשאית, אדם בשם זוֹהֵיר, ביקש להתקרב לאביה בשל מעמדו הכלכלי, ולכן היא לא שילמה בעבור הנסיעות. יתר על כן, בזמן הנסיעה תמיד זכתה ליחס מיוחד — זוֹהֵיר דאג לספק לה אוכל משובח, וכן שמיכות איכותיות בעת הצורך.

עתה ישבה במשאית ועיניה עצומות. היא ביקשה לראות את המדבר שלה, זה המוכר לה. היא לא רצתה לחזות בהתייבשותו המהירה בתוך מדבר אחר, זר. גם כשהחלה המשאית את דרכה חזרה לעירהּ, היא הוסיפה לשבת ועיניה עצומות.

עד שהגיעו אל גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר. רק אז פקחה במקצת את עיניה. היא הכירה בעיניים עצומות את רצועת ההרים הזאת, שהפרידה בין המדבר ובין בנגאזי. עליה היו מונחות אבני היסוד של מאווייה. שם, על רצועת ההרים שבין העיר שלה ובין המדבר, שם רצתה להגשים את חלומה להקים ביום מן בימים בית ספר תיכון מודרני לתלמידות היהודיות ולתלמידים היהודים של בנגאזי. היא חשבה שהאדמה הטובה של גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר תוכל להצמיח את החלום הזה.

עכשיו היא שמעה רעש מטוסים, ומבעד לחרַכּי עיניה ראתה את האנשים מדלגים ממקום למקום בתוך המשאית, מבטיהם טרודים, וגופם, המחפש שוב ושוב תנוחה נינוחה, מעיד על חשש הולך ומעיק שמא אירע בבנגאזי דבר־מה נורא. היא הבחינה בכך שכמה מהם התרעמו בידיים שלוחות ובאצבעות זקורות על נהיגתו האטית של הנהג ודחקו בו להאיצה, כאילו, כך חשה, ההגעה ליעדם תביא להם מזור למחלה שמקננת בהם זה זמן רב.

ככל שהמשאית התקרבה לבנגאזי כך הלכו עיניה ונפקחו, עד שאיימו לאכלס בתוכן את הבתים שהחלו מבצבצים אט־אט מעבר לחולות. כשהגיעה המשאית לפְּיָאצָה דֵל מוּנִיצִ'יפְּיוֹ היא הביטה בפנים זורחות בגגות הלבנים, בסמטאות הצרות שילדים שיחקו בהן כדורגל, באִמהות שכיבסו חיתולים בחצרות המרובעות, ובמזרקת המזלות העגולה שהיתה ממורקת כתמיד. להפתעתה, היא לא ראתה את החיילים האנגלים שכארבעה חודשים קודם לכן כבשו את מחוז קירינַייקָה מידי האיטלקים ששלטו בו במשך כמעט שלושים שנים. היא שאפה מלוא ריאותיה את האוויר של בנגאזי, והוא היה רווי בריח הים. כך יכלה לנוח קמעה. כשם שהמדבר היה בעבורה שמיכה חמה שכיסתה את הווייתה מאז ילדותה, כן היה לה הים מעין מיטה שעליה שכבה. ריחו תמיד הפיג את עייפותה. מראה גליו שטף ממנה תמיד קשיים, מצוקות ומכאובים.

היא ירדה מן המשאית וצעדה לאורך וִיָה דֵל מוּנִיצִ'יפְּיוֹ. עיניה נפקחו עתה לראות את מה שלא היטיבה לראות במשאית: פניהם של תושבי העיר, שממנה נעדרה ארבעה ימים תמימים, לא היו כתמול שלשום. הן רמזו על דבר־מה חדש בתכלית — בייחוד פניהם של התושבים היהודים. היתה בהן ארשת שהסגירה את בעתת ההילכדות של מי שנתונים במלואם לחסדי הגורל. אחדים מהם הביטו בהיחבא בשמים התכולים, כמבקשים להיות ניבטים, ואחרים הצטנפו וכבשו את פניהם בקרקע. היא האיצה את צעדיה ואמרה לעצמה: עַאדִי סילבנה, עַאדִי,[1] אבל ניסיונותיה לא עלו יפה, וככל שהלכה וקרבה לוִיָה גֵ'נֵרָלִי בָּרִיקוּלָה, כך הלך והואץ דופק הלב שלה; וככל שהלכה וקרבה לרחוב שגרו בו היא ובני משפחתה, אביה ואִמה ואחותה, כך דומה היה עליה שהדופק מכריע את לבה.

כשהגיעה אל סף הבית לא חשה עוד בהלמות לבה. היא פתחה אט־אט את שער הברזל הירוק. החריקה שהשמיע צרמה לאוזניה יותר מאי־פעם. היא צעדה על שביל המרצפות, מביטה לימין ולשמאל בחול שבצדיו כדי להימנע מלראות מיד את מדרגות הבטון שאליהן פסעה. היא תחבה את המפתח בתוך חור המנעול ופתחה את הדלת, ואז חשה בדבר בלתי אפשרי לכאורה: הבית לא היה בבית. הגרמופון הגדול שהביא אביה מאחת מנסיעותיו הרבות לנפולי, ארבעת השטיחים הקווקזיים שאִמה עמלה רבות להניחם כך שיכסו במדוקדק את כל רצפת הסלון, האוֹרְלוֹג'וֹ שרק לעתים רחוקות הראה את השעה המדויקת, הלַמְפָּדַרְיוֹ, הנברשת שאביה נהג להזיז כדי שיוכל לקרוא כהלכה את המסמכים שקיבל מ"פְרָטֶלִּי קַפּוֹנֶה", חברת הבנייה הנפוליטנית של האחים קַפּוֹנֶה שאת מוצריה ייבא ללוב, שתי הכורסאות האדומות שאחותה הצעירה טוני אהבה להצביע עליהן ולהכריז באוזני חברותיה "אוּן אַפַּרְטָמֶנְטוֹ אָרֵדָטוֹ," דירה מרוהטת, אף על פי שגרו בבית פרטי ולא בדירה — כל אלה נותרו על כנם, ובכל זאת, הבית לא היה בבית. האווירה הנעימה והבטוחה שהגדירה אותו כמו נעקרה ממנו.

היא יצאה משם במהירות ועשתה את דרכה אל החנות של אביה. בדרך חצתה את סוּק דְלַאם — שוק החושך — וראתה כיצד הרוכלים מצדיעים לשקיעת השמש ומקפלים בהכנעה את דוכניהם. עימאד, בעליו של דוכן התכשיטים, גבר שדוף בעל אף נשרי ועור בהיר יחסית שהעניק לה מפעם לפעם שרשרת או טבעת חינם אין כסף, פנה אליה ושאל: "שַׁא חַאלֶכּ סילבנה?" [2] היא שבה ואמרה לעצמה ששאלה זו נשאלה בדיוק כפי שנשאלה תמיד, אבל שוב ושוב התקשתה להאמין לדבריה שלה עצמה. היא לא יכלה להימנע מלהבחין ברעד הקל שהתגנב אל זנב השאלה בקולו של עימאד בדיוק כשהחל להגות את שמה.

כשחלפה על פני דוכן הבוטנים והגרעינים, חיפשה את עיניו של רַאבַּח. במקום לקבלה במאור פנים כפי שעשה תמיד, הוא רק הפטיר לעברה ברכת שלום חטופה, ומיד כופף את צווארו הארוך והדק ונעץ בכל כוחו את מבטו בתוך אחד השקים הגדולים שהתגבבו תחתיו, כאילו ביקש לקבור את עיניו בין הגרעינים שבתוכו.

כשהגיעה לוִיָה קָלַנְצוֹ האור התחנן אל החשכה לכמה דקות נוספות של חיים. היא פחדה להמשיך לצעוד. היא עמדה בקצה הדרומי של הרחוב ולטשה עיניים בכיוון החנות של אביה, במרחק מאה מטר ממקום עומדה. לאחר השתהות של כמחצית הדקה אזרה אומץ והחלה צועדת אליה. החום והלחות הכבדים לא הקלו עליה. כל צעד שעשתה קדימה הסיג את מחשבתה לאחור וגרם לה לחשוב על אירוע קדום יותר בשרשרת האירועים שחוותה באותו יום. כשהגיעה כדי עשרה מטרים מן החנות, השתהתה מחשבתה על המדבר הזר, האבוד, שראתה בבוקר.

החנות היתה מוגפת. תריס המתכת סגר עליה לחלוטין. היא ידעה שזה לא אמור להיות כך; אביה או זיַאד המנהל, שעדינותו ותבונתו תמיד עוררו בה התפעלות, נהגו לנעול את הדלת ולהוריד את תריס המתכת רק בשעה מאוחרת יותר. היא חשה אובדת עצות והתחילה לרוץ לאורך וִיָה קָלַנְצוֹ בלי לחשוב בדיוק לאן מועדות פניה. כל שרצתה היה לברוח מפני המחשבה שדבר־מה רע קרה לאביה, לאִמה ולאחותה, אבל מחשבה זו רדפה אותה כמו חיית טרף. היא רצתה להגיע למקום שבו תוכל להטביע אותה ולחשוב במקומה מחשבה אחרת, שקולה יותר.

חוף הים ג'וּלִיאָנָה היה בשבילה מקום מפלט כזה. מכל חופיה של בנגאזי, ואפילו משלל חופיה של לוב כולה, הוא היה האהוב עליה ביותר. היא לא חדלה להתגעגע לחוף ג'וליאנה אפילו כשהיתה מפליגה עם בני ביתה על סיפון ה"קָרֵרָה", האונייה ששטה מבנגאזי לטריפולי, כדי לבקר את בני משפחת זָרוּק בביתם מעל חוף לִידוֹ, שרבים מבני לוב החשיבו דווקא אותו לחוף המרהיב ביותר בצפון אפריקה. בשבילה, המפרץ של חוף ג'וליאנה היה גוף חי ואוהב. היא לא ראתה בו משהו דומם שהוטל על כורחו אל תוך העולם. בחול הלבן והרך של חוף ג'וליאנה יכלה לשקוע באמת ובתמים בתוך עצמה. בין סלעיו יכלה לברוח מלטישת העיניים הפולשנית של הגברים — היהודים, הערבים או האיטלקים — השרועים עליו. ברגעים הרבים ששימש לה הים מיטה לשכב עליה, חוף ג'וליאנה היה לה ככרית נעימה. עכשיו פתחה בריצה אל החוף, הולכת ומרחיבה את צעדיה ככל שהתקרבה אליו. כשהגיעה לוִיָה רומא כבר שרר חושך מוחלט. היא אמרה לעצמה שדי יהיה לה אם תגיע ללוּנְגוֹ־מָרֶה, לטיילת, ובאור פנסיה הידידותיים תוכל להתבונן בחוף ג'וליאנה.

ואכן כשהגיעה מתנשפת לטיילת לא ראתה צורך לרדת אל החוף, רק עמדה מאחורי מעקה הבטון והביטה בים לאור הירח והפנסים. המים געשו, הגלים התנפלו כדרכם על הסלעים האיתנים. היא נרגעה במקצת. היא נזכרה שאִמה ציינה את דבר חתונתה הערב של בִּתה של אחת מחברותיה, ושיערה שהוריה ואחותה יצאו לחתונה מתוך הנחה שהיא עצמה לא תשוב מן המדבר אלא בבוקר המחרת. היא תחבה את ידה השמאלית לכיס המכנסיים שאביה הביא לה מרומא, מן הסתם בניגוד לרצון אִמה, שלפה ממנו גומייה וליפפה אותה סביב שערה הארוך החלק, שאבק המדבר צבָעו לבן והותיר בו רק זכר לשחור שתחתיו. הדבר הראשון שתמיד השתוקקה אליו עם שובה מטיול במדבר היה מקלחת. היא אהבה לעמוד שעה ארוכה מתחת לזרם המים, להסתבן באטיות, לראות כיצד עורה השחום נגלה בפניה, ולחפוף את שערה בטְרוֹצִי, סבון שהיה יקר המציאות ולפיכך השתמשה בו רק לקראת אירועים חשובים. והנה עכשיו, במקום המקלחת המוכרת העדיפה לשטוף מראשה את שיירי המחשבות המבהילות שנותרו בו.

סילבנה נשענה על מעקה הבטון והוסיפה להביט בים. הבהלה שאחזה בה כמו נסחפה לעומקו וכמעט טבעה בו, אלא שפתאום הפריע את רחש הגלים רעש מוזר, ספק חריקה ספק מכה יבשה. היא הביטה לשמאלה ולימינה, מנסה לאתר את מקורו, אבל לא ראתה דבר חוץ משורת הפנסים המאירים את הטיילת. היא הביטה לאחור ולא ראתה דבר לבד משורת העצים שהיו כִּגבולה האחורי של הטיילת, ופנתה להביט שוב בים. כעבור שניות אחדות הרעש נשמע שוב, אלא שעתה הגיע לאוזניה חד הרבה יותר. לא היה לה ספק שהיו אלה צעדים, אף על פי שמעולם לפני כן לא שמעה כמותם. הם לא דמו כהוא זה לצעדי בניה ובנותיה של בנגאזי, גם לא לצעדי הקָמִיצֶ'ה נֵרִי, הפשיסטים האיטלקים, שאוזניה כבר הורגלו לשמוע את קצב הילוכם המהיר והדחוס. הצעדים שהדהדו עכשיו באוזניה היו אטיים וחזקים מאוד. את תודעתה פילחה לפתע מחשבה עלומה לה: לצעדים הללו יש קיום עצמאי, והם לא נשמעים בהכרח למי שצועד אותם.

היא הביטה שוב לימינה. נתזי המים הרטיבו את הקיר שניצב צמוד למעקה הבטון. הלחלוחיות הטרייה שדבקה בו העצימה את חרדתה. להרף עין הוא נראה לה זר; לא היה זה אותו הקיר שאהבה להסתתר מאחוריו בילדותה, כאשר שיחקה מחבואים עם חברתה הערבייה נַסרין. לא היה זה הקיר שבשנות ילדותן המוקדמת היו היא וחברתה ליזי סבן קוראות לו חֵיט לֶחְלַאמְת — קיר החלומות — מפני שנהגו להסתופף למרגלותיו ולחלום יחד חלומות בקול רם. עכשיו העשבים, שמאז ומתמיד כיסו רק את החריצים שבין לבני הקיר, פלשו גם אל תוך הלבנים עצמן. עכשיו התגלו בו שברים שקודם לכן לא ראתה מעולם.

היא הביטה לאחור, ופתאום עמדה על מקור הרעש. לבה הלם בה בחוזקה: במרחק מטרים אחדים ממנה עמד אדם זר שכמותו לא ראתה מעולם. לא היה דבר וחצי דבר בינו ובין החיילים האיטלקים והאנגלים שראתה בבנגאזי. למרות החום הכבד והלחות החונקת הוא נעל מגפיים שחורים גבוהים, מכנסיו המגוהצים בקפידה נתונים בתוכם, ושרוולי חולצתו הארוכים הדוקים אל זרועותיו. כפתורי החולצה שלו היו רכוסים כמעט עד מחצית צווארו, על כיסיה עיטורים מעיטורים שונים, ולראשו כובע מצחייה מעוטר סמל מתכת נוצץ בדמות נשר. מבטה החרד נע הלוך ושוב על כל אחד מפרטי לבושו, מבקש לפענח את משמעותם.

היא נצמדה אל המעקה. החייל קרב עד אליה, הסיר את כובעו ופנה אליה בשפה שלא שמעה מעודה. אורך הרוח והנעימות שקרנו ממבטו היו מנוגדים לחלוטין לחזותו ולצליל של שפתו. מבוהלת הניעה את ראשה לסמן לו שדבריו אינם מובנים לה, אך הוא חזר עליהם שוב ושוב עד שפעפע בין אוזניה רצף צלילים אחיד: "גוּטֶן אַבֵּנְד."[3] היא פלטה: "טִיֶבּ, טִיֶבּ," והתחילה להתרחק לאורך המעקה, הולכת ומגבירה את קצב הליכתה, מתפללת בלבה להופעתה של קָרוֹסָה, העגלה הרתומה לסוס ששימשה מונית לתושביה המבוססים של בנגאזי. בימים כתיקונם נרתעה מן הנסיעה בקָרוֹסָה. היא לא אהבה את מראה הגלגלים השחורים שבצדיה, שתמיד נראו לה כמו שתי אוזניים ענקיות המודבקות לראש קטן; היא לא אהבה את השילוב הגס בין עץ למתכת בלב הגוף שלה, ויותר מכול סלדה מן המכות התכופות שבעלי הקָרוֹסָה נהגו להפליא בסוסם, כביכול כדי לְרַצות את הלקוחות ולמעשה כדי לרצות את תאוותם הבלתי מרוסנת להעלות על העגלה לקוח חדש מהר ככל האפשר. אבל באותם רגעים, כשהחייל חזר על דבריו מאחוריה ואי־הוודאות נפערת לפניה, הקָרוֹסָה הצטיירה בראשה כעריסה מגוננת.  עכשיו התאוותה לשמוע את קרקוש הגלגלים, את צליל הפעמון המטריד המכריז על הגעה למחוז חפצך, את האנקות הבוקעות מגרונו של הסוס המעונה.

דבר מכל אלה לא שמעה. תחת זאת הופיעו מולה בזה אחר זה רחובותיה של בנגאזי, שסרו ללא ערעור קל שבקלים למרותה של העלטה. היא ראתה את אור הירח משתכשך רק להרף עין במי הים ואת אורם החלש של פנסי הלוּנְגוֹ־מָרֶה. היא חצתה את הכביש במהירות  והתחילה לרוץ לאורך וִיָה קוֹרְסָה איטליה. בבקשהּ אחר דרך מוארת סטתה ממנהגה ופנתה אל פְּיָאצָה פֵּנֶה. היה בכך משום עיקוף, אולם אזור המסגד הישן היה מואר תמיד, למעט באותם חודשים אחרונים שבהם הפגיזו מטוסים בריטיים את העיר.

ואכן כשהגיעה לאֶל־מַסְגַ'ד, המסגד בה"א הידיעה, הגדול והמרכזי שבמסגדי העיר, חשה הקלה. הבניין הזה היה הניגוד המוחלט לדמותו של החייל שזה עתה ראתה בלוּנְגוֹ־מָרֶה. לא היה בו דבר מאיים והוא הופיע מולה כביתם המוכר של תושביה החוקיים של עירהּ. סביבתו הוארה באור יקרות, ושני גברים, לבושים גלביות לבנות ולראשם כיפות לבנות רחבות, חלפו על פניה. הם לא הבחינו בה.

לא היה זה עניין של מה בכך עבורה לחוש תחושת הקלה במסגד. במשך אחת עשרה השנים שקדמו לרגע הזה, מאז היתה בת עשר, הגיל שבו כבר החלה להסתובב בחלקים שונים של העיר ללא השגחת אִמה, היה לה אֶל־ מַסְגַ'ד כשדה מוקשים בתוך עירהּ שלה, מקום שתמיד העדיפה לעקוף אותו. אִמה לא אפשרה לה להתייחס אליו אחרת. בילדותה, כל אימת שהביעה רצון לראות את המתרחש מאחורי שער הברזל שהוליך אל כניסת הרחבה המרוצפת, נהגה אִמה למשוך בידה לכיוון   הנגדי והתייחסה אליה כאל מי שנכנס בה שד. בבגרותה, כל אימת שיצאה מביתה בלי לומר במדויק לאן מועדות פניה, היתה אומרת לה אִמה, בהתכוונה לדרך המובילה למסגד: "יַא סילבנה, יַא עַזִיזְתִי, מַא תַמְשׁישׁ מִן הַנַאיַא."[4] בדרך כלל לא שעתה סילבנה לאיסורים שהטילה עליה אִמה, הם נבלעו כגרגירי חול זעירים ביד הרחבה שבה אביה העניק לה חירויות: "בִּנְתִי, אַ־דִנְיַא כַּאמְלָה קְדַאמְכּ, וַאדְעָה,"[5] היה אומר לה לפעמים, אבל ההוראה של אִמה, שלא תתקרב לאֶל־מַסְגַ'ד, הזדהרה מולה משום מה. אלא שעכשיו קרסו כל אזהרותיה של אִמה וההרגשה החמימה שהשרתה עליה הקִרבה למסגד התחזקה דווקא. גם זמזום מרוחק שנשמע פתאום, ככל הנראה רעש מנועיו של מטוס קרב, לא ביטל את התחושה הזאת. סילבנה פתחה את שער הברזל.