גּוּלִי לֹא רוֹצָה לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר. הִיא נִסְּתָה אֶת זֶה פַּעַם, וְזֶה לֹא עָבַד. אֲבָל כֻּלָּם אוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֵין בְּרֵרָה. “טוֹב, בְּסֵדֶר”, מַסְכִּימָה גּוּלִי, “אֲבָל בְּבֵית הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ אֲנִי קוֹבַעַת אֶת הַחֻקִּים שֶׁל עַצְמִי”. תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם כַּמָּה הִיא מֻפְתַּעַת שֶׁהַמְּחַנֶּכֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּהּ דַּוְקָא מַסְכִּימָה, וּבְכָל יוֹם הֵן קוֹבְעוֹת חֹק אַחֵר, מוּזָר וּמְסֻבָּךְ. הַחֻקִּים גּוֹרְמִים לְגוּלִי לְדַבֵּר רַק בַּחֲרוּזִים, לִשְׁתֹּק יוֹם שָׁלֵם וְלאֹ לָגַעַת בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סָמֶ”ךְ. אֲבָל מָה יִקְרֶה כְּשֶׁיְּגַלּוּ הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים בַּכִּתָּה אֶת הָעִנְיָן? וּמָה יִקְרֶה כְּשֶׁיְּגַלֶּה כָּל בֵּית הַסֵּפֶר?
רוֹנִית קָנוֹ הִיא מוּזִיקָאִית וְיוֹצֶרֶת תֵּאַטְרוֹן. הִיא מְלַמֶּדֶת יְלָדִים יְצִירָה וְהַבָּעָה בְּעֶזְרַת מוּזִיקָה וטְֶקְסְט. גַּם סִפרְָה לִפְנֵי שֶׁהָייִתִי ילְַדָהּ הָייִתִי נְקֻדַּה יִרְאֶה אוֹר בְּהוֹצָאַת עַם עוֹבֵד.
אַיָּה גוֹרְדוֹן־נוֹי הִיא מֵהַמְּאַיְּרוֹת הַבּוֹלְטוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. בֵּין הַיֶּתֶר הִיא
מַעֲנִיקָה בְּאִיּוּרֶיהָ פַּרְשָׁנוּת מְחֻדֶּשֶׁת לְשִׁירֵיהֶם שֶׁל ע. הִלֵּל, מִרְיָם יָלָן–שְׁטֵקֵלִיס וְנָעֳמִי שֶׁמֶר.