רמי
אני, פעמיים כמעט לא הייתי פה יותר, כמו שעושים הוקוס־פוקוס: היה רמי, אין רמי.
קלי קלות בנאדם נעלם, והכול בשקט. רק בקרקס שמנסרים את הבחורה לשניים יש מוזיקה במיוחד, ואחרי זה יוצאת כמו חדשה. רק שעובדת עם הקוסם ביחד, גם מקבלת אחוזים. אני אם הייתי קוסם, בחיים לא היה לי לב לנסר מישהי אפילו רק בכאילו.
רמי גם לא עשו עליו הוקוס־פוקוס. מספיק בא חיימון ואמר לי, חבל עליך רמי אם יקרה לך משהו, באמת חבל. לא בכוונה יקרה, אבל בסוף יקרה. אולי גם לא בסוף, דווקא הרבה קודם, דברים קורים. והכי רעים קורים הכי הרבה. ככה זה. וגם בלי כוונה רעה. גם לך בטח אין כוונה רעה, מה, תסתבך איתנו? אבל אתה גם בלי כוונה עוד יצא לך בטעות מהפה משהו שאחרי זה כולנו נשלם על זה ביוקר. אנחנו הפה שלנו מנעול שמנו עליו, אבל אתה לך תדע מה יצא לך מהפה.
אמר לי, טעויות כולם עושים, אני לא אומר שלא, עוד לא נולד הבנאדם שלא יעשה שום טעות, ובטח ובטח שזה לא אתה, שאתה כולך טעות. טעות של אלוהים אתה רמי, ככה אמר לי, חשב שאני לא ּ יבין. כאילו בּוֹרוֹלָם כשברא אותי רעדה לו פתאום היד, נגיד עקץ אותו פתאום משהו. רק שבורולם מי יעקוץ אותו מי.
אז אתה תעשה מה שאני אומר לך, ככה חיימון אמר. ובאמת שזה לא מסובך, אפילו בשבילך לא. וגם מה כבר יש לך להפסיד, אימא שלך ממילא כבר מתה שתצא לה מהבית, רק טובה תעשה לה ככה. ילד גדול אתה רמי, אנשים בגיל שלך כבר מקימים משפחה. איציק זה לא דוגמה, איציק אנחנו משפחה שלו עד שתתפוס אותו מישהי, ובסוף תתפוס, כי אישה שרוצה לתפוס גבר, מי יכול עליה מי. מלכודת יש להן, שמי שנכנס בתוכו לא ירצה לצאת יותר בחיים.
היית פעם עם אישה רמי? בחיאת, עד הסוף היית פעם? רק תראה כמה אנחנו טובים אליך, נסדר לך מתנת פרידה לא רק את הכרטיס. הכרטיס רק אחרי זה תקבל אותו. סימה שעובדת אצלנו? מילה אחת נגיד לה ותלך איתך ותעשה איתך מה שאתה רוצה, הכול חוץ ממכות. תרצה מכות, זה איציק ייתן לך בכיף. בצחוק רמי, בצחוק, אנחנו שום דבר רע לא נעשה לך, אלוהים כבר עשה לך מספיק.
לא תרצה להחליף קצת אוויר? אנשים לא נשארים כל החיים שלהם איפה שהם נולדו, אפילו משלמים כסף בשביל לנסוע. עכשיו אנחנו לא אומרים תיסע לחוץ לארץ אם מפחיד אותך חוץ לארץ, אבל תל אביב או ירושלים? או אילת? הכי טוב אילת, שמה הכי פחות סיכוי שמשטרה תבוא לשאול אותך שאלות. תראה כמה לארג׳ים אנחנו איתך, כרטיס על חשבוננו, מתי שתרצה. חמישי הבא גג, אחרי זה כבר לא ניתן. באוטובוס, לא במטוס, מטוס זה רק צרות, שמה ייקחו את השם שלך וגם התעודת זהות תצטרך אותה, ובסוף עוד מקבלים בחילה מהקפיצות באוויר. אוטובוס זה הכי טוב, אף אחד לא ישאל אותך כלום, תיסע כמו מלך, אפילו איך קוראים לך לא ידעו, גם אפשר להסתכל מהחלון ולראות עוד משהו חוץ מעננים. משעמם עננים, רק בהתחלה זה יפה, אחרי זה מתים משיעמום.
קודם תיקח 910 לתל אביב למה אין ישיר לאילת, וגם את הכרטיס הזה נקנה לך, הכול כלול. שרק לא יבואו אליך לפני זה מהמשטרה, ובטעות תפתח עלינו את הפה. רק זה חסר, שישאלו אותך מה עשית בלילה שבין שלישי לרביעי, ואתה כמו אהבל תחשוב שאתה צריך להגיד להם. ומי הכי־הכי יידפק מזה? להגיד לך מי? אתה בעצמך רמי, ככה שזה יהיה הכי טוב לכולם שתיסע, שאף אחד פה לא יוכל בכלל לשאול אותך שאלות. לא מה עשית בשלישי בלילה, לא מה ראית, לא מה שמעת. מילא היית שותק להם או מבלף קצת, אבל אתה איך תבלף, סובב לך הרבי את הראש כאילו בעשרת דיברות זה: לא תבלף.
נגיד אלינו היו באים לשאול מה עשינו בלילה? היינו אומרים, בסרט היינו אדון שוטר, בסרט, תשאל אפילו את הסדרן. וגם היינו מסדרים שהסדרן יגיד אותו הדבר. יגידו לנו, זה בכלל קרה אחרי הסרט, כבר היה הקולנוע סגור, נגיד להם, אחרי זה הלכנו לשתות קצת, למה, אסור? וגם שמה, בפאב של בֶּנוֹ , היו אומרים למשטרה מה שנרצה, נלך על עראק יגידו שתינו עראק, טקילה יגידו טקילה.
רק שאתה צדיק אתה רמי. זה לא עליך התוכנית הזאת, יצאת צדיק? היה רוּבן שואל אותך איפה היית, ישר היית מגלה לו בלי לחשוב פעמיים שהיית ליד הקיוסק, לא ככה? היה שואל אותך למי חיכית, ישר היית מגלה לו, כי בחיים אתה לא תגיד לשוטר, מה, אסור לבנאדם סתם לשבת באוטו? היה שואל אותנו ככה, היינו אומרים לו, שמענו מוזיקה אדון שוטר, החדש של אייל גולן, רוצה כרטיס זוגי להופעה? לא אתה רמי, אתה מאיפה בכלל תהיה לך בחורה ללכת איתה. ואם גם זה לא היה מספיק לבן מלעונה הזה, היינו אומרים לו, אם לא אכפת לך אדון רובן, היה לנו פגישה שמה, באמת לא עניין שלך עם מי. לא קטינה, מה פתאום קטינה, אנחנו קטינות בכלל לא מדבר אלינו, רוצים אישה אמיתית. נשואה גם טוב, למה לא, רק למה שנשים את השם שלה באוזן שלך ונהרוס לה את החיים?
קלי קלות גם היינו מביאים לו מישהי שתגיד לו שזה מה שהיה. ובמקרה הכי־הכי גרוע היינו אומרים לו, טוב, עלית עלינו אדון רובן, אבל לפעמים בלילה מאוחר לא בא לך ככה סתם להישאר עוד קצת באוטו במקום ללכת ישר הביתה? רק לשים ככה מוזיקה שאתה אוהב בפול ווליום, לא בא לך ככה לעצום קצת את העיניים ולשכוח מהכול, וגם שמישהי באותו הזמן תרד לך? אז גם לנו בא. שנסדר לך?
לא אתה רמי, אתה רק תתחפף מפה בשקט ואז אולי תקבל גם. מה שתגיד, גם מציצה, גם המלכודת שיש להן בין הרגליים. לא כל הזמן היית מסתובב ואומר לכולם איך אין אף אישה בשביל רמי? את כל הבנות פה כבר שיגעת עם זה, אבל אנחנו לפני שתיסע מפה נסדר לך אחת. מה אתה אומר? רק לשבוע ההצעה שלנו, חמישי הבא גג. רק שלא יבואו לשאול אותך קודם מה עשית בלילה שבין שלישי לרביעי באוטו מול הקיוסק.
עכשיו אנחנו לא אומרים שלא עשית אז מה שצריך, עשית כמה שאתה יכול. גם לא שוכחים אף פעם את אימא שלך ומה שהיא עברה בחיים. ומה כבר ביקשנו ממך אז, רק שתצפצף אם מישהו בא, ובאמת אף אחד לא בא, וכל הצרות התחילו דווקא מבפנים. בכלל מי יכל לחשוב על זה, הבנאדם הזה עזרא הרי יש לו בית, ומה פתאום מחליט לישון בקיוסק. מילא פעם אחת לפני חודש, ביאסה אותו האישה, באמת דפוקה, אני לא מאשים אותו, אבל לעבור לגור שמה? מי בכלל יכל לדעת שאיך שנבוא שוב פעם לפתוח שמה את הדלת הבנאדם יתחיל לצעוק פתאום בקולי קולות. בטוח שמעת הכול מהאוטו, אין צ׳אנס שלא שמעת.
מבפנים אמר להם, אתם לא מתביישים לבוא לפה שוב פעם? אתם שעוד הייתם ילדים אני הייתי נותן לכם מסטיקים בחינם, ועכשיו זה התודה שלכם? רק תשמע אימא שלכם מה עשיתם, ופעם שעברה עוד לא אמרתי כלום, לא תרצה לדבר איתכם יותר בחיים. לא אמר, צעק, אפילו שהיה התריס פח סגור שמעו הכול.
אמרו לו, תשמע עזרא, באמת תודה על השני מסטיקים שנתת לנו פעם, וגם באמת סליחה שהערנו אותך ככה, מי בכלל ידע שאתה יושן פה עכשיו קבוע. אז עכשיו סך הכול תעשה את עצמך יושן עוד קצת עזרא, רק שנוכל להוציא את הקרטון שלנו בשקט, לא כמו פעם שעברה, ואחרי זה נגיד יפה אחד לשני לילה טוב, ואתה תשכח בכלל שראית אותנו.
בתחנת דלק חיימון אמר לי, פעם שעברה גם דיבר לא יפה על אימא של איציק, בחַי אלוהים הייתי צריך לעצור אותו שלא יפרק לו את הצורה. באמת היה אפשר לגמור הכול בשקט, איזה בנאדם ילך וידפוק לעצמו ככה את החיים על קרטון סיגריות וקצת עראק. אתה רמי היית נותן את החיים שלך על זה? חודש שעבר שבאנו יצא אחרינו עם הגטקס שלו, הבנאדם עוד מעט בן מאה ובקושי הולך, אבל איך שראה את איציק פותח את המכסה של הבגאז׳ עוד ניסה לסגור לו אותו בחזרה, רצה למשוך לו את הקרטונים החוצה, אפשר לחשוב יהלומים לקחנו לו. מזל נגמר אז בשלום, אמרנו לו, תלך לישון עזרא, לילה טוב, וישר נסענו משמה, חשבנו פעם הבאה לא יעשה בעיות, ילמד לקח. בן שלו זיכרונו לברכה דווקא היה לו שכל.
עכשיו אני לא אומר הגיע לבנאדם הזה למות, זה אני לא אומר. אם הבנאדם כבר הגיע לגיל כזה, צריך לתת לו כבוד, שילך ככה בקצב שלו. בשיבה טובה, כמו שאומרים. רק שפתאום בא לישון שמה עוד פעם, וזה אנחנו לא אשמים. גם מה חשב, שיעצור את האש בידיים? עוד לא נולד הבנאדם שיוכל לעצור אש בידיים, אפילו סופרמן לא. ואני מהתחלה אמרתי, אתה בעצמך שמעת, עושים את זה הכי מהר שאפשר ומתחפפים, זה לא ערוגה שמשקים אותה. וגם כמה כבר צריך לשפוך, כולה המכל פלסטיק של המים לווישרים, והבנאדם תכף יבין מהריח מה הולך לקרות. ואתה אל תגיד שלא ראית מה קרה רמי, הכול אתה ראית. ראית גם איך שהדליק איציק את המצית ואיך שהזקן דווקא הפעם הזאת לא רץ עם הגטקס שלו החוצה.
ליאת, שולחן 4
לפעמים, אם היא התעוררה פתאום באמצע הלילה, הייתה מסתכלת על שחר בשנתו ותוהה על מה הוא חולם כשהוא מצונף ככה עם כל אורכו ואפילו לא נוחר (היא נוחרת יותר ממנו), ואם הוא רואה שוב את המראות ההם, ששנה שלמה עברה, יותר משנה בעצם, עד שבטח בה מספיק כדי לספר עליהם, ושלולא הביקור של בעל הבית ההוא, ביקור בלי שום תיאום מראש, כזה שהתחיל רע וגם הסתיים רע, אולי לא היה מספר לה גם אז.
באמצע הלילה סיפר עליהם, אחרי שהתעוררה וגילתה שהוא ער; ולא מיד סיפר, אלא רק כשהתעקשה; ולא את הכול סיפר, ולא רק מפני שלא ידע בדיוק מה קרה שם. גם אילו ידע הכול, לא היה מספר הכול, לפחות לא בלילה ההוא.
וממבט ראשון, זה דווקא לא היה בעל בית מן הסוג הגרוע. הכי גרועים הם אלה שמשכירים דירה במצב נורא ובמחיר בשמיים, אלה שצריך לרדוף אחריהם חודשים כדי שיתקנו משהו, ובסוף הם עוד אומרים, בלי להתבייש, ״תזמינו מישהו ונתחשבן אחר כך,״ ולא מחזירים בסוף אפילו שקל. בדרך כלל הם גם משכירים כמה דירות ביחד ולא טורחים לזכור את השם שלך, רק הצ׳קים שלך מדברים. לחברות שלה היו כמה בעלי בית כאלה, ובדירה ההיא, הראשונה ּ שלהם יחד, ועם בעל הבית הזה — רופא, לא איזה בַּסטיונר מהשוק — הן אמרו לה שהיא ממש שיחקה אותה. שיחקו, זאת אומרת, שחר והיא, אחרי חודשיים של חיפושים והתרגזויות ותהיות אם בכלל הם עושים נכון.
אבל איך הן היו מגיבות כשאחד כזה, רגע אחרי שהוא נכנס לדירה, ובלי לתאם איתם, מתחיל ללכת מחדר לחדר כמו במסדר רס״ר בטירונות, כדי לוודא ששמרו לו על הנכס — ככה הוא קרא לזה, ״נכס״, לדירת שני חדרים מעל מינימרקט, שחלק מהסחורה שלו מאוחסן בחדר המדרגות, כולל גם בין הקומות. מהרגע הראשון הוא לא אהב את מה שראה: מה פתאום הזיזו לו להול את השידה מהסלון, מישהו הרשה להם? (״אפשר לחשוב שעקרנו לו מהמקום את ארון הקודש,״ שחר אמר אחר כך), אבל זאת הייתה רק הפתיחה, ואחר כך עוד נאם להם ששידה של איקאה פשוט אסור להזיז כי כל תחליפי העץ האלה לא מחזיקים מעמד ותכף הם מתחילים להתפרק והלך עליהם. ״הלך עליהם,״ הוא אמר, הרופא. רק אף־אוזן־גרון, אבל היא חשבה שלא תופתע לשמוע שכבר הלך לו מישהו בידיים.
אחר כך היו לו הערות גם על הסלון. ״איך בכלל אתם מארחים פה מישהו,״ הוא אמר, כי ראה אז את הקרטון של הפיצה; רק את הקרטון, בלי שום שיירים, הרי חיסלו הכול — באצבעות משומנות, בשפתיים משומנות, נהיו פתאום רעבים גם לפיצה — פחות מעשר דקות אחרי שהשליח הלך, כבר נשאר רק הקרטון.
״ככה אתם מארחים פה אנשים?״ הוא שאל, הרופא. גם ניגש לספה וגילה בין הכריות כמה ממחטות נייר מעוכות של שחר — ליתר דיוק, מגבות נייר מהמטבח שהוא משתמש בהן לאף — וזה דבר שמעצבן גם אותה, אבל מה שמותר לה לומר לא מותר לבעל בית, אפילו אם הוא רופא. ״על היגיינה שמעתם?״ הוא שאל. ועוד נעמד שם עם הידיים על המותניים כמו רס״ר בצבא, איש בגיל של הוריה עם כרס שגרמה לו להתנשף במדרגות כבר אחרי קומה אחת, וחיכה שיזרקו הכול לפח, והם עשו את זה. זאת אומרת היא, לא שחר. כמו שהוא משאיר לה לנגב את השלולית במקלחת ולשטוף מהכיור את הזיפים שלו וגם את שרידי משחת השיניים, הכול חוץ מלכבס; לפחות את הבגדים של שניהם הוא מואיל לקחת למכבסה, אוסף הכול בשמיכה ויוצא ככה לרחוב, כמו הומלס (יש להם עכשיו אחד כזה בשכונה, מטורלל קצת, עם קו ישיר לאלוהים, והיא מאוד מחבבת אותו ולא פעם גם נעצרת להקשיב לו, גם לא מגרשת אותו מיד מהפאב).
אחר כך בעל הבית הלך למרפסת וראה את הארגז של אליהו ז״ל, שמת חודש קודם בשיבה טובה והיא עוד לא גמרה אז להתאבל עליו והשאירה גם כמה צעצועים שלו — את עכבר הגומי שספג את כל הזינוקים שלו ואת מנהרת הבד שאליהו אהב להתחבא בה ואת משטח הגירוד שעליו השחיז ציפורניים — ואמר שגם אם אין על זה סעיף בחוזה, הם היו חייבים לוודא שהוא בכלל מסכים שיחזיקו פה חתול. ולא שיש לו משהו עקרוני נגד בעלי חיים, הוא אמר, מה פתאום, לנכדה שלו יש אוגר די נחמד, אוגי קוראים לו, אבל מה אם אחריהם יבואו לו אנשים שאלרגיים לחתולים, והדירה תעמוד חודש ריקה? ״אנחנו עוד לא עוזבים כל כך מהר,״ שחר ענה, בשלב הזה עוד ענה לו, והסביר שאליהו ז״ל מת לפני שבועיים ושעוד קשה לה לזרוק כי הייתה קשורה אליו מאוד (וגם הוא אליי! היא רצתה להגיד, גם הוא אליי!). ומה היה לבעל בית להגיד על זה? אמר שגם לו יש איזה מילה בעניין.
עוד לא הלך אז לחדר שינה, אבל כנראה רק מפני שרצה לשמור את התענוג הזה לסוף. לפני כן נכנס למטבח, וגם שם לא אהב מה שראה. מי בשם אלוהים לימד אותם, הוא שאל, להשאיר ככה את כל הדברים על השיש: את הסוכר, הקפה, הגרנולה, הקורנפלקס, הדבש (המכסה באמת לא היה סגור כמו שצריך) — מסעדה למקקים ולנמלים הם החליטו לפתוח אצלו? לא, לא מסעדה, ״בית תמחוי״ הוא אמר, בן אדם מלומד. עוד חודש–חודשיים, הוא אמר, כבר לא יהיה אפשר להיפטר מהגן חיות שיהיה להם פה, ואז מי ישלם על הריסוס וההדברה, הם ישלמו? בטח שהם, רק שהוא לא סומך על איזה חאפר שיגיע דרכם. הוא יש לו את הבעלי מקצוע שלו, והם רוצים לדעת כמה הם לוקחים על הדברה?
אחר כך נכנס למקלחת, לא שאל אם אפשר. הפרטיות שלהם לא עניינה אותו — לא הכוס של מברשות השיניים שכתוב עליה: ״לשחר וליאת, עד שכולן ינשרו לכם״, לא שובלי הטפטופים של הנרות הריחניים שהם היו מדליקים שם לפעמים בשביל האווירה. אולי היה שם קצת ריח של עובש, אבל לא מפני שלא אווררו אלא רק בגלל החלון הקטן מדי. שניהם התקלחו רגע לפני שבא, קודם היא ואחריה שחר, שתמיד משאיר אחריו על הרצפה שלולית ענקית וכל מיני שערות על החרסינות. ״תנו לי לנחש מי עשה פה קודם מקלחת,״ בעל הבית אמר, ״וזה בטח לא את. תזכירי לי איך קוראים לך?״ הוא לא זכר את השם שלה, כי לא היא חתומה על הצ׳קים. ״רק תגיד לי,״ הוא הסתובב אל שחר, ״כל כך קשה לך לשטוף ולנגב אחריך?״ דיבר ממש כמו הרס״ר בבסיס, אפילו אם במילים האלה בדיוק גם היא מעירה לו על זה. ומה יש לשחר להגיד אז, רק דבר אחד: שכל אחד יש לו את הדברים המעצבנים שלו, אז בואי לא נעשה תחרות מי יותר מעצבן.
״פשוט לא ידענו שאתה מגיע,״ שחר אמר לו.
״מה זה קשור אליי,״ הבעל בית ענה (הראשון שלהם; הנוכחי עוד יחסית בסדר), ״זה עניין של היגיינה פשוטה, ומי ירצה לשכור אחר כך דירה עם ריח של עובש.״ וכאילו לא הבינו, הרחיב נחיריים ורחרח.
״אנחנו עוד לא עוזבים כל כך מהר,״ שחר הזכיר לו שוב, ושוב נאלצו לשמוע שזה, לרוע מזלם, לא תלוי רק בהם. כבר היה אז בסוף הדרך לחדר שינה, פתח את הדלת ונכנס. אפילו לא שאל אם אפשר.
מה הם עשו שם קודם לא היה קשה לנחש. הרי רק בגלל זה שחר הלך להתקלח ולא דחה את המקלחת כרגיל ללילה. היה באוויר הריח הזה שאפילו מישהו עם אף סתום היה מריח אותו, והיו גם הסימנים שאפילו עיוור היה רואה אותם: מצב המצעים למשל, הכרית שזזה לאמצע המיטה, גם כמה כתמים חשודים. כבר אחרי צעד אחד האף־אוזן־גרון נעמד ורחרח שוב, ובלי שום טיפת בושה אמר להם בקול הכי מעצבן שאפשר: ״אני מבין שהחלפתם לא מזמן נוזלי גוף?״ אם לא היו מעבירים למרפסת שבוע קודם את עציץ הגרניום הוא היה מקבל אותו בראש, משחר או ממנה.
״יש איזה בעיה עם זה?״ שחר שאל אחרי רגע, גבוה מבעל הבית בראש ועם התלתלים נראה גבוה עוד יותר, ובעל הבית ענה: ״עם הריח לא, אבל עם זה כן.״ בסך הכול ראה מצעים הפוכים, אבל את כל הסיור בדירה כיוון לשם, לפני שיחזור לאישה המכוערת שלו. ״אתם הייתם רוצים לישון על הכתמים של זוג אחר?״ הוא שאל, והפעם שחר כבר לא אמר לו שהם עוד לא כל כך מהר עוזבים.
על הרצפה הוא ראה גם את כל ממחטות הנייר והמגבונים הלחים, וגם את הסינר שלה עם הרקמה של הלוגו, זהב על שחור, ראה גם על איזה אתר הלפטופ של שחר פתוח (רק לקבל רעיונות, זה ההסבר של שחר, והיא כבר החליטה שלא תיעלב מזה). ״ודווקא נראיתם לי בני אדם תרבותיים,״ בעל הבית אמר, ״סטודנטים, לא סתם. בשביל זה כל כך נדנדתם לי עם האינטרנט? בשביל התועבה הזאת?״ ככה הוא אמר, ״תועבה״. ולא שנראה שם בלפטופ איזה שרירן־על עם כוסית־על; סתם זוגות רגילים, לא יפים ולא מכוערים, לא חטובים, לא שזופים, ָ לא על מיטת אפריון, לא על מצעי סטן, כי שחר אומר שהכי מוצלחים הם דווקא ההום־מוביז האלה של אנשים כמוהם.
״אז תשמעו טוב, חבר׳ה,״ הוא אמר להם בסוף — פתאום נהיו בחבר׳ה שלו — ״החיים הפרטיים שלכם זה באמת לא ענייני, אבל הנכס שלי כן. הרבה השקעתי בו כדי לקבל תמורה, ואם לא תשמרו עליו כמו שצריך, אז פשוט לא תהיו פה.״
״אנחנו רק מבקשים שתודיע כשאתה בא,״ שחר אמר לו, ״שנהיה מוכנים. גם יש סעיף כזה בחוזה.״
״החוזה?״ הבעל בית אמר. ״באמת יש סעיף כזה, אני לא אומר שלא, רק למה שהדייר יסרב שהבעל בית יבוא אם הכול אצלו בסדר? ואם אני אתחיל לחשוב שהשוכרים שלי עסוקים בלהשחית לי את הנכס״ — ״להשחית״ הוא אמר — ״אז כשיגיע הזמן לחדש חוזה אני אגיד לעצמי, חסרים שוכרים אחרים? אז כדאי שתחשבו פעמיים לפני שתגידו לי בטלפון, בני, לא מתאים לנו שתבוא היום.״ פתאום קרא לעצמו בני. בחוזה הוא היה ד״ר בנימין טנא.
״אתה הבנת את זה ברוך?״ הוא אמר לשחר, כמו במערכון ההוא של הגשש. הוא עוד היה מהדור של הגשש, כמו אבא שלה והחברים שלו.
״הבנת או לא הבנת?״
״הבנתי,״ שחר ענה, ומעולם לא שמעה אותו מתקפל ככה, בבת אחת, במקום שישאל את הסוטה הזה איך בכלל הוא מעיז לדבר אליהם ככה, ועוד אדם במעמדו, רופא. רק אחרי מה ששחר סיפר לה לקראת סוף הלילה, לילה שהתחיל בדירה הזאת של שני חדרים והתגלגל הרחק ממנה אל איזה טיז אל־נבי מדרום לירושלים, היא תבין קצת, ועדיין לא תספר לו אז את הסוד המכוער שלה.
״למה נתת לו לדבר אלינו ככה?״ היא אמרה ברגע שבעל הבית הלך (נעמדה מול שחר כמו דוד מול גוליית: במשפט אחד תפיל אותו ארצה). ושחר, הוא אפילו לא הרגיש לא נוח כשענה לה: ״מה רצית, שיסלק אותנו מהדירה?״
״אז היינו מוצאים דירה אחרת!״
״או שכן או שלא,״ שחר אמר והזכיר לה כמה זמן הם חיפשו קודם, וכמה דירות הם פספסו ברגע האחרון, ושהרבה היו בכלל מעבר לתקציב שלהם או שבחוזה נוספו כל מיני סעיפים משונים, ואיך כבר מסתובב פה בשכונה הומלס אחד יותר מדי. ״ואני עוד בתקופת בחינות, אם שכחת,״ גם את זה הוא אמר, כאילו הבחינות שלו הן דבר קדוש, שלעומתו כל השאר, גם היא, ליאת, חסר משמעות.
״אבל הוא לא היה צריך לדבר אלינו ככה!״ היא התפרצה שוב, ״איזה בן אדם בכלל מדבר ככה לדיירים שלו, מה הוא, הרס״ר שלנו?״ הקול שלה נסדק כשנזכרה איך עמד בחדר השינה שלהם ואמר להם מה שאמר.
״לא רק רס״רים מדברים ככה,״ שחר ענה והשתתק.
״כמו סוטה הוא הסתובב פה,״ היא אמרה, ולא הסתפקה בזה, אמרה גם שהיא לא תתפלא אם הוא כמו הרופא שיניים ההוא שהתעסק עם הפציינטיות שלו על כיסא הטיפולים אחרי שנתן להן גז צחוק, ורק לא זכרה אם הטיפוס ההוא רק שלח ידיים או עשה עוד דברים.
״לא רק רס״רים מדברים ככה,״ שחר אמר שוב בשקט, והמבט שלו נדד למרפסת ונשאר שם, ולא בגלל הצעצועים של אליהו ז״ל או העציצים החדשים שלה, והיא כבר נזכרה בפציינטיות ההן שצולמו כולן רק בצללית וגם קולן עוות. ״כשהיינו בשטחים —״
היא התעצבנה עוד יותר, מה קשורים לכאן בכלל השטחים. ״זה החיים שלנו עכשיו!״ אמרה לשחר, ״זה הדירה שהוא השכיר לנו ויש לנו עליה חוזה לשנה, ואתה נתת לסוטה הזה ל...״ — לא עלתה לה המילה המתאימה לתאר כמה מושפלת היא הרגישה. כאילו ראה לא רק את המצעים ההפוכים, אלא גם אותם שם ואת מה שעשו עליהם לפני שהגיע, ראה אותה מאחור דוהרת על שחר ערומה לגמרי עם התחת הגדול שלה.
כל הערב הם היו מעוצבנים, לא רק על הבעל בית אלא גם זה על זה. לא שכחו איך נכנס להם למקלחת ובדק שם, גם לא את כל ההערות שלו במטבח, את החוצפה שלו בחדר שינה — איך עמד שם עם הכרס שלו והבלורית המטופחת והחיוך העקום ואמר להם מה שאמר. כמעט שעה שכבו ככה בחושך כל אחד בצד שלו של המיטה עם קילומטר רווח ביניהם, וכל אחד ידע שהשני לא ישן. בחור ובחורה שלא הרבה זמן קודם עוד הזדיינו כמו חיות, ועכשיו הם כמו שני זרים בסמטה חשוכה. היה אז לילה שקט, ובחדר שמעו כל נשימה ונשימה שלהם.
