אשת השגריר נאחזת בזיכרונות פריז ובתיק של גוצ'י גם במקלט הצר שהיא נאלצת לחיות בו; מקונן, נער מתבגר, נאחז בשיר ילדים תמים עד שהוא מתוודע לגבריותו; הבן של אלמז, בין פשיטותיו על ארגזי מזון, חולם על כדורגל חדש שיקבל באמריקה.
בראייה נוקבת וחומלת מועלת הווית הפליטות במקלט אחד צר ודחוס, רחוק ממרכז העיר. אמהות וילדיהם בארץ חדשה, לאחר כל תלאות הדרך המתישה שעברו - האם יימצא להם כאן מקום? מה ייאלצו לעשות כדי לשרוד? האם יצליחו לעצב כאן את חייהם מחדש?
בסצנות שמועלות במלאות קולנועית לא נותנת עלמה גניהר הנחות לאיש, לא לבני הארץ ולא לזרים שבאו אליה מיבשת אחרת, אבל בתוך הזרות והדלות היא מצליחה למצוא עולם ומלואו. זהוא ספר אמיץ ונוגע ללב, ולא רק מפני שהוא מעז לחדור לטריטוריה של הפליטים, אלא מפני שאפשר לראות אותם כאן עין בעין - לא כציבור מטושטש תווים אלא כיחידים, גברים נשים וילדים על אהבותיהם ועל שנאותיהם, על מכאוביהם הגדולים ועל שמחותיהם הקטנות, המרגשות.
זהו ספרה השני של עלמה גניהר.
הספר זיכה את המחברת בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית.