חלק 1
בובי וג'ורג'
אחת
יום שישי בצהריים, אחרי הלימודים, תחילת מאי, והכול טוב בעולם – תחושה שלעולם לא תחזור בצורתה הטהורה אחרי גיל תשע או עשר. אולי כשתתבגרו תחשבו שאתם מרגישים כך, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. בדיוק ביום שכזה צעד בֹובי רֶ נפְ רֹו כשני צעדים מאחורי אחיו הגדול ג'ורג' והתבונן בו בהערצה מהסוג השמור לרוב לכוכבי בייסבול. ג'ורג' הרים אבן, השליך אותה על עץ ורכן ללטף את כפלי הפרווה הרכים בעורפו של כלב השכנים שתמיד המתין להם בצל העץ, מאה מטרים משביל החניה שלהם. משנכנסו הביתה הוביל ג'ורג' לדלת המטבח בירכתי הבית ובחיוך מאיר־כול פתח את הדלת בתנופת ראווה.
ברגע שנכנסו שמט ג'ורג' את ילקוטו, וזה נחבט בפינה ליד הדלת. אז הניח לז'קט הירוק־זית שלו להחליק מגבו ולשייט באוויר עד שהתפרש מעצמו בקלילות על הילקוט. ג'ורג' הבחין כי בובי אינו מרוכז, הסתובב, התכופף, החליק את ידיו תחת בתי השחי של בובי ובגניחה כבדה הרים אותו כחצי מטר מהרצפה עד שאפיהם היו במרחק קצר זה מזה, אמר: "אוי, אתה מכוער!", ושניהם צחקו את הצחוק שבובי חיכה לו כל היום.
ג'ורג' בן העשר, ילד רחב כתפיים ששערו בלונדיני פרוע, היה רעב תמיד. בובי חשב שאחיו נאה יותר מכל מי שראה אי־פעם, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה. פניו היו בדיוק כמו שצריך, גופו היה בדיוק כמו שצריך, כל דבר בו היה בדיוק כמו שצריך.
ג'ורג' חצה את המטבח אל המקרר, ובובי נצמד אליו מאחור, כאילו נישא על שובל. ג'ורג' פתח את המקרר, הושיט יד בלי שיזדקק לעיניו שיכוונו אותה, ושלף – כמו מתוך קרביים של מפלצת – פחית סירופ שוקולד של הרשי שצבעה חום יפה ואותיות לא־ממש־כסופות על פניה. שני חורים משולשים נוקבו בצדדיו המנוגדים של מכסה המתכת השטוח.
בעוד הוא מתרחק צעד–שניים מהמקרר ובדרמטיות של בולע חרבות ביריד, הטה ג'ורג' את ראשו לאחור עד הסוף, אחז בפחית בידו הימנית, מתח את זרועו לכל אורכה, הרים את הפחית מעל ראשו והטה אותה אליו. אז מזג קילוח רציף ודקיק של סירופ שוקולד אל פיו הפתוח ועל לשונו, וכעבור עשר שניות שלמות שבהן מזג מספיק, הטה את הפחית בחזרה בדיוק שכזה עד שנראה כאילו גזר את קילוח סירופ השוקולד בזוג מספריים.
אחר כך הוריד את הפחית לגובה מותניו, הושיט אותה ברוב טקס לאחיו הקטן ואמר: "רוצה לנסות, בובי ידידי?" בובי החזיק את הפחית וחש שהיא גדולה וכבדה משציפה. ג'ורג' התכופף, חיבק את עורפו של בובי, אחז קלות בזרועו הימנית ואמר: "קח את הראש אחורה מעל הזרוע שלי... כן, ככה... ועכשיו תרים את הפחית לאט... בדיוק ככה... ועכשיו תמצא את המקום שהעיניים שלך רואות טיפה מהתחתית של הפחית... כן, ככה... ועכשיו לאט, ממש לאט, תטה את הפחית קדימה ביד שלך... בדיוק ככה... ואז תטה אותה עוד טיפה... יופי... ועכשיו תפתח את הפה הכי גדול שאתה יכול, ותתכונן שזה יישפך, בדיוק ככה... יופי... ועכשיו ממש לאט תטה את הפחית עד שתראה את השוקולד מגיע לשפה הקדמית שלה... עוד קצת... וזה יתחיל להישפך... ככה... נכון מאוד, פשוט תירגע ותן לזה להפוך למפל מתמשך על הלשון שלך, לא לחלק האחורי של הפה, אחרת זה יחנוק אותך".
ג'ורג' חיזק את אחיזתו במרפק של בובי ותמך בצווארו עוד יותר, וחוט דק של סירופ החל לצאת מהפחית. בובי, שנראה כי הרגיש שהדברים אינם מסודרים כראוי, שינה תנוחה חרף מאמציו של ג'ורג' להחזיק את ראשו כדי שלא יזוז. הסירופ הצטבר על שפתו העליונה של בובי והתחיל לזלוג על פניו, לאורך לחיו ובכיוון עינו הימנית. ג'ורג' מיהר להשתמש בידו הימנית כדי להטות בחזרה את הפחית שבידו של בובי ולהפסיק את זרימת הסירופ. "בובי, אתה צריך עוד להתאמן לפני שתשתמש בצלילה מִ גובה, אז היום תמזוג את זה לכוס חלב".
"טוב", אמר בובי והצטער שאכזב את אחיו.
"אל תדאג, בפעם הבאה תצליח".
ג'ורג' לקח את מגבת המטבח התלויה על ידית התנור, הרטיב אותה במים מברז הכיור ומחה בעדינות את השוקולד מפניו ומחולצתו של בובי, נזהר במיוחד באזור העיניים.
בכובד ראש של שף עם שלושה כוכבי מישלן ששולט ביד רמה על מטבחו, פנה ג'ורג' וניגש למגירת הלחם, פתח בסיבוב את סוגר המתכת בצווארה של שקית לחם לבנה עם הדפס בלונים וניער אותה בעדינות עד שחצי תריסר פרוסות ]12[ החליקו קדימה באופן מסודר. אחר כך הרים בעדינות את זוג הפרוסות הפנימיות בכל הצרור, רכות ומסנוורות מרוב לובן, הניח אותן על הדלפק ובתנועת ידיים אחת – כאקדוחן ששולף את אקדחו מהר כל כך שאי אפשר להבחין איך עשה זאת – הקפיץ את הכיכר לאחור כך שהפרוסות שהפך קודם ישובו למקומן, ויותירו די מקום כדי לחזור ולסגור את שקית הפלסטיק. ברוב ביטחון נטל ג'ורג' סכין שולחן ומרח על אחת הפרוסות שכבה חלקה של חמאת בוטנים סקיפי, וקרע רק קלות את פני השטח של הלחם האוורירי. אחר כך הניח את הפרוסה השנייה על הראשונה.
אחרי שמזג לעצמו כוס חלב, לקח את הצלחת ביד אחת ואת הכוס בשנייה, ופנה למקומו הקבוע ליד שולחן המטבח. בובי קלט כל פרט ופרט במחול היפהפה הזה. אט־אט הרים ג'ורג' את הכריך אל פיו הפתוח ושיקע בו את שיניו. הוא השתהה בין נגיסה לנגיסה כדי להשתמש באצבעו ולהסיר את חמאת הבוטנים מהרווח בין חניכיו ולחיו, ואז מזג את החלב מכוסו אל פיו, החזיק בו את החלב זמן קצר כדי להתענג על הטעם והתחושה ורק אז בלע בתנועה חזקה כל כך שאפשר היה לשמוע את עיסת הלחם־חמאת־בוטנים־חלב יורדת מפיו, לאורך גרונו ואל בטנו.
כאשר סיים ג'ורג' לאכול, ישבו שני האחים בשקט. הוא (ג'ורג') הדף אז את הצלחת הריקה למרכז השולחן העגול, הטה את כיסאו לאחור, חבט את כוס הפלסטיק בשולחן מולו ושחרר גרעפס ממעמקי קרבו.
אחר כך הכין ג'ורג' מנה זהה לאחיו, באותה מידה של דרמה שצבעה את הכנת המזון והמשקה שלו ואת האכילה והשתייה.
שתיים
בובי וג'ורג' חיו בעולם משלהם. שני האחים, בני אחת עשרה ושלוש עשרה כעת, היו מודעים היטב לעובדה זו, אבל רק לאחד מהם היה אכפת ממה שנותר מחוץ לעולמם. היה זה יום של אמצע אוגוסט, הסתיו כבר המתין מאחורי הקלעים. הימים הלכו והתקצרו, הלחות פחתה, אבל החום נותר עיקש בעיירתם שבעמק ההדסון התחתון; הלכו ופחתו סופות הברקים שמילאו את השמיים ברשתות בהירות והרעמים הרעימו בקול כה חזק שהפך כופרים למאמינים, כי חרף הבנה מדעית קרת רוח, רק אלים יכולים להטיח ברקים כאלה בבני אלמוות – או כך לפחות אהב ג'ורג' לומר כשהוא ובובי עמדו ליד החלונות המערביים בחדרו וספרו את השניות בין הברק לנהמה האיטית של הרעם.
בובי ישב על הרצפה המכוסה שטיח כחול, רגליו אסופות וגבו נח על ארון העץ החום־בהיר שבין שתי המיטות. פניו וזרועותיו רחצו בחמימות קרני שמש לבנות שהאירו בין עליהם וענפיהם של ארבעה עצי אדר שניצבו כזקיפים מחוץ לארבעת החלונות הנישאים. החדר היה גדול – הגדול מכל חדרי השינה בבית – בעל תקרה משופעת חדות, ששני צדדיה מכוסים צלעות עץ אפור ברוחב עשרה סנטימטרים, סימטרייה שלא תיוותר אצל שני הבנים כזיכרון, אלא כחלק מתחושותיהם לגבי גופיהם. בין הצלעות האפורות נח חומר דמוי קרטון שטבועות בו צורות עם ציפוי מבריק בגוון בז'. בשוליו הנמוכים היו פה ושם כתמי מים. לבובי נראו הכתמים כמו עננים, שדמו לרגע לפנים אנושיות, ואז נגוזו והופיעו כבעלי חיים דמויי חתולים שלוטשים בו מבטים, ואחר כך כמבט־צד של דוב נמלט, וכן הלאה וכן הלאה.
בובי ניסה למנוע מעינו להתמקד בכתם מים מסוים בקצה הרחוק של החדר, מעט משמאל לשורת החלונות. כתם מים שלא רק דמה להמפטי דמפטי, אלא היה המפטי דמפטי, עוד משנות סיוטי הלילה שלו, כאשר המפטי דמפטי החזיר לו מבט וצחק כשנפל מהחומה. אף על פי שהיה מפוחד מהמפטי דמפטי, ישן בובי באחת משתי המיטות בחדר של ג'ורג', כי רצה להיות עם ג'ורג' יותר משפחד מהמפטי דמפטי.
נעים היה לבובי סתם לצייר בעפרונות צבעוניים בבלוק הציור עם הנייר העבה כשג'ורג' עבד על אחד מדגמי המטוסים או ספינות המלחמה שלו. באוויר עמד ריח נוקב של צבעי דֹוּפ ודבק דּוקֹו. בובי אהב את הניחוח. ג'ורג' ישב בכיסא עץ זקוף שניצב תחת מדף הבולט כחצי מטר מקיר החלונות ועבר בכל החדר, כשמונה מטרים אורכו. מתחת למדף היו שני רדיאטורים וביניהם מרווח שג'ורג' הכניס לתוכו את ברכיו ורגליו – אף פעם לא היה לו נוח, כך נראה לבובי.
אף שמעולם לא דיברו על כך, היו השניים מודעים לכך שהוריהם בקושי קיימים בעבורם, ולהפך. הקומה השנייה – ובה שני חדרי הבנים וחדר אמבטיה ביניהם – ניצבה כממלכה עצמאית, שמעולם לא היה צורך להגן עליה, כי איש לא טען לבעלות עליה. חדר השינה של הוריהם היה בקומת הקרקע, מתחת לחדר של ג'ורג'. למיטב זיכרונו של בובי, כף רגלו של אביו לא דרכה בקומה השנייה אפילו פעם אחת כשהוא וג'ורג' היו בבית; בעבר עלתה אימם לקומה העליונה והקריאה להם סיפורים לפני השינה, אבל מרגע שוויתרו על הסיפורים, לא עלתה עוד במדרגות לקומה השנייה כשהיו בבית, אף כי הותירה עקבות בדמות היעלמותם של בגדים מלוכלכים והופעתם של בגדים ומגבות נקיים בשידות ובאמבטיה.
בובי שרבט ורשם תוך שהוא עוקב אחרי ג'ורג' מזווית עינו. ג'ורג' התעמק בהוראות המודפסות על גיליון נייר גדול, לבן ומוכתם בצבע שקופל במכונה פעמים כה רבות כדי שיתאים במידותיו למעטפה זעירה בגודל שבעה על שנים עשר סנטימטרים, אבל עכשיו היה פרוש לגודל חצי מטר על מטר. כדי לקרוא בו היה על ג'ורג' לקרב את עיניו למרחק סנטימטרים ספורים מהאותיות, הספרות והשרטוטים השחורים הזעירים, שנדמו לבובי כחרקים הזוחלים על הדף.
ג'ורג' בנה רק ספינות אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה – משחתות, ספינות מערכה, נושאות מטוסים, צוללות – ומטוסי קרב אמריקאיים: מבצר מעופף, מוסטנג, וַיילְד קֵט ומארֹודֵר (והוא אהב לקרוא להם בכינוים מימי המלחמה, "המְאַלמנים").
בובי הבחין, אף שמעולם לא ציין זאת, שהרּכָבת דגמי הספינות והמטוסים הייתה רחוקה משלמות: צביעת הקווים לא הייתה ישרה לגמרי, פה ושם נפלטו מן החיבורים גושי דבק מכווצים ויבשים למחצה ובועות אוויר בלטו מתחת למדבקות הסמלים. הוא גם הבחין, בלי לציין זאת, כי ג'ורג' אינו מודע לסיפור המלחמה או מתעניין בתפקיד שמילאו בקרב כל אחד מהספינות והמטוסים. כאשר סיפר ג'ורג' את סיפורו של דגם כזה או אחר מספינותיו ומטוסיו, היה ברור לבובי שאחיו ממציא את רוב מה שהוא אומר, אם לא את הכול. ג'ורג' היה המדריך במוזאון הפרטי שלו לדברים מומצאים, ובובי היה המבקר היחיד שביקר בו מעולם.
אחרי שהשלים עוד דגם היה ג'ורג' מתרחק צעד לאחור ומביט באוסף דגמי המטוסים והספינות שסידר בקצה הימני של המדף. לדגם שהושלם זה עתה פינה מקום בין שאר המטוסים והספינות שנראו לו מתאימים – מִקבץ שעוצב באסתטיקה שבובי לא ירד לעומקה זמן רב, עד שהתפענחה לבסוף. עם הזמן החל בובי להתפעל מהאופן שבו מקבצים בתוך מקבצים אחרים של דגמים עוררו בו תחושה שכל חלק בשלם דיבר עם החלקים האחרים. נראה היה לבובי שספינה שהוצבה סתם כך, במרחק משאר הצי, ייצגה בצורתה את תחושת הבדידות בשוליים וכן את הכבוד שזוכה בו המנודה. סידורים אחרים של מטוסים וספינות היו עזי הבעה בצורות שנראו כאילו נעו ברציפות – אפקט שנוצר (או כך נראה לבובי) מהאופן שבו עקמומיות קו של גוף ספינה בולט הוליכה את העין להתעקלות משלימה בחיבור בין כנף לגוף במטוס תובלה, ומשם לאורך צורות אחרות שנראו לא שלמות בפני עצמן. בובי אף פעם לא דיבר עם ג'ורג' על הבחנותיו כי ידע שהערות כאלה מעצבנות אותו.
לפעמים שלף בובי מפח הניירות דף הוראות שג'ורג' השליך, והיה עכשיו מקומט לכדור. כשפתח את קפליו ראה שהדף מכוסה במריחות צבע במקומות שניסה ג'ורג' תערובות גוונים או ניגב את המברשת או לחץ מהשפופרת גושים נוקשים למחצה של דבק שנעשו נקודות חדות ושקופות או נפטר מסמלים קרועים. פעם הרים בובי דף הוראות מהרצפה ליד הפח, ואז פתח ופרש אותו בקפדנות של אספן בולים שמשתמש בפינצטה כדי למקם בול יקר על השולחן שלפניו, ובוחן אותו מבעד לזכוכית מגדלת. אחרי שקיפל אותו שוב, השתמש במספריים חדים כדי לגזור חורים משולשים במסת הנייר העבה. הוא ביקש מג'ורג' להחזיק את הנייר מול אחד החלונות כדי שיוכל לראות את האפקט שיוצר האור הזוהר בעד שדה של חורים מעוינים גסים וסימטריים לכאורה. ג'ורג' לא החזיר את הנייר לבובי אלא הניח אותו על הרצפה בפינת החדר, כדי שלא ידרכו עליו בטעות.
לפעמים הרגיש בובי כמו אחיו הקטן והמעריץ של ג'ורג', או אולי אפילו בנו. אך בפעמים אחרות הרגיש כמו אחיו הגדול של ג'ורג' או אביו, כי לאחרונה נדמה שג'ורג' שוכח מה צריך לעשות אם אתה לא רוצה להיראות כמו איזה מוזר כשאתה יוצא מפתח הבית. ג'ורג' ניסה לעשות הצגות כדי להסיח את דעתו של בובי ואת דעתו שלו מהעובדה הזו, למשל חיקויים עלובים של אנשים אמיתיים או דמיוניים, שעוררו בבובי מבוכה.
למרות הערצתו לאחיו הגדול, הבחין בובי כי ג'ורג' אמנם גבוה לגילו, אבל רזה כל כך שהוא נראה חולני. זרועותיו נראו כמו מקלות שבריריים שמבצבצים משרוולי חולצת הטריקו; גון העור החיוור של פניו ונמשיו הגדולים העניקו לו מראה של בובת שעווה במוזאון. בובי הבחין מרחוק שמתעללים בג'ורג' בבית הספר. הוא היה המום בפעם הראשונה שראה בנים גדולים יותר עטים על ג'ורג' וקוראים לו חייזר והומו. ג'ורג' התעלם מהם בהתחלה, אך הם לא הרפו עד שהצליחו לעורר פחד בעיניו – או, הכי טוב, סימנים לדמעות.
בקיץ ההוא, לקראת סוף אוגוסט, ג'ורג' החל ליצור קרבות מדומים לדגמי המטוסים והספינות. הוא היה מתרוצץ בחדר, דגם מטוס או ספינה בכל אחת מידיו, ומשמיע קול זמזום בהרעדת שפתיו, והדבר דמה – באופן מוצלח מאוד, חשב בובי – לזמזום מטוסים בקרבות אוויר שנעשה דק בצלילה מטה, לרט־א־טט־טט של מקלע המטוס, לשריקת הטורפדו המשוגר, ולצווחה החדה של מנועי הסילון הנלחצים עד הקצה כשהם שועטים על סיפונה של נושאת מטוסים.
כשלא זמזם וירה כמו מקלע, קריֵין ג'ורג' את הסצנות הללו בקול של קריין יומני חדשות ישנים, המדווח בגאווה על הצלחות "בחורינו" באירופה ובאוקיינוס השקט. כשניסה ג'ורג' לדבר כמו צ'רצ'יל, זה יצא נדוש כל כך שהם פרצו בצחוק מתגלגל. כשאחד מהם ניסה להפסיק לצחוק, הצליח השני להוציא מפיו פעלול קולי כזה או אחר, שהיה מושך את שניהם לעוד סיבוב של צחוק פראי. דמעות היו זולגות על פניהם.
