ספרו החדש של שלמה זנד הוא ה"ישראלי" ביותר מבין חיבוריו מכיוון שהוא האישי ביותר. במסע המשורטט כהרפתקה אינטלקטואלית מתחקה שלמה זנד אחר צמתים מרכזיים בהיסטוריה הפרטית שלו השלובים בחקר ההיסטוריה הכללי: מאסכולת ה"אנאל" הצרפתית שהפכה את התרבות והרגישות להיסטוריה, דרך הקולנוע המזנב בהיסטוריונים ודורש בעלות על העבר, ועד לקריאת התיגר של השיח הפוסט-ציוני לסוכני הזיכרון ה"מורשים" שיראל.
מדוע חוקרי העבר של ש"י עגנון וא.ב. יהושע אינם יכולים לסיים את מחקרם? כיצד בספרות החדשה נעשים הפוסט-ציונים פושעי שלום ורוצחים? זנד מציע בשורה אחת מעצבי זכירה שונים - קולנוען, סופר, היסטוריון - ותוך כדי עימות בין תדמיות חותר לפענח את רזי "המצאת" ההיסטוריה. עד כמה ההיסטוריון משחזר את העבר ועד כמה הוא מובנה על ידו? באיזו מידה דמיונו הוא שרירותי או שלוב בממסדים התרבותיים השליטים?
בחלק השני של הספר מתמודד זנד עם טקסטים שתרמו לעיצוב מבטו של העבר. יחד עמו אנו פוגשים את הדמוקרטים הטוטליטריים של יעקב טלמון, את הפשיסטים המדומיינים של זאב שטרנהל, את האוריינטליסטים המרושעים של אדוארד סעיד, את היהודים המאוד לא נצחיים של בועז עברון, ולבסוף אנו מוזמנים להתבונן בגמד המשחק שח-מט של ולטר בנימין. קרוב לוודאי שסדרת ביקורות זו והקביעות הלא שגרתיות הכלולות בה תעוררנה מחלוקות ופולמוס.
זנד שב למקום שבו גדל. הוא מתחיל מהשכונות העממיות של יפו ומסיים בכאב על האוטופיה שנגוזה. כאבן שואבת הישראליות מחזירה אותו הביתה, לשאלות שלנו: אילומיתוסים מרכיבים את הזיכרון המעצב את זהותנו? כמה מהם מופרכים וכמה תקפים? וכך, למרות שההרפתקה האינטלקטואלית של זנד נפרשת בזמן ובמרחב, בסופו של דבר היא מתכנסת למקום ולשעה שבהם אנו חיים.
הפרופסור שלמה זנד מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב ומרצה אורח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז. ספריו הקודמים בעם עובד: האינטלקטואל, האמת והכוח: מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ (2000) והקולנוע כהיסטוריה, לדמיין ולביים את המאה העשרים (2002).