מיהם ה"יהודים הערבים"? כיצד הפכה הקטיגוריה "יהודים ערבים" (לעומת "יהודים אירופים") לבלתי אפשרית בישראל? איך הפכו ה"יהודים הערבים" ל"מזרחים"? מדוע נתפסת ה"מזרחיות" כקשורה לדתיות וללאומיות? מה הקשר בין ה"יהודים הערבים" ובין המאבק של הפלסטינים לעצמאות לאומית? אלה מקצת השאלות שאיתן מתמודד ספר מקורי ופורץ-דרך זה.
בניגוד לרוב המחקרים אשר מתמקדים בחקר שנות החמישים ובמפגש בין קולטים (אשכנזים) לנקלטים (מזרחים) בישראל, מעתיק שנהב את הדיון אל שנות הארבעים ומתמקד במאפיינים הקולוניאליים של המפגש המעצב בין "יהודים אירופים" ל"יהודים ערבים". אימוץ המבט הקולוניאלי מצביע באופן ברור על "אוריינטליזם" יהודי, ועל יחסים של תשוקה ודחייה בין שלושת המרכיבים העיקריים של הציונות: לאומיות, דת ואתניות. ההתמקדות בהקשר הקולוניאלי, או מה ששנהב מכנה "הפנומנולוגיה של הקולוניאליזם", מאפשרת גם להבין כיצד עודדה הציונות ה"חילונית" את הדתיות אצל המזרחים כדי לגייסם לפרויקט הציוני.
הספר מאיר את חשיבות חקר שנות הארבעים להבנת סוגיית העדתיות בישראל ומבהיר מדוע התמקדות בשנות החמישים מסווה וממסכת את הנסיבות שבעטיין מתקיים דיכוי אתני בישראל. מזרחיות, טוען שנהב, אינה היפוך של אשכנזיות ובוודאי אינה זהות הומוגנית. זוהי זהות בעלת שוליים רחבים המשמיעה בו-זמנית קולות רבים ומגוונים.