השקט שאחרי הפרימוס * יללת תנים נוּגה תחצה דְמיית ליל * ילד נושך * שליש בלוק קרח * חמש מאות אפרוחים במטבח החדש * תיזהר שלא תפיל את העט על הציפורן! * לבית ספר – על גב החמור * פרוטקשן בכיתה ב' * תעמוד בפינה עם הפנים אל הקיר! * עשר זריקות בבטן נגד כלבת * נרקיסים, כלניות, איריסים וצבעונים * בורזל, בורזל, תפוס נמלה! * הוא חייב לי תשע בָּלוֹרוֹת * איך אוכלים וָפֶל * ילד טוב הוא ילד שעוזר לאבא! * הילדה שאני אוהב אוהבת ילד אחר * הילד של השכנים השתגע – ועוד סיפורים.
סופר הילדים האהוב יהודה אטלס, שספריו דיברו אל שלושה דורות של ילדים והורים, חוזר אל ימי ילדותו ונערותו במושב עין עירון ובמושבה הסמוכה כרכור, המקור שממנו נשאבו רבים משירי והילד הזה הוא אני. בקול צלול, חם ומלא הומור, ללא שיפוטיות, הוא משרטט פכים קטנים וגדולים מחיי הכפר ומחיי הילדים בימים ההם: משחקים, יחסים עם הורים, אוכל, אירועים, חברים, לימודים, עבודה, ספרים — מה שהיה.
את כל אלה מספר אטלס דרך עיניו ומבעד לרגשותיו של הילד והנער שהיה, והוא מוסיף לעתים הארות ותובנות של בוגר. בסיפוריו נמהלים עצב ושמחה, דבש ועוקץ, מר ומתוק – כמו בחיים. מכלל הזיכרונות של הילד הזה מצטיירת לעיני הקורא ההוויה שעיצבה את הדור של טרם המדינה ושל העשור הראשון לקיומה. ואם נזכור שבמרוצת הזמן התנאים החיצוניים משתנים אך לא בני האדם, נוכל להבין שבמובנים רבים הילד הזה הוא כולנו.