היסטוריה, זיכרון ותעמולה בוחן את מצבה של הדיסציפלינה ההיסטורית על רקע ההתפתחויות שחלו בה, ובמדעי הרוח בכלל, בעשורים האחרונים. שינויים בתכני המחקר, בגישותיו ובשיטותיו, שמקורם בהשפעה הגוברת של מדעי החברה, חוללו תמורה במתודולוגיה של המחקר ההיסטורי, והמחבר בוחן התפתחויות אלה מנקודת מבטו של ההיסטוריון. אחת מטענותיהם הנמרצות של דורשי התמורה כופרת בקיומה של אמת היסטורית וביכולתו של ההיסטוריון לנקוט אובייקטיביות מדעית. הכתיבה ההיסטורית, הם מוסיפים וטוענים, אינה אלא בדיון מתועד, ואינה שונה במהותה מן הכתיבה הבדיונית. לא ממצאיו של החוקר הם הגורמים החשובים אלא החוקר, עמדותיו ונטיותיו.
מעמדם של המחקר ההיסטורי ושל הכתיבה המתבססת עליו מותקף ונסוג, ודרכים אחרות של התייחסות לעבר – ובעיקר הזיכרון האישי והקיבוצי – עולות ופורחות. העבר שהיה מונופול של ההיסטוריונים, פרוץ, והגישה החדשה אינה תובעת מן העוסק בהיסטוריה הכשרה וידע שנדרשו פעם מן ההיסטוריון.
תהליך זה, המאיים להרוס את הדיסציפלינה ההיסטורית, ראשיתו במערב בשנות השבעים. הוא הגיע לישראל בשנות השמונים ופרח בה בשנות התשעים. ההיסטוריונים עצמם – קצתם הצטרפו למגמות החדשות, וקצתם איחרו מאוד להכיר בגודל הסכנה המאיימת על מקצועם.
יואב גלבר, היסטוריון פורה ומאתגר, מבקש בספרו פורץ הדרך לבדוק האומנם מבשר תהליך הרסני זה את סופה של ההיסטוריה כפי שהכרנו אותה? האם ההיסטוריוגרפיה היא מין בסכנת הכחדה?
פרופ' יואב גלבר הוא ראש "מוסד הרצל לחקר הציונות" באוניברסיטת חיפה ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל. עם ספריו נמנים: תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (ארבעה כרכים, 1979- 1984); גרעין לצבא עברי סדיר (1986); למה פירקו את הפלמ"ח (1986); מולדת חדשה (1990); שורשי החבצלת (1992) ניצני החבצלת (2001); קוממיות ונכבה (2004).