המופקרים | מעין בן הגיא | פרק ראשון

חלק ראשון

1

ויגו הצניח את הסיגריה לשלולית מי ים שנקוותה במקום שחסרו בו כמה ממרצפות הטיילת. הוא הקשיב לרחש המים הנספגים בסיגריה והביט בפניה המטושטשים של נערה, שפסעה במרחק־מה מהספסל שעליו ישב וכעת הפנתה את פניה אל הים. המטפחת שעל ראשה, הליכתה הנוקשה, הבגדים הכהים הרחבים מדי על גופה הדק, כל אלה הסגירו אותה מיד. גם היא מהמחנה, וכמוהו ברחה לשעה קלה. מאחור היה קשה לדעת מה גילה. גם אם כבר אינה נערה אלא בחורה בת גילו, דרוש אומץ להתרחק כך מן מהמחנה לבד.
    פתאום הסתובבה, פניה הבהירים הביטו בו ישירות, הנמשים השקופים כמעט קרבו אליו. ילדה, בת שתים עשרה או שלוש עשרה. היא הושיטה אליו כף יד קעורה, האצבעות הלבנות הדקות תחמו גומה שברירית. ״בבקשה,״ מלמלה באיטלקית במבטא זר, ורתיעתו נצרבה בעיניה החומות. ריסיה הושפלו, ומיד פנתה משם, אולי הבינה שטעתה, שהוא כמוה, חסר כול. ולפני שהספיק לומר דבר־מה, לשלוח יד לכיסו ולהוציא את המטבע שנשמר בקפל הכיס, התרחקה כנמלטת לעבר הים.
    הוא הדף מעליו את תמונת פניה, תחילה נועזים ואז כבויים ומאפירים כמו הסיגריה שדעכה בשלולית, ובן־רגע עטה עליו תמונת אחותו לפני שעזב, שערה אסוף על ראשה והבעת פניה כשל נערה שמתחפשת לאישה, ואת מבטה הסיטה ממנו כדי שלא לצערו בדמעות. רק חודשיים עברו מאז נפרד ממנה ומהדירה העלובה ששם ניסו אביו ואימו לקומם את חייהם אחרי שנות הבריחה וההסתתרות. ברגע שיחדל להדוף, יסתערו עליו הגעגועים והמחשבות כמו הים שמתפרע בטיילת בלילה ומנסה לנתץ את פרי עמל ידיהם של בני האדם — רצועת החול שריצפו, הספסלים שהציבו שם, עמודי התאורה. הוא נדר: לא יחשוב שוב על אימו ואחותו, לא על הימים שהיו לפני שאימו מתה ולא על אלו שבאו אחר כך.

כשחזר למחנה מצא את אנדרה שרוע בתנוחה מתפנקת, שמיטת הברזל הצרה התנגדה לה בעיקום קפיציה, והם נקמרו בבטן. עיניו היו פקוחות רק למחצה ונראו רחוקות מאוד.
    ״מה?״
    ״חיפשו אותך שוב פעם. לתורנות.״
    ״שיבואו אליי למשרד,״ ויגו הפטיר, ״אסביר להם שלא חתמתי איתם על שום חוזה. כל צד עצמאי. אין מחויבויות.״
    אנדרה גיחך, לא הסתיר את הערכתו לשכנו באולם השינה. חצוף ואמיץ, לא אחד שמסתכסכים איתו, גם לא תובעים ממנו להגיע לאן שהוא בשעה מסוימת ולהתחיל לעבוד. ״הספסל השלישי על הטיילת. אחרי שעוברים את גלידת קרוול?״
    ״כן. הכתובת מדויקת. אגיד למזכירה שתפתח להם.״
    אנדרה הנהן. ״אמסור. עכשיו הכול יהיה יותר ברור.״
    ״יש חדש עם הנזירה?״
    אנדרה לא ניסה להסתיר את כעסו על שהוא מדבר ככה על פיבי, שהכיר לפני שבועיים. הוא ואנדרה הכירו שבועיים קודם לכן, כלומר, לפני חודש אחד.
    ״היא לא נזירה, רק התחבאה במנזר בשווייץ בזמן המלחמה, אימא שלה הביאה אותה לשם.״
    ״ומה, האימא שכחה לבוא לקחת אותה?״
    ״לא. לא יודע מה בדיוק היה. היא פה עכשיו עם דודה שלה, ואני חושב שאימא שלה עם אחותה באמריקה. כמו שאתה יודע, לא כדאי לחטט בעניינים משפחתיים.״ אנדרה אמר בקשיות. ״קיבלת מכתב מאחיך.״
    ״איך הגיע אליך?״ עיניו של ויגו תרו אחר המכתב.
    ״זה שבא לחפש אותך לתורנות הביא אותו.״ אנדרה התיישב על המיטה, הרים את התרמיל ששימש לו כרית, והמכתב הצנום נגלה תחתיו. בחגיגיות הושיט אותו לוויגו. ״הוא לא רצה להשאיר אותו פה, התווכחתי איתו שלמסור לי זה כמו למסור לך, שמכתב זה לא הרכוש שלהם. מה פתאום שלא ייתן, זכותו של אחיך שהמכתבים שלו יגיעו.״ אנדרה התגאה בקרב הקטן שניצח בו.
    אולם השינה, שייעודו הקודם, הצבאי, ניכר בכול, היה ריק. עשרות מיטותיו, לצידן ומתחתיהן הצרורות, המזוודות והתיקים של הפליטים שהתקבצו מכל קצוות היבשת, נשארו לשעה קלה, נדירה, קפואים בדממה בלא בעליהם. בחדר האוכל הוגשה עכשיו ארוחת הצהריים.
    ״אחי לא כמוני, הוא לא משתמט ולא אינטרסנט, הוא באמת ציוני. חסר להם שלא ימסרו לי את המכתבים שלו,״ ויגו גיחך. ״לפעמים אני שואל את עצמי אם גם אחי נהיה שמה כמו אלו שפה, שמנהלים את התורנויות וההפלגות והתלושים וחושבים שבלי ההוראות שלהם נלך לאיבוד.״
    ״בקרוב תפגוש אותו ותדע,״ אנדרה ענה, ״אפילו אותך יעלו על ספינה,״ הוסיף קריצה ונזכר, ״אה, ההוא אמר שלא תקבל תלושים לארוחות עד שלא תתייצב במשרד אצל סדרן התורנויות.״ וכבר החל להתקדם אל דלת האולם, וכשפתח אותה פרץ אור הצהריים פנימה ובבת אחת כבה, כשנטרקה אחריו.
    ויגו התיישב על מיטתו, על השמיכה הצבאית, שמיכה שהקפיד לכסות בה את כלי המיטה הבהירים שהביא עימו. פעם בשבוע היה מקרצף אותם בסבון ובמים חמים ושוטף אותם היטב — הם שמרו עליו לא רק מפני השמיכה הדוקרת וריחה המעופש, אלא גם מפני מה שניסה להתנפל עליו בשוכבו שם, בחלומו ובערותו.
    הוא קרע את המעטפה בקוצר רוח. ״אחי היקר והאהוב״ — מיכה כתב, והוא כבר ניחש את התוכחות שמיד יבואו. אחיו עבר לארץ ישראל מיד בסוף המלחמה, עלה בנמל הזה על ספינה לא חוקית, והיא הצליחה להתחמק מן הבריטים ולעגון בחופי ארץ ישראל. כשהפליג עוד הייתה אימם בחיים, ומי תיאר לעצמו שדווקא אחרי ששרדו בכל תלאות המלחמה — מקומות המחבוא שהחליפו שוב ושוב, המנוסה מפני רעמי ההפצצות והיריות, החשש להיקלע בדרכם של הגרמנים, הרעב, החרדות מהלשנות, חודשי החורף הקפואים, מחלות המעיים שתקפו את אימו, אחיו ואחותו, ולבסוף גם אושר הניצחון המתפוצץ בחזה — יפקוד אותם האסון הגדול מכולם: גוש ממאיר בגרונה הרג אותה בחנק ובייסורים.

קיבלתי את הידיעה שיצאת בכיוון בָּארי ופניך ארצה. אחרי שלוש שנים שבהן לא התראינו, ושבהן אסון כה נורא הכה במשפחתנו, נדמה לי שפעלת נכון. ודאי קשה להסתגל לשגרה, לחיים, בלי אימא. ודאי קשה להישאר בין הקירות במקום שאימא גססה, ועכשיו, להתרגל לנוכחות של אישה זרה בבית. טוב שאתה בא לישראל, כאן יש קשיים אך יש גם הזדמנויות. חריצות וכישרון יישאו תוצאות טובות. אעזור לך בכל מה שאוכל.
    אולי גם לאחותנו יהיה קל יותר להסתגל לאם חורגת כשאין עימותים, כשהדירה קצת פחות צפופה. גם לאבא ייתכן שיהיה קל יותר. צריך להבין אותו ולהעריך את יצר החיים שלו, חשבתי הרבה על כך. הרי זה היצר שבזכותו ניצלנו ביערות, בבריחה, מול הסכנות והייאוש, איני צריך להסביר לך. יצר החיים זה דבר שיש לפעול איתו ולא כנגדו.
    גם אם איני כותב הרבה אני חושב עליכם כל יום. הרבה פעמים ביום. גם על אימנו.
    תלמד עברית ככל שתוכל. אני מתאר לי שאין לך סבלנות לכך, אבל זה ללא ספק יעזור. גם בפרנסה. מי יודע, אולי בעוד שנה–שנתיים נחסוך ונסתדר ונשכנע גם את אבא ואלזה לבוא.
    הלוואי שאנטוניה תוכל להתחיל פה לימודים גבוהים כלשהם. למדנו שמסוכן לתכנן, מכאיב לתכנן. כתוב לי מיד כשאתה מגיע.
        שלך בנאמנות
         אחיך,
        מיכה.

״תראה,״ אנדרה החווה לעבר הים הכחול המקושט תמיד בספינות בכל הגדלים.
    ויגו חייך, כי אנדרה נראה לרגע כמו בעל מפעל שמציג בגאווה את מכונות הייצור.
    ״כל כך הרבה ספינות, גם שלנו תגיע בקרוב,״ אנדרה אמר. שניהם דיברו איטלקית, היו בני אותו גיל והתחברו מיד. אנדרה הגיע מעט לפניו בספינה ממצרים והשאיר בבית את אימו האלמנה. כשיסתדר, אמר, יביא אותה אליו לישראל. גם היא תצטרך להפליג קודם לאיטליה, כי בין מצרים לישראל הרי יש מלחמה. אנדרה היה נמוך ממנו ותווי פניו חדים, מרח על השיער יותר מדי ברילנטין, חשב שהוא יודע להתלבש. כשהוא רוצה הוא יודע להיות דרוך, מהיר וחוטף, אבל שלא כמוהו הוא גם יודע לִרצות. וכל יום התאמן שעה–שעתיים באגרוף.
    ויגו אהב לחשוב על עצמו כעל פנתר שרובץ כל היום בצל ושומר את כוחו לטרפו. יש לו עיניים כחולות שיכולות להפנט אם לא מתנתקים מהן, ובשעת מבחן, כשטרף יזדמן, אולי יקום סוף־סוף מרבצו וירדוף, ירדוף באמת.
    עכשיו הסתכל בשני השחפים שניקרו בחתיכה קשה של לחם, שמישהו ניסה לקלוע לפח הסמוך לספסל והחטיא.
    ״מה אחיך מספר?״ שאל אנדרה.
    ״במכתב? הוא אומר שיש הזדמנויות, אבל אני מכיר אותו, בעיניו עבודה קשה זאת הזדמנות. ולא רק הזדמנות, ממש מצווה מרכזית בדת שלו.״ בחיבה אמר את זה, אבל לא בלי נימה של רוגז. ״שמו אותם בבתים נטושים בדרך לירושלים, ולפעמים הערבים עוד מנסים לחזור, לקחת משהו.״
    ״כולם מנסים לחטוף, במיוחד אם זה היה שלהם קודם.״ אנדרה נזכר בכל מה שכתבו בארצו על הכובש הציוני, ועל מה שבחדרי חדרים סיפרו השליחים שהגיעו מארץ ישראל. ״בקהיר ראינו את ההפך, את הבתים של היהודים שהמצרים נכנסו אליהם. מהפכה — באמת מילה טובה לתאר ביזה. ואיך כל מה שחשבת שיצוק בברזל מתקמט כמו נייר.״
    ויגו הנהן. ״גם העיר שלי כבר לא באיטליה. החליפו את השם, נהייתה יוגוסלבית. היוגוסלבים לא רק רצחו, גם גירשו את מי שנשאר ובמקום זה הביאו לעיר שלנו פליטים, אלה שהגרמנים הרסו את הבתים שלהם.״
    ״ואנחנו נפליג לארץ ישראל,״ אנדרה אמר ובהה בשחף הזקן, שהצליח להשתלט על מה ששרד מחתיכת הלחם, חטף אותה ופרש את כנפיו המרופשות והתעופף.
    גם ויגו הסתכל לשם — הוא חשב על כל מי שהגיעו ממחנות המוות של הגרמנים. מיד היה אפשר לזהות אותם, ולא בגלל רזונם וחיוורונם, אלא בגלל המבט, כמו זה שהיה לילדה ההיא שראה כאן אתמול — אולי גם היא הייתה מרימה את הלחם. הוא חש רעב ונזכר בפולנטה שאימו הייתה מבשלת כמעט בכל יום בתקופה שברחו ונדדו ממקום למקום. ישנו במתבנים, באורוות, במרתפים, בחדרים מפושפשים במלונות של ערי שדה. בקיץ היה הכי טוב — הוא אהב את המחבואים ביערות, ופעם אחת במחסה תחת צוק, ליד פלג. היה להם טוב אז, היו כולם יחד; אולי ההורים דאגו וחששו, אבל לו היה טוב. אימא שלו הוסיפה לפולנטה כל מיני תבלינים ועשבים, ותמיד ערבה לחיכו.
    ״אתמול שמעתי,״ אנדרה קטע את מחשבותיו, ״שאין בישראל עבודה, שהעולים הולכים כל יום לחכות ליד איזה משרד, שלכל היותר שולחים אותם לעבוד יום־יומיים איפשהו. גרים במחנות שדומים למחנה הזה ומקווים שיעבירו אותם סוף־סוף למקום קבוע, לבית משלהם.״
    ויגו משך בכתפיו. בפרוור הרומאי, ששם שכר להם אביו דירה זעירה, היו המון מחוסרי עבודה. לפעמים מצא שם עבודת שליחויות ליום אחד, העביר על האופניים חבילות ממקום למקום תמורת כמה פרוטות. אבל רוב הזמן לא הייתה עבודה, והוא היה יושב ומעשן על המדרכה ליד אופניו וסביבו ערמת בדלים. בתיעוב היה מסתכל עליה, הבדלים נראו כרימות שיצאו מגופה.
    אימא שלו התחננה שלא יעשן. היא עצמה לא עישנה, ובכל זאת הרג אותה הגוש הזה בגרון.
    ״אולי ייתנו לנו להיות חיילים?״ אנדרה הציע.
    ״הרובה בטח שווה משהו,״ ויגו הפטיר.
    ״לאחד כמוך לא ייתנו, אם יש להם שכל,״ אנדרה גיחך.
    ״בעולם חדש גם אתה נהיה חדש. מי יודע מה ייתנו, ומי יודע מה ניקח.״ ויגו הסתכל בכפות ידיו ודמיין אותן אוחזות רובה שחור ארוך. ״נראה לי שלטוס לאמריקה יותר טוב,״ קבע.
    ״גם אתה, כמו כל האיטלקים, חולם שתפתח שם פיצרייה?״ הרעיון שיעשע את אנדרה. ״שכחת שכרטיס עולה הרבה? ושדה תעופה יש גם פה וגם בישראל.״ פסק. ״ננצל את הטרמפ של הציונים.״
    ״אמרתי לך כבר, לי אין שום התחייבויות,״ ויגו ענה. הם השתתקו, עד שרָחַש שוב הרעב בבטנו של ויגו.
    ״מאתמול לא אכלתי,״ אמר, וידה הקעורה של הילדה הרזה ממחנות העקורים — לא היה לו ספק שמשם באה — צפה לנגד עיניו. ודאי עברה דברים גרועים פי כמה.
    אנדרה קימט את גבותיו, התלבט, ואחר כך הכניס את ידו לאט לכיס, פשפש שם עד ששלה מטבעות אחדים והציג אותם על כף ידו.
    ויגו הידק את שפתיו. מה יעשה עכשיו? בטנו קרקרה והוא הניח את ידו ולחץ אותה כדי להשתיקה.
    ״קח!״ אנדרה אמר, ״תביא משהו לאכול, ומחר תמחל על כבודך ותלך למשרד לסדר את התורנות ולקבל בחזרה את התלושים.״
    ״נראה,״ ויגו אמר, ״בכל אופן תודה,״ ומיד התגבר על מבוכתו וליקט במהירות את המטבעות.