המיטה שאתה מציע בעצמך
מאת: אילת שמיר



ערב ראש השנה, 1991

יום שני, שחר

בתחנת הדלק אמרו אחר כך: "הכול התחיל עם שני האחים האלה מוואדי עארה, שהביאו לאיתן רוסו את הסוס המופרע הזה במתנה."
והיו שהוסיפו בחיוך עקום: "מופרע־מופרע, אבל כזה סוס יפה לא רואים כל יום."
והיו רחשים: "הסוס בכלל לא היה בשבילו. הוא היה בשבילה."
והיו קולות: "היא רק סיבכה אותו, זה ברור."
וכולם טעו.
זה לא היה רק הצבע שלו או הריח החריף, וגם לא המראה שלו באור הקלוש של טרם בוקר; אלה היו הצבע והריח והגמישות הפראית גם יחד, שטבעו בו איזה יופי מושחת. ובכל זאת, הוא ידע, איתן רוסו, באיזו מהירות עלול הכול להשתבש; שקית ניילון מקרית שמתעופפת ברוח, זמזום טורדני של צרעה, נביחה חדה של כלב, נהם מנוע — שיבוש קל שבקלים, די היה בזה שהסוס ייבהל פתאום ויאבד את הצפון. הוא גם לא שכח את הפעמים הראשונות שניסה להתקרב אליו ובָּארְבּ בן־רגע נלחץ — זה היה יכול להיות מקרה קלאסי של מוות מהיר או פגיעה קשה, אבל בעיקר זה היה מעליב ומרגיז.
הוא עמד בגדרה מולו, באלכסון, כדי שבָּארְבּ יוכל לראות אותו בבהירות, והסתכל לו עמוק בעיניים.
הסוס כתש את הקרקע, נרתע לאחור על עומדו, עצבני.
איתן רוסו המשיך להחדיר מבט.
הסוס קלט את המבט ונרעד. טלטל את ראשו הגדול והפנה לאחור את אוזניו, פער את ארובות הנחיריים; רץ לכאן ולשם, ופתאום הרכין את ראשו וזרק את רגליו האחוריות באוויר וגבו כמעט אנכי.
איתן משך חזק בחבל וגרר אותו בכל כוחו אל עמוד השער, עד שהחבל התהדק על צווארו של הסוס וכמעט חנק אותו.
עיניו של בּארבּ היו נוצצות ולחות. הוא הביט באיתן במבט יציב ולא מתגרה, רק דרוך: הנה אחד שעליו אי אפשר לסמוך.
אילו ניסה עכשיו להתיישב על גבו, לא היה לו סיכוי. הוא צעד צעדים אחדים לאחור וכרך וקיצר את זנב החבל בליפוף על האמה ומשך אליו את הסוס בכוח עוד קצת, ופנה מעט שמאלה עד שכיפת השמש שהחלה לנבוט היתה בגבו, ובלי להסיט את עיניו הסתכל בסוס אלכסונית, ומחה את פניו והמשיך להתבונן בו במבט שואל, בצדודית נטויה וקפואה, בלי לזוז.
הסוס נרעד. תשובה אחת היתה לו לזה: הוא נעקש על מקומו וזקף את אוזניו, ואחר כך הטה אותן לאחור ונעל את לסתותיו ולטש מבט מהיר ימינה ומבט נוסף קדימה, ובבת אחת התרומם באוויר על רגליו האחוריות וערבל בפרסותיו הקדמיות את האוויר שלפניו.
זמזום עלה מכל עבר; זבובים ירוקים ויתושים שהגיעו השד יודע מאיפה התקבצו רוחשים על מטח פתאומי של גללים שבּארבּ הטיל אל החול האדום שתחתיו.
הרחק מאחורי גבו, מתוך רכס הגבעות שבמזרח, בקע  אט־אט חלמון השמש, ואיתן הרים את פניו ונשם עמוק והתעטש. כבר יותר מחמש שנים הוא מתעסק בסוסים, ובכל זאת בכל בוקר הוא מתעטש מהריח החריף הזה.
ברחוב הכפרי לא נראו אנשים באותה שעה, וערפלֵי טל של טרם יום כיסו את חלונות הבתים. רוח משתנה הניעה את ענפי הצפצפה הכסופה ואת שער העץ הישן שחרק על ציריו החלודים, וטלטלה את שלט הפח הישן שהוצמד אליו. רוסו היה השם שהוטבע שם, עדות מתכתית מוזנחת לַיָּד התַקיפה שריקעה את האותיות הרבועות בביטחון גמור שתמיד יהיה השלט הזה תלוי כאן ככה בכניסה.
איתן נעצר דרוך מול הסוס. הוא שמע את החריקה, אבל לא רצה לחשוב עכשיו לא על השער ולא על כף היד שהצמידה אליו את השלט בשנה שנולד, אותה כף יד שנגעה בו תמיד באצבעות מחוספסות מדי. הוא גם לא רצה לחשוב על הזרוע השרירית שהיתה מחוברת אל הכף הזאת או על הכתפיים השחוחות מעבודה קשה, וגם לא על הפנים המזוקנים הכהים שמעל לכתפיים האלה, הפּנים שרכנו אליו ערב־ערב לפני השינה לבדוק אם כבר נרדם, בוחנים בדבקות, במבט אפל של דרישה, את עפעפיו ואת ריסיו ואת תווי פניו ואת נמשיו ("עכשיו תעצום עיניים ותישן, וכשתקום כבר תהיה גבר").
הוא עצם עיניים. חזק ובצייתנות הוא עצם אותן אז, ונרדם, ולפרק זמן ארוך מכפי שיוכל לשער, כאילו זו גאולתו האחת. שנים ארוכות נלחם בזיכרון בעיניים עצומות, ניסה להיחלץ מאותו מבט; שלא יבקש ממנו כלום ולא יצפה ממנו לכלום ולא יחקור אותו על כלום, ובעיקר שלא יצטרך להסב בגללו את פניו לאחור ולראות את מה שראה אז במטע, ארבעים שנה קודם לכן, באותו בוקר שבת רחוק.

כשחשב על זה באקראי תקפה אותו תמיד רוח נכאה, אבל הבוקר הזה, משום־מה, הרגיש דרוך וערני בהחלט. אחרי הכול, זאת השעה הרגילה שלו, וזה הסוס שלו, בּארבּ, ועד שתעלה השמש לגמרי הוא חייב לשים עליו רסן.
הוא הביט למעלה ובחן את השמים: אפילו על מזג האוויר בארץ הזאת כבר אי אפשר לסמוך. יום שמתחיל ברוח קרירה נהפך בצהריים לשרב. ואף שהאור היה עדיין רך ומתון, כבר חרצו את מצחו ואת מורד גבו יובלים קטנים של זיעה. לעזאזל. הוא שוב התעטש, ובצליפת מבט מהירה בָּחן שוב את הסוס ומשך בבת אחת את החבל וליפף אותו במהירות על אגרופו ונשם עמוק וחיכה.
הסוס פלט סילון אוויר, רקע ברגליו והצליף בזנבו וחיכה גם הוא. הוא שאף במהירות והפשיל את שפתיו הרחבות מעל חניכיו וחשף באיום את שיניו הצהובות. עיניו ניצתו כמו שני לפידים ומבטו בער בתדהמה, בייאוש, בריתוי, עד שנחשף לובנן. הוא ניסה להבין, בּארבּ, ולא מצא מנוח, וטלטל שוב ושוב את מצחו כמנער מתוכו איזו מחשבה תוקפנית.
איתן הניח לו והתרחק מעט. עקשן לא פחות מהסוס הוא היה ולא התכוון לוותר, ועם זאת, מניסיונו ידע שזה הרגע להרפות. הוא שחרר יד אחת מן החבל העבה ושלף מכיס החולצה הקדמי סיגריה מעוכה, הרטיב את שפתיו בלשונו ובלע את הרוק המר שהצטבר בפיו, ואז דחק את הסיגריה אל בין שפתיו, בלי להדליק.
בּארבּ הניע את ראשו והחבל נמתח. רגלו האחורית בטשה באדמה והוא נעץ באיתן את שתי עיניו הגדולות. איתן ידע שהאיום המתון הזה הוא אות שעליו להיזהר, וידע גם שמן המרחק הזה רואה אותו הסוס כמו דמות גזורה מקרטון, כמעט שטוח, כי ככה רואים סוסים. הוא צעד עוד צעד אלכסוני לאחור וריפה עוד את החבל וּנעמד מול הסוס.
בּארבּ משך את זוויות פיו לאחור ונקש בשיניו. עיניו עדיין ננעצו באיתן בלי לתת בו אמון, אך הוא הניח לחבל להיכרך סביב צווארו ולא התנגד לאגרוף הקפוץ שאחז בקצהו. אט־אט נרגע בגדרה, התרגל להיות קשור — הוא מִתרגל, הסוס. שניהם מִתרגלים. זה היה ההסכם.
במבט רך איתן סקר את פניו היפים של הסוס והתקרב אליו ושלח יד אל פרוות הצוואר המבריקה, ובאמצע הדרך נעצר וקפא. לרגע נראָה שבּארבּ מעווה שוב את פניו ונרתע. ידו של איתן, שחומה ושקטה, נשארה תלויה באוויר בלי ניע, והוא בהה בסוס בשקט והתקרב אליו עוד, לאט ובאלכסון, ונגע בו נגיעה קלה במעלה צווארו, קרוב לרעמה, ועיסה שם את העור החם. אחר כך הִרפּה.
לחיצה. עיסוי. לחיצה. חום הגוף שלושים ושמונה מעלות. חמש עשרה נשימות לדקה. דופק מהיר גם בזמן מנוחה יש לו לסוס הזה.
בּארבּ תלה בו עין אחת והרחיב את נחיריו. איתן המתין. הוא גלגל בין שפתיו הלחות את הסיגריה הכבויה עדיין וחיכה. שניהם חיכו.
הסוס נפתח, התרצה. אוזניו נעו ימינה ואחר כך פנו לעברו, וקשת צווארו נמתחה כשהרטיט את שפתיו השעירות וחיכך את ראשו המחוטב בכתפו של איתן ובחזהו. רגע השתהה כך, וההשתהות הספיקה לשניהם, עד שהרים את ראשו והביט בו שוב מקרוב, הפעם בעין נוצצת.
הוא נשם קרוב אליו, הסוס, ופער את נחיריו ורחרח אותו, כאילו הוא שואף את ריחו מבעד לעור, מבפנים. אחר כך הרשה לו לגעת בידיים חשופות גם בעורפו, בגבו, ואיתן רכן לעבר פניו היפים והחזיר לו מחווה: הוא שאף שאיפה עמוקה ונשף ברכּות את הבל פיו היישר אל תוך נחיריו של הסוס; נשיפה הדדית כזאת בין סוסים היא כמו חיבוק, וחיבוקים לא היו משהו שהוא הִרבה לתת או לקבל בזמן האחרון. נכון, היו לילות שבהם היה מתעורר בחרדה ומחבק את אלונה חזק כאילו היא כל חייו, וחש כמו בקסם איך נענה לו גופה החמים ומסלק ממנו בבת אחת את כל הבדידות, אבל בזמן האחרון נהיו הלילות שלהם אחרים, והוא התגעגע לתחושה הטובה ההיא. על הלילה האחרון מוטב לא לדבר, גם לא על הערב שקדם לו.
מה קרה להם? מתי בדיוק התהפכה להם האהבה, והמיטה נהייתה לשדה קרב? זאת לא היתה חידה מסובכת, ובכל זאת משהו בו התעקש לא להבין ולא לנבור בנסיבות, ועדיין קיווה שלא חרבן את כל העסק לגמרי ושהם יצליחו לעבור את ערב החג הזה בשלום.
הסוס התחכך בו עכשיו, הדף את זרבוביתו אל בד החולצה, ואיתן ליטף את פניו ואת צווארו החמים, ואחר כך שלח את ידו אל כיס מכנסיו האחורי ומשך מתוכו מברשת אליפטית קשַת זיפים והשחיל את כף ידו מתחת לרצועת העור המתוחה על גב המברשת ונרכן מעט קדימה כמו לאמוד את המרחק, אבל הסוס כבר מצא אותו. במתינות ועם זאת בקצב קבוע, הוא הבריש את הסוס הלוך ושוב, תחילה בכיוון השׂער ואחר כך נגדו. ובמעגלים קטֵנים העביר את המברשת על עגבותיו ועל צלעותיו ועל גבו לכל אורכו עד לרעמה, מעניק לו עוד מהבל פיו, מחום ידו, מחום פניו, מחום גופו.
דוממים לגמרי ורכונים זה אל זה הם עמדו במרחק זעום של חצי צעד; עצם קיבורת אל עצם קיבורת; אף אל אף; חזה אל חזה; ואז, בהרמת ראש קלה, הושיט לו איתן את ידו הפנויה וקירב אותה אל אפו, כאילו דחוף לו פתאום להציג את עצמו בשנית: איתן רוסו. האיש שלך.

פעם היה בצלאל רוסו הזקן, ועכשיו זה איתן רוסו הבן. הזקן לא התעסק בסוסים. מטע היה לו, עשרים ושניים דונם אבוקדו, והוא היה בן פחות משלושים כשהתחיל עם זה, וכבר היו אז מאחוריו שניים-שלושה אירועים שנקראו במושבה "תסבוכת"; וכל מי ששמע על המטע שלו היה בטוח שזה ייגמר רע. ובאמת זה נגמר רע, אבל רסן הוא ידע לשים, הזקן. לעצמו הוא שם אותו אז. רסן חזק ולופת של שתיקה.
"הדבר" שקרה — עדיין לא נקרא אז בשם, ובעצם גם עכשיו אף אחד לא קורא לו בשמו, ואיך יקראו אם רק שני אנשים בעולם ידעו עליו, ועכשיו נשאר רק אחד. את גידי אחיו הוא לא כלל במשוואה הזאת; עד אוסטרליה הוא ברח, גידי, אל מלבורן שבקצהָ הדרומי, רק כדי לתפוס מרחק. ואלונה, היא לא יודעת כלום. ואיך תדע אם מעולם לא דיבר על זה? וגם משני הפועלים היא לא שמעה כלום, כי מה להם ולזה. כלומר לא שאין להם שום קשר לזה, בטח שיש, אבל גם הם לא יודעים על כך כלום.