ופתאום בוקר | אנחנו אסירי תודה

נעמה דעי, "ופתאום בוקר": בטרם אצרך בבטן ידעתיך
עופרה עופר אורן | סופרת ספרים

1.2.2024

עטיפת הספר - ופתאום בוקר | נעמה דעי

את כתיבתה של נעמה דעי הכרתי ברומן הביכורים הנפלא שלה, צערו העתיק של הירח, שכיניתי אותו, כשכתבתי עליו ב־2019, "נס". קיוויתי מאוד שדעי תפתיע אותנו ברומן נוסף, ושאוכל לצאת אל עוד מסע קסום שהיא תיצור, והנה, זה קרה!

ופתאום בוקר, ספרה החדש, הוא כבר לא הפתעה: כבר ידוע שנעמה דעי מיטיבה לכתוב בחוכמה ובעומק, שהיא יודעת לעורר סקרנות, מתח, אהדה וחיבה אל הדמויות שמתגשמות בין הדפים, עד כדי כך שהתחושה היא שאינן יצירי רוחה, המצאותיה במילים, אלא – בני אדם של ממש שאי אפשר שלא להיקשר אליהם, לאהוב אותם, לדאוג להם, ולרצות מאוד בטובתם, ולו רק מכיוון שהם אנשים טובי לב כל כך, וזכותם לגלות זה את זה ולמצוא את אושרם!
חייכתי כשקראתי את דברי התודה של דעי, המופיעים בסוף הספר, אלה שהיא מפנה אל העורך שלה, יובל שמעוני, ולפיהם "הוא היה זה שגילה לי שכתבתי סיפור אהבה." מה, לא ידעת? תהיתי ביני לביני.
כי כן, מדובר בסיפור אהבה מורכב, שהולך ומתפתח לנגד עינינו, ובניגוד לסדרות הטורקיות שגיבורת הסיפור, עדן, אוהבת כל כך, הוא אינו קיטשי, הוא טבעי ואמיתי, כולל סופו הנחוץ וההכרחי.
מה יקרה לבני הזוג שהולך ונוצר לנגד עינינו? מדובר באותה עדן, מורה לתנ"ך שנמצאת בהווה הסיפורי בעיצומה של חופשת הקיץ, "החופש הגדול" (זאת אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה קצת אבודה: חסרה לה הפעילות האינטנסיבית הרגילה של שנת הלימודים), ורועי, השכן החדש שלה, שהגיע לארץ לזמן קצוב וקצר ומסבלט את דירת שכניה, בדלת ממול.
מה שנוצר ביניהם מפעים. לכאורה הם שונים מאוד. עדן באה ממשפחה שהקשרים בה חמים, הדוקים עד חונקים (צחקתי בקטע שבו היא מתארת את הדודה שמתעניינת, לאוזני כול, בטחורים של האחיין ושואלת אם התחיל כבר להשתמש במשחה שהמליצה לו: עד כדי כך הכול מעורבים בחיי האחרים); רועי לעומתה מנותק קשר מבני משפחתו. לפני שנים רבות הסתלק מהמושב בצפון שבו גדל, אחרי מריבה אלימה עם אחיו, ומאז לא נפגש עם אף אחד מהם, חוץ מאשר עם אחותו התאומה, שסובלת מפיגור שכלי. רועי נמלט לאמריקה – נודד שם, בארצות הברית ובקנדה. הוא מעין מסגר או רתך שכבר בילדותו לימד את עצמו את המקצוע. מדוע בעצם התחוללה המריבה האיומה בינו לבין אחיו והוריו? מה היא מעידה עליו, ועליהם? איך עדן תוכל להבין מצב משפחתי מורכב ומוזר כל כך – בעיניה – ? בעולמה אין דברים כאלה – אין בנים שלא מדברים עם הוריהם, שלא מגיעים אפילו ללוויה של האימא.
אבל מסתבר ששני הקצוות הללו, של נתק מוחלט לעומת צמידות וחדירה לחיים, אינם שונים עד כדי כך.
שהרי רועי היה בעצם בצעירותו בן מסור (מדי!) למשפחתו. ועדן, בשלב מסוים, מרגישה שהקרבה העצומה שלה אל בני משפחתה יכולה גם להקשות עליה.
רועי ועדן ילמדו זה מזה על עצמם. על הקשרים שלהם עם בני המשפחות שלהם. על הצורך בנפרדות וגם על הצורך בחיבור. עדן לכאורה לא מסוגלת לחיות לבדה. יש לה אמנם ילד קטן, טמיר בן החמש, ואהוב־לשעבר, אביו (שגם הוא מעורב בחייה במידה בלתי מובנת), אבל היא מרגישה שהיא חייבת לגור עם עוד נפש חיה, ולכן היא גרה עם שותפה לדירה: חברה טובה מצד אחד, אך גם בעייתית ומזיקה, מצד שני.
עד סוף הרומן משהו ישתנה בה. משהו ישתנה גם ברועי. וזה חלק מיופיו של הסיפור שלפנינו: הוא מפורט, קונקרטי, ממשי, והוא מתעד היטב ובצורה מעניינת מאוד את התהליך המתרחש בו. הוא רצוף תובנות מרתקות, חלקן – שהרי עדן, כמו נעמה דעי היא מורה לתנ"ך – מקראיות. למשל – כמה יפה דעי מתארת (מתוך תודעתה של עדן) כיצד ירמיהו הנביא "כותב כְּאֵב, וגם אלפי שנים אחריו תלמידים יכולים להרגיש אותו"!
כמה יפה התובנה הספרותית שלה, שמתכתבת עם סיפורו של ירמיהו, כשהיא חושבת "איזה תסכול […] שמישהו יודע אותך יותר ממה שאתה יודע את עצמך. יודע עד המקומות שבהם אתה לא רוצה שידעו", וזאת בהקשר של ירמיהו והפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ," שאומר לו אלוהים. אכן, פסוק מדהים שכתב אותו יוצר מופלא! והרי כך גם היא, נעמה, היוצרת של דמויותיה: מכירה אותן היטב, ומכירה אותן לנו, ואנחנו אסירי תודה.