ריבועים פתוחים | אמן הסיפור המשפחתי

קרן דותן | הארץ | ספרים | 04 באוקטובר 2023

ההתחלה של ״ריבועים פתוחים״, ספרו החדש של ערן בר־גיל, עשויה להטעות. החלק הראשון של הספר — מבין ארבעה — כתוב בקול סמיך, אטי ומיופה, קול הספרות ״של פעם״. אשה מקיצה משנתה בשנת 1985, וקימתה מתוארת במשלב שקשה למצוא מחוץ לספרות מסוימת מאוד, המרוהטת בפורצלנים מילוליים כמו ״אפלולית״, ״צורת סהר״ או ״בוקע כמו עש מתוך הגולם" (כולם לקוחים מהפסקה הראשונה). בתחתית העמוד הראשון יבואו גם תיאורים של פסלוני הפורצלן עצמם, המוצגים בסלון, מאחורי ויטרינה.

לא רק הסגנון של החלק הראשון משקף במופגן ובמכוון את הרוח ״של פעם״. גם הדמות שעומדת במרכזו, דמות של אשה נרפית ועצורה שמוותרת על הדבר היקר לה ביותר לנוכח התנגדותו האטומה של בעלה, ספק אם יש לה קיום מחוץ להקשר ההיסטורי של שנות ה–80 (לא בהכרח כי העולם השתנה מאז, אלא כי הספרות השתנתה).

אבל הספר לא נשאר בסגנון הכתיבה הזה, המיושן במופגן: שלושת החלקים הבאים מתרחשים בנקודות מאוחרות יותר בזמן, לאורך העשור הראשון של שנות ה–2000, ונכתבים דרך קולות עכשוויים בהרבה. בר־גיל עובר בכישרון בין קולות וסגנונות כתיבה שונים מאוד, כמעט הפוכים זה מזה. אלא שגם הדמויות האחרות בספר לא חדלות לשאת את עיניהן אל העבר, אל אותו שבר משפחתי המתואר בחלק הראשון — שנתפש כמפתח להבנת ההווה שלהן.

בר־גיל הוא אמן הסיפור המשפחתי. רבים מגיבורי הרומנים שלו (הוא פירסם, מלבד שישה רומנים, גם קובצי סיפורים וספרי שירה) מוגדרים מתוך הקשרים, המשברים והניתוקים המשפחתיים שלהם. היחס אל המשפחה מכונן אותם. גם בספר הזה המשפחה היא במרכז, אלא שכאן נדמה שהפרדיגמה של הסיפור המשפחתי — וההנחות שגלומות בתוכה על הטראומה הראשונית, המעצבת את מי שאנחנו — עומדת בעצמה למבחן.

ניבה, גיבורת החלק הראשון, היא אם לשני בנים, ששכנתה האהובה נהרגה בתאונה, בחודש השמיני להריונה, והעובר בבטנה ניצל. בעוד בעלה של השכנה, שנפצע אף הוא, מחלים לאטו, ניבה נרתמת לעזרה ומגדלת את תינוקם, נוגה שמו, לצד שני בניה הגדולים יותר. האימוץ הבלתי פורמלי הזה ממשיך גם אחרי החלמתו של האב הביולוגי, כששתי המשפחות מקיימות מדיניות של דלתות פתוחות בין שתי הדירות, ונוגה גדל כבן בית אצל שכניו. אלא שהגבולות המשפחתיים הנזילים מצליחים לשרוד רק שנים מעטות, שכן בעלה של ניבה עוצר את דליפת האהבה האמהית מחוץ לגבולות המשפחה הביולוגית בחיתוך חד, שיצלק את המשך חייהם של ניבה ונוגה, האם והבן ש״מחוץ למשפחה״.

החלקים הבאים כבר יסופרו מפי נוגה וגפן, בת הזקונים של ניבה, כשהם בני 20 פלוס, מתבוננים בילדותם בניסיון להבין את ההווה שלהם. החפירה בעבר היא מרכז חייו של נוגה, שעובד לפרנסתו כארכיאולוג ברשות העתיקות. שלוש הדמויות ברומן — ניבה, נוגה וגפן — מספרות את הסיפור המשפחתי המשותף שלהן משלוש נקודות מבט, שהן למעשה וריאציות על אותה נקודת מבט: על אף הבדלים בלשון ובטמפרמנט, כולן מתבוננות בעבר מתוך מערכת דומה של אמונות וערכים — הצורך באמפתיה, רפלקסיה, פתיחות, מחויבות, עדינות וכדומה — ומתוך תפישה דומה, שלפיה יש לאחות את ההווה באמצעות העבר.

ערן בר־גיל. עובר בכישרון בין קולות וסגנונות כתיבה שונים מאוד. צילום: דניאל צ'צ'יק

אבל בין הקולות המשפחתיים האלה נשתל גם קול אחר, לא אישי: החלק השלישי מבין ארבעת חלקי הספר לא נצמד לתודעתה של אף אחת מהדמויות, אלא עוקב אחרי בשורה חשובה שצריכה להימסר לנוגה המילואימניק בזמן מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006; בשורה שמיטלטלת בסבך הבלגן, הפאניקה והביורוקרטיה הצבאית. בחלק הזה, שהוא החזק והמקורי ביותר בספר, בר־גיל מרחף מעל המשפחה, או שתי המשפחות, ונסחף אחר פעולתו של המנגנון המלחמתי עצמו.

נקודת המבט שלו תלויה אי שם גבוה מעל ההתרחשויות, כל־רואה, בדומה לריחוף של ס. יזהר מעל חיילי תש״ח. כאן אין עיסוק בעבר: הפרק הזה הוא הווה מוחלט. הוא מרחף בין הצחוקים השאננים של גדוד המילואימניקים לפני תחילת הקרבות, השתיקות הקודרות שמחליפות אותם, הפחדים, השקרים העצמיים, השיחות הלקוניות עם הבית לפני הכניסה ללבנון, ועד לאזלות היד של הפקידים בעורף, הפלרטוטים שממשיכים תחת אש והמסכים בחדרי המצב שעוקבים לכאורה אחרי התקדמות הכוחות בחזיתות השונות — אבל בפועל לא משקפים אפילו קמצוץ ממה שמתרחש בפועל.

החלק הזה קצר יחסית, בסך הכל 50 ומשהו עמודים מתוך 338, אבל בזכות האינטנסיביות שלו אפשר לקרוא אותו כמשקולת־שכנגד לשלושת החלקים האחרים, המעמידים דמות אדם המתוחמת בגבולות הגזרה של המשפחה או לאורך קווי המתאר המטושטשים שלה. לעומתם, החלק השלישי גורף את הריבוע המשפחתי הקטן אל תוך הבוכנה העיוורת של ההיסטוריה. לנוכח הפרופורציות של המלחמה, סיפורו הפרטי של חייל המילואים נוגה מאבד מהדרמטיות שלו. אולי אפילו הפרספקטיבה הדורסנית הזאת של המלחמה היא שמצילה בסופו של דבר את נוגה מהשחזור הבלתי פוסק של עברו. הדרמה האישית שלו פשוט נראית לו פתאום קטנה מדי.

ככל ש״ריבועים פתוחים״ ממשיך לכאורה לצעוד בתוואי המוכר של הסיפור המשפחתי המחפש את תיקונו בעבר, אפשר לקרוא בו גם ביקורת על הפרדיגמה הזאת ועל גבולותיה דרך מבט־העל של מכונת המלחמה. סיפור המלחמה לא מתיישב עם הסיפור המשפחתי; הוא מאיין אותו. ההרס, העיוורון והאטימות של המנגנון המלחמתי מנטרלים את הדרמות החרישיות של הנטישה האמהית ואת עולם הערכים שמציב אותה במרכז.

אלא שגם אם המלחמה מאיימת לנתץ את עולם הריבועים המשפחתיים, היא גם זו שמצילה את הספר מהסכמטיות והטריוויאליות של הסיפור המוכר על הניסיונות הסיזיפיים לברוח מפצעי הילדות או לתקן אותם. נוגה של אחרי המלחמה הוא כבר לא אותו נוגה שהכרנו לפניה, בחלק השני של הספר. כשאנחנו חוזרים ופוגשים אותו בחלק הרביעי, דרך עיניה של גפן, הוא אחר. אף על פי שהספר ממשיך גם אחרי המלחמה באותו תוואי של סיפור משפחתי, הוא מניח בו עקבות של סיפור אחר, גדול פי כמה, שעבר על פניו ונשאר אמנם מחוץ לטקסט, אבל הותיר בו סדק שהפך אותו לשלם יותר.