כה מוזר שם הספר הזה, "מי בעניין שלנו", ספר שיריו השלישי של שחר מריו מרדכי (יליד 1975, חיפה, חי בתל אביב), עד שהוא דורש ביאור: מה פירוש מי בעניין שלנו?

בפנים הספר מופיע תרגום שמו של הספר לאנגלית ומספק צעד ראשון בדרך להבנת שמו העברי: Who`s on our side, כלומר מי לצדנו. קריאה בשיר שמתוכו לקוח השם היוצא דופן הזה - מתי בפעם האחרונה קראנו בספר שירה שכותרתו היא שאלה - מספקת תשובה ברורה יותר לסוגיה הזאת: השימוש בכינוי השייכות "שלנו" מתייחס כאן אל כלל תושבי הארץ הזאת, "משני עברי הקו", כפי שנאמר בשיר, כלומר יהודים ופלסטינים כאחד, אשר לכודים בצבת השליטים שאותם מתאר המשורר כ"ציר הרשע" שהציבור כולו אנוס בידם (עמ' 11-8).

מתוך שהוא מתבסס על מלות הפיוט "ונתנֶה תוקף" שואל המשורר "מי במים, בצמא / מי ברעב, מי בחיה / מי הרעיבנו, השפילנו / ומי / בעניין שלנו" (עמ' 9) ופעם נוספת הוא תוהה גם "מי ינוח, מי ינוע / מי ישקט, מי ייטרף / מי קיימנו, החיינו / ומי / בעניין שלנו" (עמ' 10)

הקריאה בכל שירי הספר, המחולק לשישה שערים, מגלה כי יותר מכל מרכזית לו השאלה לא מי בעניין ולא באיזה עניין מדובר, אלא האם בכלל יש לפנינו איזה הם "שלנו", שהמשורר מתיימר לדבר בשמם, ואם אכן כך הוא הדבר, האם זה ניסיון שהצליח או נכשל ומה הן משמעויותיו מבחינת המשורר עצמו וקהלו.

בראש ובראשונה זהו מעשה אמנותי אמיץ בימים שבהם למשוררים נטייה לדבר בעיקר בשם עצמם. והמשורר לא מצטייר בהכרח כמי שממהר לתת את אמונו בבני האדם: "אנשים. כשהם לידי אני אצור כמו שמן בזית", כך הוא כותב בתחילת שירו רחב היריעה "אנשים", המופיע כאן בצורת פרוזה והופיע בצורה שירית גם בספר שיריו הקודם, "תולדות העתיד" (2010, אבן חושן, עמ' 24-21). והוא ממשיך: "אני אומר: לא להתפתות לחברת בני אדם. תמיד להיות דרוך. תמיד זהיר לידם".

בשיר "זמזומו היפה של המרד" קורא שחר מריו מרדכי אל ה"אנחנו" ודורש מהם ש"נמתח צוואר מעל לעיר / נקום עכשיו, ניקח אוויר: / אנחנו אוהבים לחיות. // אך לא חיים כאלה. / לא. // הארץ מלאה זדון. מלאה, מלאה המון זדון. / בואו, בואו ה-אנחנו לנתץ כבלי אדון / וחוסר צדק משווע" (עמ' 13). בהמשך השיר הוא אף מרהיב עוז גם אם מנמיך טוס מבחינת השפה לתאר את אותו אדון כך: "עומד לו בראשנו שמוק / עם פרלמנט רדוד־עלוב / יד חמדנית ופה רקוב" (שם). בסוף השיר הזה קורא המשורר את הציבור למרוד, לא פחות מכך, בשליטיו: "אכן הנה מורדים באים. לא לשבת. / לקום!" (עמ' 15). בשיר "טקס", הדברים קונקרטיים עוד יותר: "הנשיא ירום הודו / ראש הממשלה, כבודו / שר הביטחון ואיש סודו / הרמטכ"ל - רעד קל - וזה שאני לא מזהה לידו / הדרג השליט וכל צמרת הפיקוד / (כאן אני מתחיל ללכת לאיבוד); / מפקדי הכוחות המזוינים, כל המצטיינים / בבניין כוח, בשימור כוח, במינוף כוח, בניהול כוח, בהפעלת כוח / של המערך התומך והלוחם / אין לי כוח כושלאמאשלכם / למלחמות המזוינות שלכם." (עמ' 68).

השיר הזה, חריף המבע, חושף גם בעיה מסוימת. מצד אחד הוא תוקף את השליטים וקורא למרוד בהם, אך מצד שני גם לא בהכרח מוכן לקבל אחריות על הנעשה, או במלים אחרות הוא פונה אליהם בתוכחה בשם המון שהוא לא בהכרח מרגיש חלק ממנו.

טוב עשתה עורכת הספר, תמי ישראלי, שחילקה את השירים כך שהספר נפתח בשירים נבואיים ועובר אל שירים אישיים ושירי אהבה או היעדרה עד אשר הוא חוזר אל שילובם יחד.

בערב לרגל יציאת הספר סיפר מרדכי כי השיר שפתח לו פתח אל הספר כולו הוא "מוחמד אלבועזיזי", שנכתב בעקבות יצחק צרפתי ונתן אלתרמן. בשיר מתואר באופן הרואי מעשה הייאוש של מוכר הירקות התוניסאי שהצית את אירועי המחאה בארצו, שהתגלגלו ונהפכו אחר כך גם לאביב הערבי במזרח התיכון. הדובר החי מדבר כאן בשם בועזיזי המת וקורא אל פני החירות להתגלות בהווה על מנת שהעתיד באזורנו ישתנה: "אני מוחמד בועזיזי, / ועל אף שמתי / וחייתי בתוניסיה, שבה נרמסתי לרגלי עריצים, / אני אומר לכם / שתוניסיה היא ארץ שאפשר להרים בה ראש / אם רוצים" (עמ' 16). השיר המצוין הזה אמנם הוצב בשער הראשון של הספר, אך הוא מוטבע גם בגבו וקרוב בכך אל שיר אישי יותר, לכאורה, "ושאינו יודע לשאול", שהמשורר הגדירו באירוע כ"שיר מאוד חשוב עבורי".

חומרי הבערה שמהם עשויים שני השירים הללו דומים אך גם שונים. כמו בועזיזי, גם אביו של המשורר נפצע בטנק שספג פגיעה ישירה ועלה באש במלחמת ששת הימים (עמ' 93-92) ולא שרף את עצמו. הפער בין המקרים הללו יכול להסביר אפוא את המתח העצום שבו שרוי המשורר הלוקח על עצמו באומץ את תפקיד הנביא, קורא לעם למרוד בשליטיו ובה בעת גם חרד לגורלו.