מרק לילה, פרופסור למחשבה מדינית באוניברסיטת שיקגו, מבקש להשיב בספרו הנפש הנמהרת על אחדות מן השאלות המרתקות בהיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה במאה העשרים. איך יכלו האינטלקטואלים לבגוד באידיאלים של החירות והחשיבה העצמאית? איך יכלו מי שצריכים להיות ערים לרעות החולות של הרודנות לנקוט עמדות שתומכות, במובלע או במפורש, בדיכוי ובסבל אנושי גדול ממדים. "איך" שואל לילה, "נסביר את העובדה שמקהלה שרה שירי הלל לרודנות גם בארצות שבהן לא נשקפה כל סכנה לאינטלקטואלים, והם היו חופשיים לכתוב כאוות נפשם? מה הביא אותם להצדיק את פעולותיהם של הרודנים המודרנים?"
על השאלות הללו משיב לילה באמצעות דיוקנאות של חמישה מגדולי ההוגים במאה העשרים: מגטין היידגר, קרל שמיט, ולטר בנימין, אלכסנדר קג'וב, מישל פוקו וז'ק דרידה. חמשת המתווים משורטטים בידי אמן, בכשרון דרמתי ובאחדות ראייה, ומראים איך ההוגים האלה הלכו שולל אחר האידיאולוגיות של ימיהם והיו לפילוטרניום, אוהבי רודנים. מקצתם תמכו במשטרים הנאציים ומקצתם במשטרים הקומניסטים, אך לכולם משתף אותו חיבור הרה אסון בין תאולוגיה לפוליטיקה, אותה שאיפה משיחית לגאול את העולם גאולה שלמה, יהיה המחיר בדיכוי ובסבל אנושי אשר יהא.
ספרו של לילה, אחד הפרשנים האמריקאים המבריקים של הזירה האינטלקטואלית האירופית, צלול ומעמיק כאחד, ולקחו חשוב ורלוונטי גם לימינו אלה.