העיניים מתרגלות לחושך | אביחי נזרי | פרק ראשון

1

ידיים שחורות

חשבתי לרגע לצאת ולהתחנן על חיי, אבל נאחזתי בסיכוי שהוא פשוט יסתובב וילך משם. ארבע שניות אחר כך הוא נכנס לחצר של הסוּפר מתנשף ועצבני. נשבע שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו, את הפה נוטף ריר מרוב עצבים. נדחקתי עמוק לתוך קרטונייה בחלק האחורי והמטונף של הסופר. לא ידעתי מה יקרה לי אם הוא יתפוס אותי, רק היה לי ברור שזה יכאב. הכי זכרתי את הידיים שלו שהיו שחורות מרוב עיתונים. עכשיו כששמעתי את הנשימות הכועסות שלו בכלל נדפקתי מזה. איזה טמבל אני שברחתי דווקא לפה, סגרתי על עצמי. ניסיתי לעשות עוד צעד אחורה ופנימה לתוך הקרטונייה, אבל כבר לא היה לאן. ריח מסריח של יוגורטים חמוצים וירקות רקובים מילא לי את האף, רציתי להקיא מרוב סירחון או מרוב פחד או מרוב סירחון ופחד. נהג משאית שראה אותי בורח ואת ההוא עם האוברול שרץ אחריי, סימן לו עם הראש בעדינות שאני נמצא מאחוריו. בן של אלף זונות, מה אני לא רואה אותך? הידיים השחורות הסתובב אליי, נזכרתי בימים שהייתי משחק מחבואים עם אבא שלי ואיך הייתי נבהל כשהוא היה מוצא אותי, רק שהפעם לא חיכו לי דגדוגים. גוננתי על הפנים עם הידיים וניסיתי להתגונן גם עם מילים: ״לא עשיתי כלום, עזוב אותי, זה לא אני, מה עשיתי?״ הוא נצמד אליי וניסיתי לנחש למה לצפות, מה זוג הידיים השחורות עומדות לעשות לי, אגרוף לראש? אולי חניקה שתשאיר לי סימנים שחורים על הצוואר, יכול להיות שהידיים יוותרו על התענוג וייתנו לרגליים לבעוט בי. עוד לא סיימתי לסרוק את כל התרחישים האפשריים ונחתה עליי מכה שבחיים לא הייתי חושב שאקבל. לא משנה כמה דמיינתי את עצמי בסיטואציות שאני הולך מכות. דמיינתי סטירות לפנים, בעיטות לצלעות כשאני שוכב מקופל על הרצפה, אגרופים לראש. אבל נגיחה מעולם לא דמיינתי. האיש הגדול הזה פשוט נגח לי בראש כמו יצור מסריח בלי ידיים ורגליים. השיניים שלי התנגשו אחת בשנייה, הלשון שלי, שמשום מה השתרבבה לשם, נחתכה. הרגשתי את הגולגולת שלי. לא יודע אם אי־פעם כאבה לי הגולגולת, ככה בטוח לא. חיכיתי לעוד מכות, חיכיתי למכות הצפויות, לאיזו כאפה לאוזן, אבל שום דבר לא בא. אפילו שאף פעם לא הייתי בבית דפוס של עיתונים ידעתי שככה המסריח הזה הֵריח. ״ילד חרא!״ הוא צעק וירק לי בכיוון הפנים וזה פגע לי בידיים. עמדתי עוד כמה שניות עם כפות ידיים על הפנים, מי יודע, אולי הוא מחכה שאני אוריד אותן כדי לתת לי אחת. רק כשהייתי בטוח שהוא סיים איתי, הורדתי את הידיים לאט. הוא כבר לא היה שם. הייתה לו כמות רוק כאילו מהלילה הוא מושך ליחה בדיוק לרגע ביום שהוא יתקל בילד חרא. אפילו לא ראיתי את הפנים הצועקים שלו. ניגבתי את הרוק המסריח שלו על הקרטונים, בלי להסתכל מה יצא לו שם. איזה מזל היה לי. הראש לא יותר מדי כאב מהנגיחה, רק הלשון דיממה קצת. חזרתי הביתה רועד מאדרנלין. לא משנה כמה גרוע מה שהולך לקרות, לפחד ממה שהולך לבוא תמיד יהיה יותר גרוע. הגולגולת הפסיקה לכאוב לי, היריקה המשיכה. רן ועומר לא נראו באופק. אפילו לא הסתובבו לבדוק מה קורה איתי, המפקירים. בטח כבר הגיעו הביתה הזונות. איך? איך תמיד רן מעלה את הרעיונות המטומטמים האלה שמצחיקים רק אותו, ואני תמיד זה שנדפק?

לידיים השחורות הזה הייתה סיבה טובה להוריד לי נגיחה. הלכנו חזרה מבית ספר, רן, עומר ואני. רן ראה מרחוק מחלק עיתונים שעומד ברמזור באוברול האדום שלו ונותן לנהגים עיתון דרך החלון. ״יש לי רעיון״, הוא אמר, ועומר ואני נדרכנו. כל פעם שלרן היה רעיון ידענו שהוא יבוא עם איזה סיכון. ״אתם רואים את חבילת העיתונים מאחורי התחנה? כשיהיה ירוק בואו נזרוק לו אותה לאמצע הכביש ונברח״. זה היה הרעיון. לא רעיון גדול, אם שואלים אותי, אבל אף אחד לא שאל אותי, לא אותי ולא את עומר. אני די בטוח שכמוני, גם לעומר לא התחשק להסתבך עם האיש הזה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. בכל פעם שמישהו מאיתנו ניסה להוריד את רן מאיזה רעיון כזה, הוא ישר הפך אותו לפחדן. אז רק ביררנו פרטים: מי ירים את החבילה? לאן בורחים? מה אם הוא תופס מישהו? ״הוא לא יתפוס אף אחד, תרוצו מהר״, רן אמר. קל לו להגיד כי הוא ידע שאפילו שהוא טיפה מלא, הוא רץ מהר יותר משנינו. הוא ידע שאם יתפסו מישהו זה לא יהיה אותו. האיש עם האוברול חייך לנהגים, הוא נראה איש נחמד ולא היה לו מושג מה שלושת הזבלים שאנחנו מתכננים עליו. כשחלפנו על פניו השפלתי מבט כדי שהוא לא יזכור את הפנים שלי, וכפות הידיים
שלו היו גדולות ושחורות. עברנו למדרכה בצד השני של הכביש. בזמן שלנהגים היה אור אדום והאיש עם האוברול התקדם בפקק כדי לחלק את כל העיתונים, רן ואני פעלנו לפי התוכנית: הרמנו את החבילה, זרקנו אותה למרכז הכביש כשעומר לידנו ומתצפת בכיוון האיש, להגיד לנו אם הוא קולט אותנו. רכבים שהגיעו מהצד השני התחילו לצפור, והאיש, שרק אז קלט את החבילה על הכביש ואותנו בורחים, צעק לנו: ״יא בני זונות אני תופס אתכם אתם מתים!״ במקום ללכת לחבילה על הכביש הוא זרק את שאר העיתונים מהיד שלו והתחיל לרוץ אחרינו. הגברנו קצב. שמענו צפירות חזקות ממש וחריקה של רכב. קיוויתי שהוא לא נדרס או משהו. כשהיה נדמה שהתרחקנו מספיק, האטנו את הריצה. רן הרחק מלפנים כמעט התגלגל על הרצפה מרוב צחוק, עומר טיפה מאחוריו ואני, עוד יותר איטי, מאחור. רן נפטר מרוב צחוק, עומר ואני צחקנו בעיקר כי הצחוק המטורף של רן הצחיק אותנו. כאילו זה לא קרה לפני חצי דקה הוא כבר התחיל לשחזר את מה שקרה. בדרך כלל, קצת אחרי שאנחנו עושים משהו כזה אני כבר מתחיל להצטער, אבל אני אף פעם לא אומר מילה, אחרת ישר רן קורא לי ״יא חסיד אומות עולם״.
    אבל אז, תוך רגע, שמתי לב שמשהו קורה. הכול חלף מולי בהילוך איטי. פתאום קלטתי שרן ועומר רחוקים ורצים ממש מהר, לקח לי עוד שתי שניות להבין מה אני רואה, שתי שניות היו המון זמן. הסתכלתי אחורה וראיתי אותו — האיש עם כפות הידיים השחורות התקדם אליי במהירות ובשקט כמו טורף. התחלתי לברוח בטירוף והוא אחריי. רצתי בשיא המהירות, אבל שיא המהירות שלי היה שיא די איטי. התיק שלי היה כבד, הרגליים שלי היו כבדות, ובעיקר לא היה לי אוויר. ידעתי שהסיכוי היחיד שלי זה להתחבא, אז נכנסתי לאזור הפריקה של הסופר, הרבה אפשרויות להתחבא לא היו שם, וככה מצאתי עצמי בקרטונייה.

כשהגעתי לשכונה הם כמובן כבר לא היו בסביבה. בזמן שאני חטפתי נגיחה בקרטונייה, להם כבר חיממו ארוחת צהריים. למחרת בבית ספר סיפרתי להם מה קרה, רציתי לכעוס עליהם, אבל רן היה כל כך מרותק ונלהב לשמוע, שזה דווקא היה נחמד שיש לי סיפור לספר. משהו קרה, סוף־סוף הוא לא משועמם. הוא שאל שאלות, התעניין איך הרגשתי וקילל את הנהג משאית שהסגיר אותי. סיפרתי על הנגיחה, ואת היריקה החלפתי בברכייה לביצים. לא רציתי לספר שירקו עליי. בדרך חזרה מבית הספר רן רצה קצת להיות נחמד איתי אז הוא נטפל לעומר. ידעתי שזה זמני. היום זה עומר ומחר זה אני. אבל עכשיו זה עכשיו ומחר זה מחר.
    ״איפה אבא שלך עומר? למה אף פעם לא ראינו אותו?״ לא אהבתי שהוא מתחיל עם השאלות האלה אבל ידעתי שכל מה שאגיד יפנה את האש אליי. רן שאל כמו שרק הוא יכול, בלי ללכת מסביב. כשהוא שואל ככה הוא גם מסתכל בעיניים ונהיה לו טון רציני כזה, מתעניין. זה פותח אותך לדבר איתו ולספר לו דברים שלא היית אומר במצב אחר. זה גורם לך לשכוח שבעוד רגע המידע הזה לא רק עלול לשמש נגדך, הוא ישמש נגדך בוודאות. רן ואני דיברנו בינינו על זה שאבא של עומר הוא בטח סוכן מוסד. בנינו סיפור שלם סביבו וסביב ההגעה שלו לשכונה. ״הוא יבואן. הוא כל הזמן בנסיעות בחו״ל. הוא היה בארץ בפסח ובעוד חצי שנה הוא אמור לסיים שם ולחזור. יכול להיות שיאריכו לו, אני לא ממש יודע״, עומר ענה בחוסר חשק. ״זה הסיפור של כל סוכני המוסד, מסתובבים בעולם, תגיד את האמת, נו״, רן ניסה ללכוד את המבט של עומר, אבל העיניים של עומר היו במקום רחוק. לעומר יש זוג עיניים גדולות בצבע ירוק צהבהב, ולחיים סמוקות כאילו איפרו אותו. הוא תמיד מסופר גלח במכונת תספורת. אני חושב שבשנתיים שהוא גר כאן אף פעם לא ראיתי את השיער שלו באורך של יותר מחצי סנטימטר. ניסיתי להוריד את רן מעליו. ״נראה לך שמותר לו לגלות?״ אמרתי, ״בטח אפילו עומר לא יודע אם אבא שלו מרגל״. אבל רן המשיך לשאול אותו כל מיני שאלות, כאילו שהוא יוכל להתחיל לחבר רמזים ולהגיע בעצמו לתשובה. ״למה עזבתם את הערבה? ולמה לבת גלים?״ עומר אמר שזה קשור לעבודה של אבא שלו, ורן החוקר כבר מצא חור בסיפור, כי אם אבא של עומר עובד בחו״ל מה זה משנה איפה הם גרים. ״בטח אבא שלך חונק עכשיו מישהו עם כרית באיזה בית מלון ואחר כך הולך לשתות קוקטייל בבר כאילו כלום״. עומר חתך בכיוון הבית שלו, נמאס לו מאיתנו. בזה הוא היה חזק ממני, כשרן עצבן אותו יותר מדי הוא ידע פשוט לחתוך לו. אחרי שעומר התרחק רן המשיך לנסות לחבר חלקי מידע: אין להם שֵם על הדלת, לא בתיבת דואר, מספר הטלפון הקווי שלהם חסוי והם תמיד עם תריסים סגורים בבית. לא הבנתי מה הקטע שלו, ואם הוא יגלה שאבא של עומר באמת סוכן מוסד, אז מה? רן אמר גם שפגש את עומר עם אימא שלו פעם אחת בסופר, אמר שהיא דיברה בטלפון בלחש. ברור, היא בטח תדבר עם אבא שלו באמצע מבצע כשהיא ליד המקרר של הגבינות. אולי שואלת אותו מה הוא אוהב בטוסט.
    אף פעם לא ראיתי את אימא של עומר, אבל כבר לא פגשנו הורים של אף אחד.
    אולי אבא של עומר באמת מרגל, אבא כזה שיופיע פתאום בשכונה כאילו הוא תמיד היה בה, יצא מתוך רכב סתמי שאי אפשר לחשוד בו. יביא לעומר מתנה מאיזו מדינה ערבית, פאזל של מֶכּה או משהו. אבל אם הוא במוסד, הם לא אמורים לגור בשכונה העלובה שלנו. כי אם ככה אולי גם אבא שלי סוכן מוסד, גם הוא גר פה. פעם. אולי זה שהוא עבר להולנד והתחתן שם עם הולנדית ממוצא לבנוני זה רק סיפור כיסוי? אולי זה רק מה שאבא שלי מספר כי אסור לו לספר את האמת? שמעתי שאלי כהן, המרגל שנתפס בסוריה והוצא להורג, התחתן שם והקים משפחה. אני יודע שזה נשמע מופרע, אבל סיפורים על מרגלים חייבים להיות מופרעים, לא?

2

מפלצת

אם יעשו רשימה של השכונות הכי משעממות בעולם, בת גלים תהיה בעשירייה הפותחת. בטח לצידה תככב איזה שכונה בסיביר שאנשים לא יוצאים שם מהבית כי יש בחוץ מינוס מאה שלושים מעלות בקיץ, ושכונה בסין עם מיליון פועלים שלבושים אותו אוברול כחול ועובדים במתפרה משמרות של שבע עשרה שעות ביום, ואולי שכונה במדבר סהרה שהדבר היחיד שילדים יכולים לעשות שם זה לבנות ארמונות בחול. ובמקום השמיני והמכובד, או השביעי, מקום משעמם לכל הדעות: בת גלים,
שטח הפקר בתוך חיפה, מצד אחד הים ומצד שני מסילת רכבת שחוסמת את היציאה. אפילו חיפה שמה גבול בינה לבינינו. האנשים משעממים והשיחות כל כך משעממות עד שכשהם מדברים אחד עם השני, הם מקפידים לעשות את זה בצעקות כדי שהצד השני לא יירדם באמצע המשפט. הרחוב הראשי שלנו הוא רחוב צדדי במקומות אחרים. הכתב שיתאר את בת גלים בדירוג עשר השכונות המשעממות בעולם בטח יפהק תוך כדי דיווח. ואם זה לא מספיק, אז בת גלים גם מחלידה. בזמן שהשיעמום אוכל את האנשים, המלח והלחות אוכלים את הגדרות, את עמודי התאורה, את מסגרות החלונות והדלתות. זה קורה בגלל הלחות של הים. צריך להטיס לפה הליקופטרים שמכבים שרפות, אבל עם דליים של שמן במקום מים, שישפכו פה על כל השכונה החוּמה מחלודה הזאת. אבל יש לכם חוף ים, יגידו המתנגדים לכתב לענייני שכונות משעממות. זהו, שנדמה שכל מי שיוצא לפנסיה בחיפה, ואולי בישראל, יוצא אליה דרך החוף שלנו. החוף מלא באנשים שהם עוד רגע פג תוקף. יושבים בשמש עם פרצוף יבש והבעה שלא ברור אם היא מרוצה או סובלת. חוף מיוחד, רק מי אמר שמיוחד זה דבר טוב? בשאר החופים בעיר המים צלולים, נקיים פחות או יותר, לא תמצא בהם אצה. האצות — חתיכות ירוקות־חומות כמו משהו שהים שלשל — בחרו להקים את מקום מושבן בחוף בת גלים. טבעי שצמח משעמם ייסחף לכאן. כאילו לא מספיק שהים צבע את השכונה בחום, האצות צבעו בחום את הים.

הדבר הכי מעניין שקרה בשכונה זה השפל האדיר. ביום ההוא הים פשוט נסוג ונסוג, ונדמה היה שהוא פשוט ייעלם, שהוא לא יחזור ואולי לא נהיה עוד שכונת חוף. באותו יום הים לא נסוג לאורך כל המדינה או אפילו לאורך כל חיפה. זה היה כאילו אצבע ענקית הרימה את החוף טיפה, והים התרחק לאחור ולצדדים. אנשים הביטו מרחוק, פחדו להתקרב כאילו הים טומן להם מלכודת וברגע שהם יתקרבו, הוא יֵצא מהמסתור שלו ויטביע אותם. רק אנחנו ירדנו לחוף, אימא שלי לא הייתה מוכנה שאבא שלי ייקח אותי לים שהכרנו כל כך טוב, היא צעקה ותפסה אותי, אבל הוא שחרר בעדינות. התקדמנו על החול הרטוב, בהתחלה אבא שלי החזיק לי את היד אבל אז פשוט הושטנו ידיים מעט קדימה ומעט לצדדים, כמו שאולי הולכים על חבל שמתוח בין גגות של שני בניינים גבוהים. הלכנו בתוך מה שעד אותו יום היה מעמקי הים. זה היה מוזר, אפשר היה לראות חלקים של דברים ששקעו במצולות לפני שנים, מלא זבל של בני אדם, בעיקר בקבוקי זכוכית אבל גם כיסאות פלסטיק, שמשייה, צמיגים ועוד כל מיני שאריות חיים. חתיכות שמיים כחולים השתקפו בשלוליות של ים שנשארו מאחור. ולא היה אפשר להבחין איפה קו האופק. כשהתקדמנו מספיק והסתכלנו בכיוון הנמל ראינו ספינות משא נוטות על הצד במים הרדודים, ואפילו ספינת תענוגות אחת שפינו ממנה מתענגים. הייתי כנראה קטן מדי להבין שזאת תופעה חד־פעמית, משהו שאף אחד לא ראה לפני ואולי אף אחד לא יראה.

עברו שנים מאז שהים נעלם. אני לא יודע אם הוא חזר תוך כמה שעות או כמה ימים, אבל הוא פשוט חזר. כדי להגיע לצד השני שלו, ליבשת אירופה, אבא שלי כבר היה צריך לעלות על מטוס או אונייה. הוא עלה על מטוס, שהמריא והנחית אותו בארץ אחרת. הוא גר לא רחוק מהחוף, רק מהצד השני, והגלים שעולים על החול הם גלי אוקיינוס. מעניין אם גם אוקיינוסים יכולים להיעלם פתאום.

נתקלתי במפלצת לראשונה בסתיו. הרוח החמה נהפכה לחצי חמה חצי קרה, כמו שינוי זרם במקלחת. בסרטים שראיתי הסתיו היה כל כך יפה, עלים אדומים, כתומים וצהובים התגלגלו על מדרכות רטובות. פה הרוח רק העבירה לכלוך ממקום למקום, ניערה עצים והפילה עלים יבשים וחומים, לא אדום ולא צהוב. מערבולות אוויר רגעיות העיפו שקיות חטיפים שנזרקו לא לפח, קופסאות סיגריות ומבחר שקיות ניילון, ויצרו תצוגה מלוכלכת של סתיו.
    בבוקר לבשתי את הפליז האדום שלי על חולצת בית הספר, אולי זה היה מוקדם מדי בשבילו אבל ממש אהבתי אותו. הלכתי לאורך הים בדרך החוצה מבת גלים. זאת לא הייתה הדרך הכי מהירה, מה שהתאים לתלמיד־שמגיע־לא־הכי־בזמן שהייתי. למרות שרוב הילדים בשכונה נסעו לבית ספר באוטובוס, אני העדפתי ללכת ברגל, זה לא היה רחוק מדי וגם לא רציתי לבזבז כסף לאימא שלי. הייתי הולך על אוטומט, הראש מלא מחשבות, ופתאום הייתי מוצא את עצמי בבית ספר. במשך חודשים דמיינתי בעיקר סיפור אחד, על אבא אחד, האבא שלי, שמופיע יום אחד בבית שלנו. הוא מחבק את אימא שלי ומבטיח לא לעזוב שוב לעולם. אבל אחרי מספיק זמן ואִכזוּב עצמי הפסקתי עם זה. רק לפעמים עוד הייתי מעלה את התמונה הזאת שוב בראש. אבל רוב הזמן הראש כבר הלך למקומות אחרים. ואז בא החורף ההוא והמילים, מילים שברגע שהופיעו לראשונה, לא היה אפשר לעצור. החורף ההוא התחיל בכתב טורקיז על החומה האפורה שליד המגרש. רגע אחרי שעברתי את המגרש, מילה אחת שקראתי בלי שהתכוונתי לקרוא החזירה אותי לאחור. מפלצת. זה כמובן מטומטם וברור שלא האמנתי במפלצות, אבל המפלצת הזאת לא הייתה מפלצת של ילדים.

            בחדר שלי יש מפלצת.
            לא כזאת שמתחבאת בארון
            ומביטה בך מתוך העלטה
            יש לי מפלצת
            מעל המיטה

מפלצת? לרגע עבר בי רעד כזה של מסתורין, אבל תוך שנייה הוא חלף. ניסיתי לחשוב מי יכול היה לכתוב דבר כזה. האם זה ציטוט? לא הכרתי כלום אז לא יכולתי לדעת אם זה לקוח מאיפשהו. הוצאתי את הטלפון וצילמתי את זה. אחר כך הוצאתי את המחברת של שיעור גאוגרפיה והעתקתי את המילים לדף האחרון. ברגע שגמרתי חשבתי לתלוש את הדף. מה אם מישהו ימצא את זה כתוב במחברת שלי ויחשוב שאלו המחשבות שלי? שאני פוחד מאיזו מפלצת דמיונית? לא הייתי זקוק לעוד מבטים מרחמים. אבל לא תלשתי, מי יסתכל לי במחברת גאוגרפיה? ואם ימצאו, שימצאו. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה עברתי פה ואם ראיתי את זה כבר. בטח לא שמתי לב. בטח זה פה כבר אלף שנה ופשוט עד עכשיו לא ראיתי.

3
על המוות ועל החיים

הם החליטו לקרוא לי ניסים. כשאימא שלי הייתה בהיריון והגיעה לבית החולים כדי להוציא אותי לאוויר העולם, סבא שלי בדיוק עמד לעזוב את אוויר העולם, כאילו מפנה לי מקום. אימא שלי שכבה בחדר לידה, ושתי קומות מעליה שכב סבא ניסים, מחובר למכשירי החייאה מצפצפים. הרופאים הסבירו שאלה שעותיו האחרונות, ואימא שלי לא התמהמהה, ואיך שנולדתי הם קראו לי ניסים, לזכר הסבא המת שלי. רק שאיזה נס רפואי השאיר את סבא ניסים בחיים, ואותי עם שם של סבא. ניסים. סבא שלי קיבל חיים חדשים, כשהוא יודע שיש קבר פעור שמחכה רק לו, קבר שכבר אמור היה לקבל אותו. היו שם כבר שני קברים, ברגע שהבינו שסבא ניסים הולך להיפרד מהעולם דאגו גם לסבתא שלי לחלקה יפה לידו. שני אנשים חיים עם בורות מלבניים בבית העלמין שנמצא לא מאוד רחוק מכאן.

ארבע עשרה וחצי שנים עברו מאז היום ההוא, שבו אני וסבא ניסים זכינו בחיים חדשים. גדלתי המון בשנים האלו, וספציפית בשנה האחרונה גם גידלתי המון. לאחרונה גידלתי מלא שערות על הרגליים, ואפילו כמות דלילה התחילה לבצבץ מתחת לבית השחי וכן, גם מעל לזין. לפני שנתיים וקצת עליתי לחטיבת ביניים עם כל החברים שלי מהיסודי, פיזרו אותנו בין הכיתות בשכבה ולמרבה המזל נשארתי עם רן, החבר הכי טוב שלי. באמצע כיתה ז׳ פגשנו את עומר, ילד חדש שעבר לגור פה מהערבה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא נכנס לכיתה. הוא הגיע עם גבי, המחנכת שלנו, אמר שקוראים לו עומר והתיישב. כשגבי ביקשה ממנו להוסיף עוד משהו הוא נעמד ואמר: ״גרתי לפני זה בערבה״, וחזר לשבת. כשלינוי שאלה מאיפה בערבה, כי יש לה דודים מספיר, גבי מיהרה להמשיך בשיעור תוך שהיא ממלמלת שהערבה זה מקום גדול. השיעור ההוא היה מזעזע. נראה לי שרצינו להרשים אותו, למרות שאם הייתי הוא, בטח הייתי בעיקר נבהל. כדורי נייר נזרקו מצד לצד בכל פעם שגבי הסתובבה, ובהמשך נזרקו מחקים, סרגלים, מחוגות. ילדים עשו קולות של חיות, זה התחיל עם מוווו של פרה והמשיך לקריאות תרנגול, צווחות של תוכים, ינשופים, קופים, טווסים. לא ידעתי אם לרחם עליו. הסתכלתי עליו ולא הצלחתי להבין אם הוא מבוהל מהגן חיות שהוא הגיע אליו. וכמו שאנחנו ניסינו ליצור רושם של אפילו יותר מופרעים ממה שהיינו, וידענו להיות ממש מופרעים, גבי, שידעה להרים צרחות שיוציאו מורות מהכיתות המקבילות, ניסתה בכל כוחה לא לאבד את זה ולשדר לו שהכול בשליטה בתוך השיגעון שהתחולל בכיתה. למרות הרוגע המאולץ של גבי, השיעור הסתיים כמו משחק כדורגל שיצא משליטה, עם ארבעה מורחקים. בימים הבאים עומר גילה שרוב הזמן אנחנו כיתה רגילה ולא חוות חיות. ראיתי איך בנות מסתכלות עליו, וקיוויתי שזה בגלל שהוא חדש, למרות שהוא באמת היה יפה הילד הזה. שיער קצוץ, עיניים ירוקות, צרות וארוכות כמו שני עלים של איקליפטוס. אני לא באמת מכיר עצים, רק איקליפטוס, ברוש, אורן ודקל. משני צידי האף שלו היו פזורים נמשים, אלו היו שתי קבוצות נמשים קטנות ומפתיעות, בעיקר כי לא היה לו עור לבן, יותר מוקה. כשרן ואני היינו חוזרים מהבית ספר לשכונה, היינו נתקלים בעומר והולכים יחד. בהתחלה היינו נפגשים על הדרך ובהמשך כבר חיכינו אחד לשני בסוף השיעור האחרון. ההליכות האלו היו נגררות לפעמים למסעות של שטויות והתבלגנות שהסתיימו פעם בצחוק ופעם בדמעות. התחלנו להיות כל הזמן ביחד, כל הפסקה וכל סוף יום, ולפעמים נפגשנו אחרי בית ספר סתם כדי לשחק כדורגל או לדבר על בנות.
עומר הגיע לבת גלים עם אימא, אחות קטנה ואבא שמסתובב בעולם, אולי בשם בדוי. בשבילו קיוויתי שהם לא ייתקעו כאן לנצח. בשבילי קיוויתי שהם כן. אנשים אף פעם לא התחלפו פה, הזקנים מתו והמבוגרים הזדקנו. להתיישב בשכונה היה נוח, כמו להתיישב על ערסל, אבל אחרי הרבה שנים הרשת הנוחה התגלתה כקורי עכביש. חשבתי שכשעומר שומע את הסיפורים שלנו על המספרה והקיוסק, והוא מחוץ לכל הזיכרונות המשותפים, הוא בטח מסתכל עלינו כאילו אנחנו שבט מבודד עם מנהגים מוזרים, כמו השבטים שמשייפים לעצמם את השיניים הקדמיות או שמים לנשים טבעות על הצוואר וחושבים שהם אלו שבסדר, שצוואר קצר זה מוזר. אבל עומר לא הסתכל עלינו ככה, וגם אם כן הוא לא הראה את זה, הוא הסתגל מהר מאוד והפך להיות כמונו פחות או יותר. נהיה לו אותו דיבור, אותם צחוקים ושטויות, ולאט־לאט הוא הכיר את כל האנשים מכל הסיפורים. הוא כמעט אף פעם לא דיבר על המקום שממנו הוא בא, לא היו לו חברים משם ושום דבר מבת גלים לא הזכיר לו משהו מהחיים הקודמים שלו. אני לא חושב שכל כך מהר הוא שכח, אני יודע כי אני לא שוכח את החייםהקודמים שלי, שנדמה שלפני רגע הם היו כאן.

לפעמים אני אפילו מתאמץ לשכוח, להרחיק ממני זיכרונות טובים. לא שיש הרבה מהם, אבל הזיכרונות האלו רק מדגישים לי כמה חרא לי עכשיו. הידיעה הזאת מכאיבה לי יותר מהחיים עצמם. אני נזכר בימים עם אבא ואימא, ימים שהיינו משפחה. לא הרגשתי משפחה מאז. הרגשתי אימא ובן. לא אכלנו יחד, לא צהריים, לא ארוחות שישי. בחגים נגררים למי שמזמין אותנו. לרוב זאת סבתא איילה. אני לא יודע איך תקופה יכולה לעבור פתאום, אבל כשאני חושב אחורה אני מגלה שעברו כמה שנים מהיום שהפכנו משלושה לשניים. נכון שהרעיון של משפחה הוא שני בודדים שהופכים לזוג ואז לשלושה ויותר, אבל אצלנו לא רק שעצרנו בשלוש, גם עשינו את הפעולה ההפוכה: במקום חיבור, חיסור. זה לא התפרק במכה, זה היה ארוך. מספיק שהם רבו מגיל שש שלי עד גיל תשע, אני לא יודע מאיפה סופרים אבל זה חצי חיים של ילד בן שש או שליש חיים של בן תשע. אני לא זוכר מתי הם התחילו לריב. אולי הריבים היו שם תמיד, אפילו עוד לפני. אבל לזמן מסוים הקולות התגברו, כבר לא היה עוד: ״לא על ידו״. אולי גדלתי, ואולי הם כבר לא יכלו להסתיר ממני יותר. ואז היו כמה ימים או שבועות של שקט. ואז, בוקר אחד, אימא הודיעה לי
שאבא הלך. היא החזיקה כוס קפה והעיניים שלה היו נפוחות. זה היה הבוקר הראשון. אחריו יגיעו עוד אין־סוף. לילה אחד נרדמתי ניסים בן תשע וחצי שאוהב כדורגל וטלוויזיה, ובבוקר התעוררתי ניסים, בן של הורים גרושים, ילד של היועצת בבית הספר. אני יודע לזהות את הפנים המשתנים של המבוגרים שסיפרו להם שההורים שלי גרושים, ובעיקר שאבא שלי עזב אותי ונסע לארץ אחרת. זה תמיד היה אותו חיוך עצוב כזה של רחמנות, היו פעמים שנשים לא התאפקו והורידו דמעות. שכנות, קרובות משפחה חסרות בושה שהסתכלו עליי וגרמו לי להרגיש שהמצב שלי גרוע בהרבה ממה שאני חושב שהוא. הן לא הבינו שהרגעים שבהם הרגשתי הכי מסכן הם הרגעים האלו שהן דיברו אליי כמו שמדברים עם מסכן. שהן גרמו לי להבין שאני ילד מעציב, לא בגלל משהו שעשיתי, בגלל משהו שעשו לי. בהתחלה זה לא היה 
נורא כל כך, הייתי רק עוד בן של הורים גרושים. אבא שלי היה פוגש אותי בסופי שבוע לכמה שעות, ולפעמים גם זה לא. הוא לא הכין לי חדר כמו ששמעתי שהיה אצל ילדים אחרים, הייתה לו דירה קטנה שהוא שכר. דירה ריקה שחוץ ממקרר, קירות לבנים, טלוויזיה וזה שהיא הייתה בְּבניין, לא היה הבדל בינה לבין מערה.

בפגישות שלנו הוא נראה לי שמח יותר. מדי פעם הוא היה מגיע עם איזו בחורה שלפעמים הייתה נחמדה מדי אליי ולפעמים כמעט התעלמה ממני. היינו הולכים ל״נירוונה״, אוכלים צ׳יפס מלוח־מלוח מתוך סלסילת קש, אני הייתי שותה קולה והוא בירה. אבל אז, לפני שנתיים, בדיוק סיימתי את היסודי, הוא נסע להולנד ״לנסות״. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה לנסות. היום זה ברור לי, הוא רצה לנסות להישאר שם, והצליח. הוא הכיר אישה מקומית באופן יחסי, חצי לבנונית, בטח גדלה על שנאת ישראל, ונשאר איתה. שנה אחר כך קיבלתי ממנו לטלפון שלי תמונות שלו בחליפה כחולה ושלה בשמלה לבנה, באיזה מבנה מוזר כזה על עמודים ענקיים, ובלי הרבה אורחים. לא הראיתי את התמונות לאימא שלי. כשכתבתי לו למה הוא לא הזמין אותי, אפילו שגם ככה לא הייתי הולך, הוא ענה שהוא לא ידע שרציתי. כתבתי לו ״איך יכולת לדעת שאני רוצה אם לא ידעתי שאני רוצה״, ובעיקר רציתי לבכות. לא בגלל שלא הוזמנתי אלא כי ידעתי, ידעתי שזה נגמר. הפכתי מבן של הורים גרושים לילד נטוש, ילד שאבא שלו עזב אותו ונסע לחו״ל והקים משפחה עם תומכת טרור. ברור שלא ידעתי אם היא תומכת טרור, אבל זכרתי שכשחזבאללה יורה עלינו טילים, מבחינתנו כולם שם טרוריסטים, כולל החארות שמפגינים נגדנו באירופה. טרוריסטית היא כנראה האופציה הגרועה בעולם לאימא חורגת, אולי חוץ מאימא של שלגייה. למרות שלא צריך סתם להגיד לפני שאני פוגש אותה, עוד יש סיכוי שהיא תגיש לי תפוח מורעל.
    כשחגגתי בר מצווה אבא שלי ואשתו החדשה הגיעו לישראל, אבל בביקורת גבולות לא נתנו לה לעבור בגלל המוצא הלבנוני שלה. לא עניין אותם הדרכון ההולנדי או הבעל היהודי, פעם שכנה של נסראללה, תמיד שכנה של נסראללה. עשו לי את הבר מצווה במסעדה מצופה שיש בצבע טורקיז עם עורקים לבנים, שהתאים יותר לצפות חדר אמבטיה. מתחילת הערב חיכיתי לאבא שלי שיבוא. כבר בבוקר שמעתי שעיכבו אותם בשדה התעופה בגלל המחבלת. זה קצת שימח אותי, חשבתי שעכשיו יש לו סיבה טובה לשחרר אותה לדרכה ולבוא רק הוא. אבל הוא בחר בה. בזמן שאני עמדתי בכניסה, ילד בחליפה של איש, מסריח מבושם, במסעדה עצובה שהתחפשה לשמחה באמצעות כמה בלוני הליום, הוא הסתובב וטס איתה בחזרה להולנד. ידעתי שרואים עליי שאני מחכה לו, שרואים עליי שאני מאמין שהוא יבוא, ובאמת האמנתי שהוא יבוא בסוף. אם לא הספיק כמה חרא שהרגשתי בפנים, בכל פעם כשניסיתי ליהנות מהאירוע שמעתי את הצלם שואל: ״מה עם האבא? האבא הגיע בסוף? אני רוצה לעשות תמונה משפחתית״. כל הבר מצווה חיכיתי, חיכיתי כשלעסתי סטייק שהיה יכול לקבל תפקיד בתור סוליה של סנדל שורש, חיכיתי כשרקדתי עם החברים וקיבלתי לראשונה, ואולי לאחרונה, בחיים יחס מועדף מהבנות, וחיכיתי כשנפרדנו מכולם ונשארנו לעמוד שם רק אני, אימא, סבתא איילה וסבא ניסים.
    אימא וסבתא שלי חייכו לאחרוני האורחים ואפשר היה לראות שאפילו האיפור שלהן כבר עייף ומת לרדת ממשמרת. לא רציתי ללכת הביתה לפני שהוא יבוא, לא רציתי שהבר מצווה שלי תסתיים בלי שאבא שלי היה בה. לא היה אכפת לי שיבוא עכשיו, אחרי שכל הילדים בכיתה שלי ראו שהוא לא הגיע לבר מצווה של הבן שלו. אבל הוא לא בא. היה ברור שהבוקר יגיע לפניו, הבוקר ועוד הרבה בקרים יגיעו, והוא לא.

כמה ימים אחרי הבר מצווה אימא שלי החזיקה את הטלפון בבית וצרחה כמו משוגעת ״אבא מת! אבא מת!״ לא ידעתי איך זה קרה, שמעתי את זה מהחדר שלי וחשבתי שאני מתעלף. ניסיתי לא להאמין שאבא שלי מת. זאת בטוח הטרוריסטית הבת זונה הזאת חיסלה אותו, או שהיא הסגירה אותו לחזבאללה. היא הרגה לי אותו. בשלוש השניות הקצרות עד שיצאתי מהחדר והבנתי מה באמת קרה כבר הרצתי את כל התרחישים האפשריים. לא התקף לב, לא כל דבר כזה, הוא היה בריא. אם הוא מת, זאת חייבת להיות היא. ואז כשיצאתי מהחדר אימא שלי הביטה אליי בעיניים עצובות ואמרה לי: ״סבא מת״. מעולם לא יכולתי לדמיין שצמד המילים ״סבא מת״ ישמח אותי כל כך. שמחתי שאבא שלי חי. התחלתי לצחוק, צחוק של הקלה שהפך לצחוק של משוגע. אימא שלי נטרפה מזה, היא חשבה שנדפקתי לגמרי. כשהיא התחילה לצרוח הסברתי לה מה חשבתי ופתאום גם היא התחילה לצחוק. זאת הייתה סיטואציה הזויה, סבא ניסים מת ואימא שלי ואני נקרענו מצחוק בסלון. מהר מאוד הצחוק המשוגע הזה התחלף בבכי משוגע, ביבבות של אימא שלי ושלי. יותר מעל סבא ניסים בכיתי על אימא שלי. פתאום ראיתי אותה כמו ילדה קטנה שאיבדה את אבא שלה. לסבא ניסים נגמרו הניסים והוא מת בפינת עישון של הבית חולים אחרי שכבר כמה זמן הוא נכנס לשם ויצא. באותו לילה הקבר שחיכה לו כל כך הרבה זמן סוף־סוף קיבל אותו.

מאז שחגגתי את הבר מצווה הייתי בכוננות, הייתי בטוח שמילד בן שתים עשרה ואחד עשר חודשים ועשרים ותשעה ימים, תוך לילה אהפוך לגבר בן שלוש עשרה. כמו איש זאב כזה שצומחות לו שערות בכל הגוף. אבל זה לא קרה, לפחות לא בן־לילה. שערות אמנם הצטרפו והצטופפו ברגליים, ואיזו פלומת שפם קטנה הופיעה והתאפקתי לא לגלח. אח של רן אמר לנו פעם שאחרי שגילחת פעם אחת נגמר הסיפור, הפלומה הרכה הופכת לחוטי ברזל. אז ניסינו למשוך את הפלומה הזאת כמה שרק אפשר. היה ברור לאן זה ילך. לאבא שלי, גם כשהוא התגלח עם סכין, נשארו על הפנים נקודות שחורות צפופות בצורה של זקן, אין יותר רק לחי. אחרי כל הבר מצוות שערות צמחו אצל ילדים שונים במקומות שונים ובמקצבים שונים. זה הזכיר לי ניסוי עם זרעי פלפל שזרענו פעם בכיתה, לא היה אפשר לדעת מי ינבוט ראשון, מי יצמח איפה ולאיזה גובה. עד היום לרן נשארו פנים חלקים וקצת שמנמנים, הוא לא היה שמן אבל הוא גם לא הסתפק בסנטר אחד. עומר ואני עשינו קפיצת גובה מהשנה שעברה לשנה הזאת בזמן שרן התקדם אולי סנטימטר. בגלל שאני ועומר גבהנו בדיוק אותו הדבר, אפשר היה לחשוב שרן הוא זה שהתכווץ ואנחנו לא השתנינו. בחופש אחד פתחנו עליו פער גובה, אבל הוא הקדים אותנו בכל שאר הדברים.

אולי בגלל שני האחים הגדולים שלו, רן ידע יותר מאיתנו על החיים, על איך לדבר ועם מי לדבר, והכי הרבה הוא ידע על בנות. הוא דיבר על בנות לפי שדיים ותחת. לא היה לי מושג מה יש לראות בתחת, מה הופך תחת לתחת יפה, ובבסיס מה ההבדל בין תחת לתחת. גם לא ידעתי להעריך גודל שדיים, כשהסתכלתי על ילדה עדיין ראיתי בעיקר פנים ושיער. חשבתי שאתה בטח באמת הופך לגבר כשאתה מסתכל על תחת ומבין מזה משהו. כשהייתי מסתכל על גליה אף פעם לא ראיתי תחת ושדיים. טוב, האמת שאין לה ממש שדיים אז במקרה הזה זה לא היה ממש קשה. גם מה זה משנה איזה תחת יש לך כשהחיוך שלך יכול להמיס את הקוטב הדרומי? אולי הגיע הזמן לדבר על גליה, על גליה ואליס וכל החורף ההוא שרדפתי אחרי מפלצת או ברחתי מפניה.