הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט | ירמי פינקוס | פרק ראשון

פרק ראשון

מיתה בצ'רנוביץ

א

אף־על־פי שכבר קָרַב לשנתו התשעים, לא ייחס תחילה הפרופסור מַרקוּס פַבְּריקַנְט כל חשיבות למיחוּשי המעיים שלו: ממתי פוחד יהודי בעל־ניסיון מקצת גַזים, אמר בלבו. אך ככל שעבר הזמן גברו הכאבים, וכעבור שבועיים כבר נחלש הפרופסור כל־כך, שלא היה מסוגל עוד לרדת ממיטתו. מיני פרפורים וקרקושים הציקו לו בעוצמה שלא ידע כמוה, והתנועות המַגמָתיות הסמויות שהתחוללו בקרביו פנימה הסבו לו סבל נוראי. פניו חוורו וכולו התכווץ וקרס לתוך עצמו, עד שקשה היה לזהות בו את הפרופסור הסמכותי משכבר הימים: בינו לבינו כבר הבין כי חלה את חוליו אשר ימות בו.

השבועות האחרונים של חייו עברו עליו בחדר הגדול של דירת המשפחה, אל מול בית התיאטרון המפואר של צ'רנוביץ הנשקף מן החלונות. אש טובה בערה באח, שטיחים כהים כיסו את רצפת העץ הממורטת, ועל מיטתו של החולה נפרשׂו כל בוקר סדינים לבנים מעומלנים. לצד המיטה העמידו שולחן בִּידֶרמַאייֶר עגול בעל רגליים מעודנות ועליו בקבוקי זכוכית כהים, מלאים שיקויים חסרי תועלת שרשם לו הרופא. לעיני מבקריו לא התגלה אלא ראשו העייף, הזערורי, השקוע בין משמניהן הקרירים של הכסתות. כדי שלא יטריד האור את עיניו העששות, פתחו את הווילונות בשעות הבוקר המוקדמות בלבד, ובשאר שעות היום החשיכו את החדר והדליקו נברשת של בדולח שהפיצה נוגה רך. לפי בקשתו תלו על הקיר שלצד המיטה ציור נושן שקנה אביו בווינה לפני שמונים שנה. הציור היה נתון במסגרת כבדה מוזהבת, ובימי ילדותו הרחוקים פֵּאר את לשכתם של הסוחרים פבריקנט שבקומה התחתונה; בכל פעם שהזדמן לשם היה מרקוס הילד יושב מולו ובוהה בו שעות ארוכות, מתענג על הפחד העמום שהוליד בלבו. בקַדמת התמונה נראה אחו ושביל מפותל חוצה אותו. בַּשביל צעדו אישה וילדה קטנה ופניהן אל בקתה מרוחקת, אפופה אור פלאי, ודקל ענקי מתנשא לצִדה. יער עבות מסתורי צמח מאחורי הבקתה, והשמים היו כמעט שחורים — אם משום שכך צייר אותם האָמן, ואם משום שקדרו מזוקֶן. לפליאתו, נוכח הפרופסור הישיש שדבר לא נשאר עוד מן האימה הסתומה שעוררה בו התמונה בילדותו, ושכל הקושיות שהטרידו אז את נפשו הרכה, כגון מה יתגלה לעיני השתיים בהגיען אל הבקתה, שוב אינן מעניינות אותו כלל.

השחקניות הוותיקות, חברות הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, שהתגוררו לא הרחק משם, בדירתן המשותפת בהַאלְטְגאסֶה, קיימו מצוות ביקור חולים באדיקות יתרה, ולא עזבו את מיטתו של השכיב־מרע אלא עם רדת הלילה, שאז היו פורשות ומותירות אותו להשגחתה של בֶּקי. משרתת נאמנה זו, ששׂערה המאפיר גזוז על עורפה וצלב קטן תלוי על צווארה, לא משה ממנו ולא נרתעה אפילו כשאבדה לו השליטה על סוגריו. היא הניחה רטיות קרות על מצחו, ניגבה את שאריות מרק העוף מסנטרו הצמוק, וליטפה בשקט את כף ידו הפריכה, הזרועה בהרות. בעלת־מום היתה, אילמת, וכל שהוציאה מפיה נשמע לאוזן זרה כנהמות חסרות פשר; אבל דווקא קולות ההמיה הללו, שנתלוו אל מעשיה אצל הגוסס, דומה שהשרו עליו רוגע.

רק זוֹפיה פבריקנט, גיסתו של הפרופסור, הביטה על בֶּקי בעין עקומה. "לא מוצאת חן בעינַי הגוֹיה הזו שנדחפת לכל מקום," אמרה למימי לנדאו בוקר אחד כשהזדמן להן לחכות יחד מחוץ לחדרו של
החולה.

"ומי יטפל בו, אַת?!" הטיחה מימי.

"לוּ אני במקומך, לנדאו, לא הייתי מתחצפת ככה," גערה בה זוֹפיה. "אין דבר, עוד מעט ייגמר כל הסיפור הזה, אברוּם שלי ייקח את העניינים לידיים, ואז נראה איך תדברו אלי כולכן. עוד תתחננו על ארבע שנזרוק לכן איזו עצם."

"הוא עוד לא עוצם עיניים כל־כך מהר, מרת פבריקנט."

"ומה את חושבת, שהוא יקום פתאום וירקוד קַזָצ'וֹק?" גיחכה זוֹפיה, "במקום לבזבז זמן ולחכות לנסים, מוטב שתתחילי להכין לי רשימה מסודרת של כל הנכסים וחשבונות הבנק."

מימי פלטה אנחת תרעומת והשתתקה. מעולם לא חיבבה את האישה השחצנית הזו, כפרייה פשוטה שלא היתה ראויה כלל להסתפח על משפחת הסוחרים הנכבדים לבית פבריקנט. למען האמת היתה זוֹפיה יפהפייה גדולה בשעתה — ובזכות יופיה הצליחה לתפוס לה גביר חשוב, את שלמה פבריקנט המנוח, איש נוח לבריות שהיה מבוגר ממנה בהרבה. מאז נישאה לו שכחה גאוותנית זו גם את אביה, הגַלב מכפר ז'אדוֹבה, וגם את אמהּ, אשת הגלב מכפר ז'אדוֹבה. חיש־קל סיגלה לה את אורחותיהם של עשירי הכרך, ובזכות פיקחותה הטבעית והילוכה האצילי הצליחה לשוות לעצמה מראה גאֵיוני של גברת אלגנטית ששׂערה מתוח לה לפקעת על עורפה. זאת ועוד, משהעמידה לבעלה שני בנים זכרים, יורשים יחידים לבית פבריקנט מצֶ'רנוביץ, גבַה לבה אף יותר, והיא החלה נוהגת שררה בכל סובביה. כפי שיקרה תכופות, קלסתרה היפה לא היה בו כדי לכסות לאורך ימים על תכונותיה, ועכשיו שקרבה לשנתה החמישים וחמש ניכרו בו היטב רשעותה ותככנותה. אפה הלך והתחדד, שפתיה התכווצו ונהיו דקות כחוט. קשה היה למצוא דמיון פיזי בינה לבין שני בניה, שירשו מאביהם את הארשת הרכה, הבעל־ביתית של כל בני פבריקנט.

כל עוד היה שלמה פבריקנט המנוח בין החיים, הקפידה זופיה על גינונים של נימוס כלפי גיסה הפרופסור; אך מרגע שהתאלמנה והיא בת ארבעים ושלוש, לא טרחה עוד להסתיר את הזלזול והתיעוב שחשה כלפי אחיו הבכור של בעלה. היא בזה לו משום שביכר את חיי התיאטרון על־פני עסקי המשפחה, ורגזה על שהעדיף מסיבות במועדונים מפוקפקים על־פני סעודות הערב המהוגנות בביתה, שהוזמנו אליהן שמנהּ וסולתהּ של צ'רנוביץ. היא בּוֹשה בהליכותיו הראוותניות שהיו מוקיוניות בעיניה, ופחדה שמא יקום יום אחד ויעמיד פתאום ולדות שינשלו את בניה מירושתם. מתוך החששות האלה קֵרבה אליה את גיסה השני, יוֹז'י, אחיו הצעיר של בעלה, רווק מושבע חלש אופי, שהתגורר במעון המשפחה ועזר בניהול העסקים; יוֹז'י נכנע לה בנפש חפצה ואף רשם על שמה את חלקו ברכוש משפחת פבריקנט, למקרה שילך לעולמו לפניה.

❊   ❊   ❊

בערב היום השני לשבוע הרביעי לחוליו, ציווה הפרופסור על בקי המשרתת להזעיק אל מיטתו את כל שחקניות הקברט, את אחיו יוֹז'י, את גיסתו זוֹפיה, ואת שני בניה אברהם והרמן. אחרי שכבר התקבצו שם כל אלה ונעמדו דוממים סביב ערש־הדווי, התפרצה פתאום אל החדר אסתר ליכט, הכוכבת המהוללת של הלהקה, כולה רצוצה מיגון ועיניה אדומות מבכי. "טאַטע, טאַטע," זעקה, "אל תעזוב אותנו, טאַטעלע. מה יהיה עלי בלעדיך, העצבים שלי לא יעמדו בזה, אוי טאַטע, אִיך שטאַרב אַוועק," ^{[1] — ומעוצֶם השיברון צנחה באפיסת כוחות על הכורסה הנוחה ביותר שהיתה בחדר. אחת השחקניות חשה אליה להשיב את רוחה בטבּק הרחה, ואילו זופיה פבריקנט עיקמה את שפתיה ונעצה בה מבטי שנאה.}

"שָה, אסתר'ל, שָה," גנח מרקוס, "זה אני שהולך לגמור פה, לא את." לחיזוק דבריו נפח נפיחה צייצנית והשתתק. נשמעה דפיקה בדלת, ונכנס האַדְבוֹקָט סַנְדוֹ צֶ'רְני בחליפה שחורה, ספק פרקליט ספק קברן, פניו קודרות, קרחתו בוהקת, ושקיקי עור תפוּחים תלויים לו מתחת לעיניו הקטנות הערניות. סנדוֹ, סנדוֹ, מה אתה עושה את עצמך כאילו המוות בכלל לא נוגע לך, הרי גם אתה כבר לא ילד, הרהר הפרופסור בתערובת של רחמים וקנטרנות, ורמז לו באצבעו שיתקרב אליו. האַדבוֹקָט הוציא מתיקו בחשיבות צרור מסמכים ומסר אותם לחולה. זה עִלעל בהם קצרות לצאת ידי חובה, שהרי היטיב להכירם, והעביר אותם אל מימי לנדאו, שמיד הוציאה משקפיים מנרתיק של עור והתעמקה בהם בדקדקנות, למורת־רוחה הברורה של זופיה פבריקנט. כל אותה שעה לא העז איש לפצות פה, ואוושת הדפדוף היתה הרחש היחיד שנשמע בחדר. כשגמרה לעיין בניירות, החזירה אותם מימי לאַדבוֹקָט צֶ'רני ופנתה אל מרקוס פבריקנט: הכול בסדר, בעל־הבית. על־פי סימן זערורי מיהרה המשרתת להתפיח את הכסתות ולעזור לחולה להתיישב. הוא הניח יד רופסת על כתפה, השתעל חלושות ופתח:

"עוד מעט יֵרד המסך האחרון על מופע ארוך, אולי ארוך מדי לטעמם של אחדים," אמר. "והיות שלא יהיה פה הדרן, ירשו לי הצופים כמה מילים אחרונות. רצוני המוחלט הוא שכל זכויותיהם של יורשַי תהיינה מוּתְנות בכך שידאגו לשלומה ולרַווחתה של בקי. את לא תשכחי את זה, קעצעלע?"^{[2] שאל והעביר בחיבה את כפו על לחיה הקמוטה של האילמת. זו הנהנה לאות הסכמה והוא המשיך:}

"הצוואה פשוטה למדי. החלטתי להוריש הכול, למעֵט מזכרות אישיות, לאחייני הֶרמָן. זה רצוני האחרון כפי שהוכתב בדעה צלולה לעורך־דין סַנדוֹ צֶ'רני."

כולם הפנו עיניים נדהמות לעבר הצעיר הצנום הנבוך, שעד אותו רגע לא השגיחו בו כלל. הנשמע כדבר הזה — לקחת את כל הדירות, ואת המזומנים, ואת הביטחונות, ואת ניירות־הערך, ואת המוניטין, ומי יודע מה עוד, ולהפקיד הכול סתם כך בלי סיבה, ואולי אפילו אוֹיף צוּ להכעיס,^{[3] בידי אותו בחור חיווריין שנראה כמי שחלב אמו עוד לא יבש על שפתיו — בשעה שכאן לידו עומד אחיו הבכור אברהם, הלוא הוא אברוּם שכולם חוזים לו עתיד מזהיר, אברום שכבר גילה לא אחת ולא שתיים חוש מובהק לעסקים? קריאות ההפתעה והתימהון השתתקו באחת לשמע קול כחכוח ממיטת החולה. הליחה שהצטברה בגרונו חנקה אותו לרגע, ובקי הזדרזה להגיש לו את המרקקה.}

"אתה תמשיך את דרכי, ייִנגעלע,"^{[4] הוסיף לאחר שהוקל לו, "ואַת, מימי הנאמנה והמוכשרת שלי, את תהיי יד ימינו. כפי שהלכת אתי שנים ארוכות, ככה תלכי גם אתו, ויחד תובילו את הלהקה להצלחות חדשות. צ'רני, הדיאמנטים!"}

האדבוקט הוציא מתיקו שקיק קטיפה קטן ופיזר את תכולתו על צלחת חרסינה. עיניה של זופיה פבריקנט, שעדיין היתה מוכת הלם, נפערו למראה הזהרורים המנצנצים אליה מן הצלחת. כל הרחשים שריחפו בחלל החדר, אותם רעשי חרש שמשמיעים הבריות מבלי דעת כשהם מגרדים את גבם מבעד לחולצה, מנסים למצוץ פירור שנתקע בין שיניהם, וכיוצא באלה — כל רחש נדם לנוכח המראה המרהיב. על־פי סימן מאת הפרופסור החזיר הפרקליט את היהלומים לשקיק, ומסר אותו בחגיגיות לידי הרמן.

"אתה ילד טוב, הרמן," אמר הפרופסור, "תמיד היתה לך נשמה, ואני יודע שלא תפקיר את השחקניות שלי. את היהלומים האלה קניתי לפני המלחמה הגדולה, כשנאלצתי להיפטר מכל הרכוש שהיה לי בסַדיגוּרה. אלוהים עשה עמי חסד, ומעולם לא הצטרכתי למכור אותם. קח אותם, הרמן, ושמור עליהם היטב. מי יודע, אפשר שיום אחד הם עוד יצילו אתכם."

כאן שב הפרופסור המסכן ופלט נפיחה, שהפעם התישה אותו לגמרי. לרגע בהה נִכחו, מופתע בעצמו מן הריח שהפיקו בני־מעיו, ואז עצם את עיניו והתהפך על צדו. בתוך כך פרצה סביבו מהומת אלוהים: זופיה פבריקנט פצחה בבליל של גידופים ויללות, מקללת את היום שבו נישאה לאיש מבית פבריקנט, מימי לנדאו ניגשה אל היורש הצעיר ולחצה את ידו (לא לפני שהגניבה קריצה נקמנית לעֵבר אמו), הדוד יוז'י מזג לעצמו כוסית סליבוביץ' וגמע אותה באחת, שתי שחקניות פרצו ביבבות והתחבקו זו עם זו, ואילו שחקנית אחרת, יֶטִי הירש המלנכולית, הצטנפה בפינה ומרטה את שערותיה הלוך ומרוט. כששככה המהומה שמו לב פתאום שמרקוס פבריקנט מוטל על משכבו בלא הכרה. הוא לא התעורר עוד, ומקץ שלושה ימים הלך לעולמו.

וזו לשון ההספד שנדפס בשנים־עשר באפריל 1937 בעיתון "צֶ'רנוֹביצֶר אַלגֶמַיינֶה צַייטוּנג":

 

פרופסור מרקוס פבריקנט, המייסד והמנהל האמנותי של קברט פבריקנט מאז שנת 1878, נפטר אמש והוא בן שמונים ושמונה. פבריקנט, שנודע בתמונות הראווה ההיסטוריות שהעלה בקברט שלו, נחשב לאחד מאבות התיאטרון הרומני. אמנות הבמה של ארצנו חבה לו חוב גדול על התהילה שהביא לה בכל רחבי מזרח אירופה: מגליציה ועד בסרביה, מבודפשט ועד בְּרַטיסְלָבָה, זכו ה־tableaux vivants ^{[5] של האמן הרומני הדגול לפופולריות רבה ולאהדת המבקרים. מחוגי הקברט נמסר כי הפרופסור פבריקנט נפטר במפתיע בעיצומן של ההכנות למסע ההופעות הראשון בפריז. אמן בנשמתו עד רגעו האחרון. תהי מנוחתו עדן.}

ב

"הוֹיסָה! תעצרי, יָפָתי, תעצרי!"

העגלון שנהג בעצלתיים בעגלה עמוסה חציר, יהודי עגלגל וטוב מזג בעל שׂפתי קרפיון, משך ברתמותיה של סוסתו השמנה. כשנעצרה הוציא מכיסו מטפחת למחות בה את זיעתו, ונעץ עיניים סקרניות בחבורה המשונה שעמדה בשולי הדרך: גבר בעל־גוף כבן שלושים, ועמו שלוש ילדות לבושות בגדי יום־טוב וצרורות קטנים על שכמן.

"שלום לך בַּלֶגוּלֶה,^{[6] אולי אתה נוסע במקרה לכיוון סַדיגוּרה?"}

"אַווַדֶה."^[7]

"ואולי יש לך מקום בעגלה ליתומות יהודיות?"

בוודאי. למה לא. העגלון הגניב מבט לעבר סל הצידה שאחז האיש בשמאלו, והודיע שלא יתנגד לקצת חֶברה. האורחים טיפסו על העגלה וסידרו לעצמם מושב נוח בין חבילות החציר הרענן. לא עברו קילומטר או שניים ומרקוס פבריקנט, שחש בעקצוץ מוּכּר מתחת לסרעפת, כבר הוציא מטעמים מן הסל. הוא פרס בנחת את הלחם, מרח כל פרוסה במעט חמאה, ליפֵּת בנתח גבינה וכיסה בפרוסה שנייה. הילדות לעסו ברעבתנות את הכריכים — הקטנה מכולן טרפה מנה כפולה — וגם העגלון שמח לקבל תוספת. כעבור שעה קלה כבר היו הנוסעות הקטנות שרועות על גבן בכרס מלאה, אפופות קהות חושים נעימה.

"עוד מעט נגיע לסדיגורה," הודיע מרקוס, והוסיף וסיפר לילדות שיש לו שם בית קטן בשבילן ובו די מיטות לכולן, ככה שלא תצטרכנה עוד לישון זוגות־זוגות כמו בבית־היתומות. אמא רוזנטל הטובה תדאג לכל אחת כאילו היא בתהּ עצמה ובשרה, והחברות החדשות — אה, איזה ילדות נחמדות מחכות להן שם! קול הבַּס הערֵב של הפרופסור התפוגג ברוח הקיצית הקלה, העגלון קינח את ארוחתו בזמירות, חרקי הקיץ צרצרו לו אַקוֹמְפַּניַאטוֹ^{[8] ושלוש הילדות שקעו בשינה.}

כעבור ארבע שעות נגלו לעיניהם הבתים הראשונים של סדיגורה. עדיין לא בתי העיר עצמה, כי אם ערבוביה של בקתות כפריות, בנויות עץ כהה. ביתה של אמא רוזנטל עמד בתוך חצר רחבה מגודרת, שאדמתה קשה ושוממה. גרוטאות מחלידות התגוללו שם באין מפריע מעֵבר לגדר הכלונסאות, ששיניה החסרות הזכירו חיוך של ישיש חולני. הבית עצמו היה נמוך, בעל שני אגפים, וגגו המחודד מכוסה רעפי עץ שחורים. ליד הדלת חיכתה אישה גבוהה, בריאת בשר ואומרת שררה, וסביבהּ ארבע ילדות נרגשות, מתנדנדות מצד לצד, משפשפות בעצבנות את כפות ידיהן ונועצות מבטים באורחים.

"שלום עליכם, יהודים!" הרעים פרופסור פבריקנט בקול הבַּס המהדהד שלו.

הילדות פרצו בקריאות שמחה ורצו לעברו: פרופסור, מה הבאת לי? טאַטע, מה קנית לי?

"שָה!" גער בהן הפרופסור בחיבה, "איזה מין התנהגות זו? מה תחשובנה עליכן החברות החדשות?"

שלוש ילדות נחפזו לחזור למקומן תחת כנפיה של אמא רוזנטל, בעוד הרביעית, ילדה גוּצית בעלת גבות שחורות עבות, צולעת לאִטה בעקבותיהן. עתה ניצבו שתי הסיעות זו כנגד זו, ותיקות מול חדשות, ופערו עיניים סקרניות.

"ילדות יקרות," פתח מרקוס פבריקנט וכחכח בגרונו, "הפרופסור שלכן יצא למסע ארוך, והנה הוא חוזר אליכן סוף־סוף. חוזר, אך לא לבדו. הוא מביא אתו שלושה כישרונות פנומנליים בתחומי הריקוד והדרמה, שהצליח לגלות בעינו החדה. ואתן, בנות יקרות, הגיעה שעתכן לשמוח, כי זכינו סוף־סוף להשלים את האנסמבל שלנו." כאן השתתק מרקוס ובחן את הרושם שעשו דבריו האחרונים על הילדות. "כן, מחר אנחנו מתחילים סוף־סוף בחזרות לקראת ההצגה הראשונה שלנו! מחר בבוקר מתחילים החיים הפרופסיונליים שלכן, ילדות, ומכאן ואילך כל המאמצים והשאיפות יכוּונו אל התהילה: בוקרשט, וינה, ומירְצֶשֵם^{[9] — אולי אפילו פריז... הלילה, מיידעלעך, הוא הלילה האחרון של ילדוּתכן, והנהלת תיאטרון התמונות ההיסטוריות של פבריקנט מפצירה בכן לבלות אותו עם הקולגות החדשות — רק בלי מריבות ובלי תככים, בבקשה... אמא רוזנטל, הערב, באופן יוצא מן הכלל, אני מבקש ממך להוסיף כף יפה של ריבת משמשים לכל צלחת דייסה."}

התברר ששתיים מהיתומות שבאו היום שְמָן גִינָה. כדי להבדיל ביניהן החליטה אמא רוזנטל לקרוא לאחת גינה הגדולה ולאחרת גינה הקטנה, וכדי שלא להפריד ביניהן שיכנה את שתיהן בחדר אחד, שכבר התגוררה בו אחת הילדות הוותיקות. את השלישית שבאה היום, היפהפייה הקטנה, שלחה אל חדרה של הילדה הגוצית שחורת הגבות. לאחר שהניחו את חפציהן בשידות הקטנות שהוקצו להן, עמדה אמא רוזנטל והרצתה לפני שלוש החדשות את עקרונות המעון וחוקיו, ואחר־כך חילקה להן מטאטאים וסחבות וציוותה עליהן לטאטא את הרצפות ולאבּק את הרהיטים. הילדות עבדו עד שנקראו אל סעודת הערב המובטחת, ואחריה עלו כולן על משכבן.

גינה הגדולה התהפכה במיטתה מצד אל צד וּשנתה נדדה. תהיות מציקות ופחדים מפני כל מה שצפוי לה כאן לא נתנו לה מנוח, וכיוון שנאלצה לבסוף לשכב ערנית בחשֵכה, החלה להעסיק את עצמה במעקב אחר נשימותיה הצפצפניות של גינה הקטנה. הדיירת השלישית בחדר, ילדה כבת שמונה או תשע ולה תלתלים צפופים ועיניים חקרניות, לא נרדמה גם היא.

"ילדה, אַת ישנה?"

"לא."

"איך קוראים לך?"

"גינה צווייג. ואת, מה שמך?"

"אני מימי לנדאו, ואני גרה כאן מגיל שבע."

השתררה שתיקה קצרה, ואז שאלה מימי: "רוצה שזיפים צהובים?"

"יש לך?"

"לא, אבל במטבח יש קערה מלאה. זה קל מאוד. בואי, אני אסביר לך איפה למצוא אותם."

בדרך כלל נרתעה גינה הגדולה מכל מה שיש בו חשש לעבריינות, אבל מאחר שלא רצתה להיחשב פחדנית בעיני הקולגה, הסכימה להתגנב אחריה למסדרון, משתדלת לצמצם ולכווץ את גופה ככל האפשר.

"ועכשיו תקשיבי לי, גינה, תקשיבי טוב־טוב. מצד ימין נמצא חדר־האוכל, ומצד שמאל המטבח. אמא רוזנטל והפרופסור יושבים עכשיו ליד השולחן הגדול, ככה שלא צריך להיות לנו שום קושי. אני אעמוד פה על המשמר, ואת תלכי בשקט למטבח, תעלי על כיסא ותורידי את הקערה. היא עומדת על המדף האמצעי, אַת כבר תראי. תקחי כמה שתוכלי, ותחזרי מהר לכאן. אבל תיזהרי לא לעשות רעש, ואל תשכחי להחזיר את הקערה למקום, שלא ישימו לב."

מימי הצמידה את אוזנה לקיר, הציצה בסדק שבדלת וסימנה לגינה הגדולה שהכול בסדר. זו חמקה בגמישות מפתיעה אל המטבח, עלתה על כיסא והורידה את הקערה, תחבה לפיה את שולי כתונת־הלילה שלה, מתחה בידה את תחתוניה להרחיקם מגופה, ובידה האחרת הפכה לתוכם את קערת השזיפים. אחר־כך החזירה את הקערה למקומה, ובעודה אוחזת בחוזקה בתחתוניה חזרה בריצה נרגשת אל מימי המחכה לה במסדרון.

"יופי, יופי," לחשה לה מימי. "עכשיו תלכי לחדר שלנו ותעירי את החברה שלך. אני כבר באה."

גינה הגדולה מיהרה לעשות כדבריה, ומימי השתהתה עוד כמה רגעים מאחורי הקיר והקשיבה למלמולים ולרחשים המסתוריים שעלו מעברו האחר: רשרוש ניירות, צלצול מטבעות, הניגון הבכייני המונוטוני של מרקוס פבריקנט המונה את השטרות: פינף און צוואַנציק, פינף און דריַיסיק, פינף און פערציק — אָט אַזוי!^{[10] כשחזרה כעבור שעה קלה לחדרה, מצאה שם את שתי הגינות מחכות לה בקוצר־רוח. שלושתן עטו בשקיקה על השזיפים הגנובים ומילאו בהם את כרסן, מתלחשות וכובשות בדי עמל את צחקוקיהן, ואחר־כך, כששכבו לישון, הרגישה גינה הגדולה שעכשיו תוכל להירדם בלי קושי. היא התפּיחה את הכר הגדול ומשכה את השמיכה כלפי מעלה, עד הצוואר ממש. אח, כמה נעים... לפני שנעצמו עיניה עוד הספיקה לשמוע את מימי מזמזמת לעצמה מין ניגון משונה: פינף און צוואַנציק, פינף און דריַיסיק, פינף און פערציק — אָט אַזוי.}

❊ ❊ ❊

כשהתעוררה למחרת, חשה גינה הגדולה אי־נוחות מסוימת במעיה, ומיד נזכרה בהרפתקאות של אמש. למעשה השתוקקה להישאר עוד כמה רגעים במיטה, אבל גינה הקטנה דחקה בה, מתנשפת מהתרגשות, לקום ולהיערך לארוחת הבוקר, וכך לא נותר לה פנאי להכניס סדר במחשבותיה. כשנכנסו השתיים לחדר־האוכל כבר ישבו כולם סביב השולחן המכוסה מפה לבנה מקושטת ברקמת פרחים. לפני כל ילדה עמדו כוס חלב וצלחת עם שתי פרוסות לחם לבן, אבל אף אחת מהן עוד לא נגעה במנתה.

"ילדות, אצלנו אוכלים בשעות קבועות, כולם ביחד," פנה פרופסור פבריקנט אל שתי הגינות המתאחרות, וגינה הגדולה הרגישה איך מאדימות אוזניה מבושה. "שֵבנה לשולחן בבקשה. בתיאבון." תודה לאל, חשבה, הוא לא ראה שחסרים שזיפים במטבח. על השולחן עמדו שתי קערות חרס קטנות, באחת ריבה ובאחרת חמאה רכה. עוד המילים על שפתי הפרופסור, וכבר התנפלו הילדות על מנותיהן והעבירו את הקעריות מיד ליד. פרופסור פבריקנט עצמו הפגין נימוסי אכילה מופתיים, אוחז את ספל הקפה שלו בשלוש אצבעות ולועס את פרוסותיו במתינות מופלגת. כשסיים את מנתו מחה את פיו במפית כותנה, השעין את מרפקיו על השולחן, שילב את כפותיו והניח עליהן את סנטרו הדשן. "ילדות," הקישה אמא רוזנטל בכפית על הספל שלפניה, "שקט בבקשה."

"תודה, אמא," אמר הפרופסור. "ילדות יקרות — או שמא עלי לומר שחקניות יקרות — דיסציפלינה היא כלל ברזל של כל אמן, ועל כן, לפני שניגש לעניינים המקצועיים, אני מבקש להציג לפני הקולגות החדשות את סדר היום שלנו. מתעוררים כל בוקר בשבע, רוחצים פנים ומסדרים מיטות. אחר־כך מגישה אמא רוזנטל את ארוחת הבוקר. משמונה עד תשע: הרצאה תיאורטית בנושא היסטורי. מתשע עד שתים־עשרה: אימונים וחזרות. בשתים־עשרה — הפסקת צהריים (תפריט משתנה), ואחריה המשך החזרות. שיעורי נגינה, סוֹלפֶג' ופיתוח קול משלוש עד ארבע, ואחר־כך זמן פנוי למשחקים — בחצר בימים בהירים, או בבית בימים גשומים. בשש לפנות ערב: עבודות ניקיון בבית. בשבע ארוחת ערב: דייסה וכוס תה. פעם בשלושה ימים מתרחצים בזוגות, ואחר־כך שוכבים לישון. בשבת נלך כולנו לבית־הכנסת בסדיגורה, וביום ראשון נחזור לעבודה. אמא, הרשי לי להודות לך בשם השחקניות וההנהלה על הארוחה המצוינת, ואם אין לך איזשהן הערות, נעבור עכשיו כולנו לאולם החזרות."

כולם יצאו לחצר, שם עמד צריף גדול ורחב ידיים ששימש אולם חזרות. רצפתו היתה עשויה קורות עץ מלוטשות, מבריקות מלַכָּה טרייה, הקירות מסוידים לבן והדלתות צבועות ירוק. הפרופסור הדליק עששית והוליך את החבורה דרך דלת צדדית אל מחסן תלבושות אפלולי, שצוהר קטן מאיר אותו בקושי. לעיני הילדות הופיע אוצר פלאי: כובעים מהודרים, נוצות יען מתפוררות, שלוש קרינולינות, כתרים מקרטון מוזהב, ציורי תפאורה גלולים היטב, שעוני אורלוגין על הקיר, ועוד שלל אביזרים שונים ומשונים. מאחד הקירות בלטו וָוים שנתלו עליהם כמה כיסאות בסגנון עתיק. לא הרחק משם ניצבו שתי בובות־חייטים ישנות, מוכתמות בהמון טביעות אצבע, ועליהן סימוני גִזרות תפירה ממוספרות. על הקיר האחר היו מדפים עמוסי מזוודות, וביניהן פזורים כדורי משחק, קופסאות מצופות נייר צבעוני, תיבת נגינה מצויצת, תוף, שלוש חצוצרות, ואפילו פוחלץ של ינשוף, שלטש עיניים ריקות לעברה של גינה הקטנה. "געוואַלד!"^{[11] הצטווחה האומללה בבעתה לקול צחוקן של חברותיה.}

"ילדות," הִכה הפרופסור בשרביט־מנצחים קטן שצץ אין יודע מנַין, "לא להרעיש. ההנהלה מבקשת מכולן לשוב אל אולם החזרות."

הילדות כבשו את שאריות הצחקוקים והלכו אחריו בצייתנות לחדר המרכזי, שם הורה להן הפרופסור להיערך בשורה לפני החלון הגדול. משנעמדו בשורה החל עובר על־פניהן בהילוך מדוד, הלוך ושוב, הלוך ושוב, סוקר אותן אגב כך בעיניו ומלטף את פימתו. כולן ציפו בדריכות למוצא פיו, אך הוא בחר להשתהות עוד שעה קלה, הופך במחשבותיו. "השחקניות ששמן יוכרז עכשיו," אמר סוף־סוף, "מתבקשות לגשת לכאן. גינה הקטנה בתפקיד מוצרט," המשיך בקול חגיגי, "יטי הירש בתפקיד מרי אנטואנט, קריינדל וגינה הגדולה בתפקידי עלמות־חצר מרקדות..."

"ומה אתי?" התפרצה אסתר ליכט יפת התואר.

הפרופסור הפנה אליה את מבטו, משתדל להעלות סֵבר איוּם על פניו, אבל אסתר לא נרתעה: כל הגבות הזועפות שבעולם לא יסתירו ממנה את לבו הרך של המנהל. "מתי מונתה הגברת הצעירה לתפקיד הדרמטורג בתיאטרון הזה?" הרעים בקולו. "ככל הידוע לי, הדרמטורג הראשי שלנו הוא הפרופסור פבריקנט, ועל החלטותיו אין לערער." ליתר הדגשה משך בדש מקטורנו, ליטף את שפמו, ואז הוסיף במלמול אגבי: "אסתר בתפקיד מריה תרזה, פֶּרלָה ומימי — רקוויזיטים."

ושוב הוליך הפרופסור את הילדות אל המחסן, לחלק להן שם תלבושות מבַּדים צבעוניים מבריקים ופיאות לבנות של צמר־גפן. אחר־כך משכו החוצה פסנתר גזור מלוח־עץ וכמה כיסאות מוזהבים, גררו לשם גם את תיבת־הנגינה, ופתחו במרץ רב בחזרות. כעבור שעתיים של עבודה מאומצת שלח הדרמטורג הראשי את מימי לקרוא לאמא רוזנטל. זו הופיעה חיש־קל, עוטה סינר גדול מוכתם ומדיפה ריח בצל מטוגן, והתיישבה בצד על כיסא. הפרופסור ערך את הילדות במקומותיהן, הניף את שרביטו והודיע בהטעמה: "מוצרט הקטן בארמונה של מריה תרזה — תמונה דרמטית בביצוע תיאטרון התמונות ההיסטוריות של פבריקנט. אמא רוזנטל, לשיפוטך!"

"'בארמונה של הקיסרית האדירה מריה תרזה, ששלטונה פרושׂ על כל האימפריה האוסטרית הגדולה, מטירול ועד פולין,'" פתח בקול בס חגיגי, "'כן, גבירותי ורבותי, מריה תרזה! וינה פורחת, ארמונות פאר נבנים והולכים, מלאים כולם אוצרות זהב ומשי — אך נפשה של הקיסרית אינה יודעת מנוח. והנה יום אחד מגיעה לאוזניה שמועה על ילד פלא קטן מן העיר זלצבורג, המפליא לפרוט על פסנתר. מיד שולחת הקיסרית שליחים דחופים ובהולים, ומצווה להביא את הילד לארמונה.' שימי לב, גינה הקטנה, עכשיו את נכנסת, משמאל. ותרימי את הסנטר, בבקשה, ותסדרי מהר את הפיאה שלך, היא נראית ווי אַ צֶעוואָרפענער קיגל.^{[12] לא, גינל'ה, את לא יכולה לקחת אתך את הינשוף. למוצרט לא היה שום ינשוף, וגם אם היה לו, הוא לא היה מעז להופיע אתו לפני מריה תרזה. אוי גאָטעניו[13] כמה עבודה שיש לי פה! תיגשי לאט־לאט לפסנתר, תתיישבי. איפה הייתי? אה, כן. 'מצד שמאל אתם יכולים לראות את וולפגאנג הקטן נכנס בעליזות גדולה. אין שום מורא בלבו, לא מפני הקיסרית ולא מפני אנשי החצר. הוא ניגש אל הפסנתר, מתיישב ופותח בנגינה: זהו פרליוד קצר — 'נו, פרלה, דריי שוין!"[14]}

פרלה החלה לסובב בחריצות את המנואלה, ומתיבת הנגינה בקעו צליליו המתוקים של השיר "געגועים לאביב". כיוון שלא תמיד הצליחה לשמור על קצב אחיד, התעוותה המלודיה פה ושם כאילו השתקפה באגרטל זכוכית כרסתני. ואילו גינה הקטנה הניעה בידיה המנגנות בתנופה אקספרסיבית כל־כך, מָשל לא מוצרט הוא היושב שם אל הפסנתר, אלא פראנץ ליסט בכבודו ובעצמו. כל אותה שעה הנידה אסתר בראשה ימינה ושמאלה לפי המנגינה, שולחת לכל עבר חיוכים אימפריאליים זוהרים. מימין עלו ובאו שתי הרקדניות ויצאו במחול הוואלס, משתדלות למלא בקפידה אחר ההוראות שניתנו להן. ואילו על הרצפה ישבה לה יטי הירש, לגופה שמלה ורודה תפוּחה מעוטרת סרטים מצויצים, ובתום ה"מִספר" המוזיקלי פרצה במחיאות כפיים: בראבו, בראבו! גינה הקטנה ניגשה אליה באבירות והשתחוותה.

"'כן, זוהי הנסיכה היפהפייה מארי אנטואנט, בתה הקטנה של הקיסרית'," הסביר הקריין־הפרופסור. "'וולפגאנג הקטן מתאהב בה מיד ומציע לה נישואין — ומה חבל שלא נענתה לו, אולי אז היה נופל בחלקה סוף טוב יותר...' מימי — מסך! אָט אַזוי. נו, אמא, מה את אומרת? יש לנו פה 'מִספָּר' או לא?"

אמא רוזנטל קמה בכבדות על רגליה ובפרצוף ספקני הודיעה לילדות שעדיין התנשפו והזיעו, כי לאחר שתחלפנה בגדים ותסדרנה טוב־טוב את המחסן, תוגש להן ארוחת הצהריים. יותר לא אמרה דבר, מטוב ועד רע.

ג

עם תום השִבעה על מות דודו, נוכח הרמן פבריקנט כי נקלע למצב שלא ידע כמוהו מימיו. אף־על־פי שכבר מלאו לו עשרים ושש, עדיין לא מצא לו האיש הצעיר מקום בעולם, וגם לא היה לו מושג במה ימלא את ימיו ואת שעותיו. ארבע שנים חלפו מאז התקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה של פראג, אך הוא דחה את נסיעתו לשם שנה אחר שנה, כל פעם בתירוץ אחר. תחת זאת ישב בצ'רנוביץ סמוך על שולחן אמו, כתב מעת לעת שירים שלא השביעו את רצונו, והִרבָּה לפקוד את בתי־הקפה, שם היה יושב לו לבדו, מביט דרך הזגוגיות בעוברים ושבים ותוהה — איך זה שכולם שם ברחוב מתהלכים להם בשוּבה ונחת, כאילו יש להם משקולת פנימית שמאזנת את צעדיהם, ואילו הוא אינו חש כלל את הקרקע תחת רגליו, ואין לו בחייו לא משאת־נפש ולא תכלית. לא ייפלא אפוא שיצאו לו להרמן מוניטין של תמהוני. מאחר שלא היה טיפש כל עיקר, למד חיש־קל ממה ראוי לו לאדם להתרגש וּלמה ראוי לו לשאוף, ובינו לבינו תהה אם אמנם יבוא היום וגם הוא יתרגש מדברים אלה ואלה, וישאף לזאת ולזאת.

לאחר העלייה לקבר הסתגר הרמן בחדרו שלושה ימים ושלושה לילות, ואיש לא ראה את פניו זולת המשרתת בקי, שהביאה לו את ארוחותיו. כל אותם ימים ישבו השחקניות בחוסר מעש בדירתן המשותפת שבהַאלְטְגַאסֶה, ועד מהרה התחלפה ציפייתן בחששות כבדים. אין ברירה, אמרה בלבה מימי, חייבים לדבר עם הילד. וכך אירע שביום הרביעי להסתגרותו קיבל הרמן את ארוחת הבוקר שלו מידי הגזברית מימי לנדאו בכבודה ובעצמה. בהיכנסה לחדרו הבחינה מיד שלא התגלח זה כמה ימים, והעיניים הטרוטות שנתן בה דרך עדשות משקפיו סיפרו לה על לילות טרופי שינה. ואף־על־פי־כן לא השתנה סבר פניו הנעים, האומר רכּוּת, כפניהם של שאר בני פבריקנט.

"ברור לי שאני צריכה לקרוא לך 'מר פבריקנט'," פתחה מימי בעדינות, "אבל אני פשוט לא מסוגלת. בשבילנו, הבנות, היה רק מר פבריקנט אחד, והוא היה לנו כמו אבא לכל דבר. שתה קצת תה, מר הרמן, זה יחזק אותך."

הרמן לגם מן התה ובהה בספל באי־רצון.

"אתה לא מרגיש טוב, חס וחלילה, מר הרמן?"

" מה?.. לא, לא, הכול בסדר, תודה."

מימי משכה כיסא והתיישבה לידו. "הייתי בת שמונה כשהדוד שלך החליט לקחת אותי לתיאטרון שלו, ואני אכיר לו טובה עד יומי האחרון," הניחה יד על כתפו. "מה הייתי עושה בלעדיו?.. כל־כך הרבה יתומים מתו בתקופה ההיא ממחלות ומהזנחה, ואם כבר היה להם מזל, הם התפרנסו מעבודה קשה שקיצרה להם את החיים. ולא רק אני חייבת לו את החיים שלי. שבע יתומות היינו — שמונה בעצם, אם נביא בחשבון גם את בקי — והוא אסף אותנו אליו לפני שישים שנה כמעט. אנחנו כבר לא צעירות, מר הרמן, והאמנות שלנו היא הדבר היחיד שיש לנו. למען הדוד שלך ולמעננו אתה חייב לקום ולצאת אתנו לדרך. אתה יכול לסמוך עלינו, ייִנגעלע, ועל העזרה שלנו. השחקניות הרי יודעות את העבודה טוב־טוב, ואני — אני מנהלת את ספרי החשבונות בעיניים עצומות ממש."

הוא לא עונה לי, חשבה, אבל הוא לא יוכל להמשיך לשתוק כשישמע את החדשה האחרונה. "וחוץ מזה," אמרה בהטעמה,"האמא שלך לא מסכימה שנישאר פה. עכשיו שהבן־יקיר שלה עזב את צ'רנוביץ..."

"אבריימל'ה?"

"הוא השאיר הבוקר מכתב. הוא כבר בדרך לאמריקה."

"אבל איך?"

"איך? באוטומוביל, ברכבת, באונייה — חסרות דרכים להגיע לאמריקה?" רטנה מימי. "תקשיב לי, הרמן. הרי כולם היו בטוחים שהירושה של הפרופסור תלך אליו, מפני שיש לו חוש כזה לעסקים. מה אתה חושב, הדוד שלך לא ידע שהבחור מתכוון לפרק את הקברט? ידע גם ידע. לא פעם ולא פעמיים ניסתה אמא שלך לשכנע את הפרופסור, שאחרי מאה ועשרים יושקעו כספי הירושה בניירות־ערך או משהו, ואותנו יכניסו לבית־זקנים באיזה שטעטל. אני יכולה לתאר לי איזה מין מקום היא היתה מוצאת לנו. אבל הפרופסור, תודה לאל, היה יותר חכם ממנה, וסידר את הכול כפי שסידר. אחיך החליט שאין לו יותר מה לחפש פה ברומניה, ומי יודע — אולי עם הראש שלו הוא באמת יצליח להתעשר שם? חוץ דעם,^{[15] לא אתפלא אם התחשק לו גם לברוח קצת מהמאַמע שלכם."}

ברגע זה נפתחה הדלת בסערה, ולחדר התפרצה זופיה פבריקנט, כולה קוצפת ושוצפת ועיניה הפעורות מזרות אימה. "אהה! הנה אתם! שלא תחשבי שלא ראיתי אותך נכנסת לפה, נחש! ואתה, הרמן, שלא תיתן למנוולת הזו לטפטף לך רעיונות לראש!" צרחה, "בָּאת לשים יד על הפּיניוֹנזֶה,^{[16] נבֵלה? אבריימל'ה! אבריימל'ה שלי ברח לאמריקה! ובגלל מי? בגלל המכשפה הזאת! תצאי מפה מיד! עוד מותר לי לדבר עם הבן שלי בלי הפיקוח שלך!"}

מימי לנדאו הנידה בראשה ויצאה בשתיקה מן החדר.

"תהיה ילד טוב ותקשיב לאמא," המתיקה פתאום זופיה את קולה והתיישבה ליד בנה, "עוד לא מאוחר. אנחנו יכולים למצוא אותו, הוא עוד לא התרחק מהעיר. נחזיר אותו הנה, ואז נוכל לשוב אל התוכניות שלנו. הרי כל העסק הזה ממילא לא בשבילך, אוצרי. אתה תיתן לנו ייפוי־כוח ואנחנו כבר נסדר הכול, תמשיך לגור אתנו בבית, אתה הרי אוהב את הבישולים של מַריקה, ואם לא — אין בעיה! נחליף אותה! נסדר לך רֶנְטָה נוחה, אתה לא תצטרך לעשות כלום, וגם נמצא לך בעזרת־השם את הכלה הכי יפה בבוקובינה. תוכל לעשות כל מה שיתחשק לך, הרמן, אפילו להדפיס ספר עם השירים שלך..."

כאן הפך הרמן את פניו הצִדה ועצם את עיניו. תנועה חדה זו הפתיעה את זופיה והיא השתתקה. כשחזר והסב ראשו אליה נשקפה מעיניו צינה זרה.

"לא, אמא," אמר בשקט. "לא. מה שכתב דוד מרקוס — זה מה שיהיה, ולא שום דבר אחר."

"ככה!" לטשה בו עיניים נדהמות.

"ככה!" חזר אחריה.

"הרמן! תחשוב בהיגיון, הרמן! תן לנו לפחות את היהלומים, אל תסכן הכול," התחננה זופיה, "תגיד בעצמך — ככה מתנהגים עם משפחה? כמו אל כלבים הוא התייחס אלינו, הדוד שלך! אבל אתה, הרמן, חייב להתחשב בנו — בי ובאבריימל'ה! אנחנו נשקיע את הכספים רק בשבילך!"

"את היהלומים אני מעביר בקרוב אל מימי לנדאו, למשמרת," אמר הרמן בקול רועד. החוצפה שגילה בלי שהתכוון לכך כלל, הבהילה אותו עד שלא העז להיישיר מבט אל אמו. "הם לא נועדו לא לך ולא לאברוּם. וגם לא לי."

"Ach so!.. ^{[17] אני מבינה. כן, הבנתי אותך. תמיד היית בטלן, הרמן, חתיכת גוּרנישְט,[18] אבל אף פעם לא ידעתי כמה אתה ערמומי בעצם. דמו של הזקן המטורף זורם לך בעורקים, זה ברור. הייתי תמימה, כן, אבל עכשיו אשים לזה סוף. אתה לא הבן שלי יותר!.. תסתלק מפה, אתה וכל ה'ירוּשֶה' שלך, עד מחר בבוקר — שמעת?!"}

היא קרבה אל הרמן, כולה בוערת מזעם, והוא כבר ראה אותה בעיני רוחו מרימה את ידה לסטור לו. מרוב בהלה קפא תחתיו ולא הניד איבר. אך ברגע שהבחינה אמו בפרצופו המאובן פרצה יבבה מרה מגרונה, היא טמנה את לחייה בכפותיה ונסוגה לאחור. "אברומצי... אברומצי..." קוננה בצאתה מן החדר, "אתה תהיה big boss באמריקה, אברומצי, ותשלח כרטיס לאמא... אני יודעת, אני יודעת..."