אווה הופמן מספרת את סיפורה האישי, סיפור של ילדה יהודייה פולנייה, שבסוף שנות החמישים של המאה העשרים היגרה בעל כורחה עם הוריה לקנדה, בגרה בצלם הכבד של אובדן השורשים וטשטוש הזהות, ולאט-לאט בכל זאת מצאה את מקומה בנכר ובשפה זרה, ואף עשתה בארצות הברית קריירה מזהירה של אשת רוח. מן האובדן המתאים של בית חם ואוהב של נופי ילדות ותרבות, דרך חווית הזרות והניכור, ועד להסתגלות הדרגתית, המאולצת, המסקרנת, המנה לבסוף: זה הנתיב המרתק שהספר מוליך בו אץ קוראיו. מרתק לא רק מפני שהסופרת מציגה בספרה פיסת היסטוריה שעודנה אקטואלית מאוד, אלא גם מפני שהיא מצליחה לגעת בחיים האנושיים במלוא עושרם, עושר רגשי, עושר חושני ועושר רוחני התנהגותי.
"זהו ספר שכדאי מאוד לקרוא, כי הוא מתאר בעושר ובחוכמה את אחת התופעות האנושיות המשמעותיות ביותר במאה העשרים - חווית ההגירה. איתן בר־יוסף, מוסף 'במחנה'
"זהו ספר אוטוביוגרפי. השואה והמלחמה נוכחות בו בעקיפין, דרך תיאורי חיים, למידה והתבגרות רגישים ועשירים." 'הצופה'