שנות החמישים של המאה העשרים נחקקו בזיכרון הקיבוצי כימים שבהם התגייסותם של היחידים למען המדינה ולמען הקולקטיב היתה בשיאה. אך הממלכתיות – הרעיון שביקשו לעצב באמצעותו מחדש את מוסדותיו ואורחותיו של היישוב ואת חברת המדינה שבדרך – כשלה במשימתה ולא עלה בידיה ליצור חברה מלוכדת. החברה הישראלית, כחברה מגויסת, החלה לגלות סימני התפוררות.
העלייה ההמונית היתה מבחינות רבות התגשמות החלום הציוני, אך גם היו טמונים בה זרעי הפירוק. הקשיים הכלכליים והחברתיים שהיו כרוכים בהבאת העולים ובקליטתם, והדימוי הירוד של עולי ארצות המזרח נמנו עם הגורמים שהשפיעו על התבצרותה של חברת הוותיקים מאחורי חומות חברתיות וכלכליות. פרנסי המדינה ודובּריה ביקשו להעמיק את האחדות הלאומית ולחזק את הסולידריות החברתית, אך נתקלו לעתים בהתנגדות הוותיקים.
בחובת האהבה הקשה חושפת המחברת את גלגוליו של המאבק לעיצוב דמותם של הישראלים בתקופה סוערת זו. תהליך בנייתה של האומה הצעירה הוליד וטיפח אינדיווידואליזם מסוג חדש בקרב הוותיקים: הם תבעו הכרה בגבולות ההתגייסות שלהם למען הכלל ועמדו על זכותם להסתגר ולדחות את צורכי הכלל ותביעות מנהיגיו.
התהליכים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים המתוארים בספר קבעו במידה רבה את כיווני התפתחותה של החברה הישראלית ועיצבו את דמותם של היחיד והחברה גם שנים רבות לאחר תום עידן הצנע והמעברות.
ד"ר אורית רוזין מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.
הוועדה האקדמית: פרופ' חנה נוה, פרופ' אשר ססר, פרופ' דינה פורת, פרופ' ירון צור, פרופ' שלום רצבי, פרופ' אניטה שפירא.
ועדת המערכת: פרופ' אניטה שפירא, פרופ' אלי שאלתיאל, ד"ר מאיר חזן.