חולית בית הארקונן

בריאן הרברט, קוין אנדרסון, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)

DUNE, HOUSE HARKONNEN, Brian Herbert and Kevin J. Anderson

 

 

התגלית מסוכנת... אך כן גם החיים.  אדם שאינו נכון

לקחת סיכונים גוזר על עצמו לא ללמוד לעולם,  לא

להתפתח לעולם,  לא לחיות לעולם.

הפלאנטולוג פארדוט קיינס

מדריך לאראקיס,  נכתב למען בנו,  לייט

 

 

גם כאשר סופת החול הגיעה בשריקה וייבבה מהדרום,  דעתו

של פארדוט קיינס היתה נתונה יותר במדידות המטאורולוגיות

שלו מאשר בצורך לתור אחר מסתור.  בנו לייט,  שהיה בן שתים-

עשרה בסך-הכל,  אבל היטיב ללמוד את אכזריותו של המדבר

- העביר עין בוחנת על מכשירי המדידה העתיקים של מגז

האוויר שמצאו בתחנת הניסויים הבוטניים העזובה.  הוא כלל

לא היה בטוח שהמכונה אכן תפעל.

 

ואז הפנה לייט את מבטו שוב לעבר ים החולות ואל הסערה

הקרבה.  "רוח השד במדבר הפתוח. הולאסיקאלי וואלה." באופן

אינסטינקטיבי כמעט הוא בדק את הסגרים של חליפת הזקק

שלו.

 

"סופת קוריוליס," תיקן אותו קיינס,  שהשתמש במונח מדעי

במקום בזה הדררי שבו בחר בנו.  "רוחות המנשבות על פני

מישורים פתוחים מועצמות על-ידי התנועה הסיבובית של

הפלנטה.  משבי רוח יכולים להגיע למהירות של שבע מאות

קילומטרים לשעה."

 

ובעוד אביו מדבר,  עסק הצעיר בכמוסות המדידה שצורתן

כצורת ביצה,  בדק את סגריהם של פתחי האוורור,  את הדלת

הכבדה בפתחם,  את האספקה שנאגרה לשעת חירום.  הוא

התעלם מהמשדר ומאות המצוקה שלהם: החשמל הסטטי

שנוצר על-ידי סופת החול יקרע כל שדר לקרעים

אלקטרומגנטיים.

 

בחברות מפנקות לייט היה נחשב לנער בסך-הכל,  אך

החיים בין הדררים הנוקשים העניקו לו אותה בגרות מתוחה

כקפיץ,  שרק מעטים מגיעים אליה אפילו כשגילם כפול מגילו.

הוא היה מוכשר יותר מאביו להתמודד במצב חירום.

 

קיינס האב שפשף את זקנו האפרפר-צהוב.  "סופה הגונה

מסוג זה יכולה להשתרע על פני ארבע מעלות רוחב." הוא

הפעיל את צגי המתקן האנליטי של מכשיר המדידה.  "הוא

מרים חלקיקים לגובה של אלפיים מטרים ותולה אותם

באטמוספירה,  כך שזמן רב אחרי שהסופה עוברת,  האבק

ממשיך ליפול מהשמים."

 

לייט משך את מנעול הפתח עוד פעם,  בטוח בכך שיעמוד

כנגד הסערה.  "הדררים קוראים לזה אל-סאייד,  'גשם החול'."

 

"יום אחד,  כשתיעשה לפלאנטולוג,  תצטרך להשתמש

בשפה טכנית יותר," אמר פארדוט קיינס בנימה של מורה.

"אני עדיין שולח לקיסר דיווחים מעת לעת,  אף-על-פי שאינני

עושה זאת באותה תכיפות שצריך הייתי לשלוח אותם.  אני

מסופק אם הוא קורא אותם בכלל." הוא טפח על אחד הכלים.

"אה,  נראה לי שהחזית האטמוספירית ממש מגיעה אלינו."

 

לייט הסיר את כיסויו של אחד האשנבים וראה את הקיר

המתקרב שכולו לבן,  שחום וחשמל סטטי.  "פלאנטולוג חייב

להשתמש בעיניו,  כמו גם בשפה המדעית.  הסתכל דרך החלון,

אבא."

 

קיינס חייך לעבר בנו.  "הגיעה השעה להרים את המתקן."

בהפעילו הגאים שהיו רדומים זמן רב,  הצליח לעורר את מערך

מנועי התילוי.  התא התרומם מעל הקרקע,  בעודו נאבק כנגד

הכבידה.

 

פיה של הסופה הסתער לעברם ולייט סגר את לוח הכיסוי,

וקיווה כי המתקן המטאורולוגי הקדום יחזיק מעמד.  הוא בטח

באינטואיציה של אביו במידה מסוימת,  אך לא במעשיותו.

 

המתקן דמוי הביצה התרומם בתנועה חלקה על מתלי ציפה,

נבלם על-ידי בריזות מקדימות.  "אה,  הנה אנחנו כאן," אמר

קיינס, "כעת תתחיל עבודתנו - "

 

הסערה חבטה בהם כאילו היתה אלה כבדה והעיפה אותם

גבוה לתוך המערבולת.

 

*

 

ימים אחדים לפני כן,  במסע למעמקי המדבר,  גילו פארדוט

קיינס ובנו את הסימנים המוכרים של תחנת ניסויים בוטניים,

שנזנחה אלפי שנים לפני כן.  הדררים בזזו את מרבית מאחזי

המחקר,  פירקו ולקחו את הפריטים היקרים,  אך התחנה הנידחת

הזאת בחגווי הסלע נסתרה מעין כל,  עד שקיינס הבחין

בסימניה.

 

הוא ולייט שברו ופתחו את הפתח שכוסה באבק והציצו

פנימה,  ממש כמו גולים הנכנסים למערת קברים.  הם נאלצו

לחכות בשמש היוקדת לחילופים אטמוספיריים כדי לטהר את

האוויר המעופש והקטלני.  פארדוט קיינס צעד אנה ואנה על

החול הדקיק,  עצר את נשימתו ותחב את ראשו לתוך החשכה,

והמתין לרגע שבו יוכלו להיכנס ולבחון את תגליתם.

 

תחנות הניסויים הבוטניים נבנו בתור הזהב של האימפריה

הישנה.  קיינס ידע כי בתקופה הרחוקה ההיא,  לפלנטה

המדברית הזאת לא היה שום ייחוד,  לא נעשה לגביה שום

מחקר מיוחד,  לא היתה שום סיבה ליישבה.  כאשר הנודדים

הזנסונים באו לכאן לאחר שעבוד בן דורות,  הם קיוו לבנות

עולם שבו יוכלו להיות חופשים.

 

אבל זה היה קודם גילויו של מרקוח הסם, אותו חומר יקר

מפז שלא היה מצוי בשום מקום אחר ביקום.  ואז הכל נשתנה.

קיינס לא התייחס עוד לעולם זה כאראקיס,  השם שהיה

רשום ברשומות האימפריה,  ותחת זאת השתמש בשם הדררי

הקדום: חולית.  אף כי חש כאחד הדררים,  הוא המשיך להיות

משרתו של הקיסר הפאדישה - כל מי שעלה לכס הקיסר

הפאדישה.  אלרוד התשיעי שלח אותו לחשוף את תעלומת

הסם,  מנין הופיע,  כיצד הוא נוצר,  היכן ניתן למצוא אותו.

במשך שלוש-עשרה שנים חי קיינס עם בני המדבר; הוא לקח

לו אשה מבנות הדררים,  והוא גידל בן דררי למחצה שיילך

בעקבותיו,  וייעשה ברבות הימים הפלאנטולוג הבא של חולית.

 

התלהבותו של קיינס כלפי הפלנטה הזאת לא נתעממה

כלל.  הוא התרגש לנוכח האפשרות ללמוד משהו חדש,  גם אם

לשם כך עליו להטיל את עצמו לתוך הסערה...

 

*

 

שדות הציפה העתיקים זמזמו לנוכח השאגה הקוריולית כמו

עדת צרעות נזעמות. הכלי המטאורולוגי דילג על זרמי האוויר

המתערבלים כבלון שקירותיו עשויים פלדה. אבק שנשאה הרוח

כיסה את המכסה.

 

"זה מזכיר לי את סערות האורורה שראיתי בסאלוסה

סקונדוס," הרהר קיינס בקול רם. "דברים מדהימים,  צבעוניים

מאוד ומסוכנים מאוד. רוח הולמת כפטיש יכולה להגיח

לפתע מתוך האין ולמחוץ אותך,  לא היית רוצה שתתפוס אותך

בחוץ."

 

"אני לא רוצה להיות בחוץ גם בסערה הזאת," אמר לייט.

 

אחד הלוחות,  שנלחצו כלפי פנים,  התעקם; אוויר הסתנן

מבעד לחריץ בצווחה דקיקה.  לייט זינק לאורך הסיפון,  לעבר

הדליפה.  הוא החזיק את תיק התיקונים ואת קצף האיטום קרוב

אליו,  כיוון שהיה בטוח כי הכלי הרעוע ייסדק.  "אנחנו נתונים

בכף ידו של אלוהים ועלולים להתרסק בכל רגע."

 

"כך היתה אומרת אמך," אמר הפלאנטולוג בלא שהרים

את עיניו מנתוני המידע שזרמו דרך מתקני הרישום ולמארז

נתונים ישן.  "הבט,  מהירותו של משב רוח נרשמה כשמונה

מאות קילומטר בשעה!" בקולו לא היה שום פחד, אלא רק

התרגשות.  "איזו סופה מפלצתית!"

 

לייט נשא את עיניו מחומר האיטום הקשה כאבן שהתיז

על החריץ הדק.  קול היבבה של האוויר המסתנן פנימה חדל,

ובמקומו נשמע רק שאונו העמום של ההוריקן.  "אילו היינו

בחוץ,  הרוח היתה מגלחת את הבשר מעל עצמותינו."

 

קיינס הידק את שפתיו.  "בהחלט יכול להיות,  אבל אתה

צריך ללמוד להתבטא באורח אובייקטיבי וכימותי.  'לגלח את

הבשר מעל עצמותינו' איננו ביטוי הולם לדו"ח הנשלח

לקיסר."

 

הרוח המכה,  החול המקרצף ושאגת הסופה הגיעו לשיא;

ואז,  בפרץ של לחץ בתוך רכב הסקר המטאורולוגי הכל התפרץ

לבועת שקט.  לייט מצמץ,  בלע כדי לשחרר את הלחץ באוזניו

ובגרונו.  שקט עז פעם בתוך גולגולתו.  דרך סיפונו של הכלי

החורק,  הוא עדיין שמע את רוחות קוריוליס כמו קולות

המלחששים בתוך סיוט.

 

"אנחנו נמצאים בעין." פארדוט קיינס שזרח מרוב הנאה

התרחק מכליו.  "סיטש באמצע הסערה,  מסתור במקום שכלל

לא היית מצפה לכך."

 

פרצי רעש סטטי כחולים התפרצו סביבם,  חול ואבק

השתפשפו יחד וחוללו שדות אלקטרומגנטיים.  "הייתי מעדיף

להימצא עכשיו בסיטש," הודה לייט.

 

כמוסת המחקר המטאורולוגי נסחפה לאורך העין,  בטוחה

מסכנה ודוממת,  אחרי החבטות העזות של קיר הסערה.  לשניים,

שנלכדו יחד בכלי הקטן,  היתה הזדמנות לשוחח,  שיחה של

אב ובן.

 

אך הם לא עשו כן...

 

כעבור עשר דקות הם התנגשו בקיר השני של סופת החול,

הושלכו שוב אל בין המשבים המטורפים במהלומה אדירה של

רוחות סמיכות מרוב אבק.  לייט כשל והחזיק בכוח; אביו הצליח

לשמור על שיווי-המשקל שלו.  סיפונה של ספינת המחקר

הקטנה פעם ונקש.

 

קיינס הביט בהגאים שלו,  ברצפה,  ואחר-כך בבנו,  "אני

לא יודע בדיוק מה לעשות בעניין הזה,  המתלים האלה - "

הם החלו לצנוח בתנועה עזה,  פתאומית,  כאילו שחבל הביטחון

שלהם נותק לפתע - "יוצאים מכלל שימוש."

 

לייט התמודד בתחושה מוזרה של חוסר משקל כשהכלי

הנפגע צנח לעבר הקרקע,  שהיתה מוסתרת על-ידי כתם של

אובך.  כשהם נפלו באוויר,  המשיך הפלאנטולוג להפעיל את

ההגאים.

 

שדות הציפה המיושנים ירקו ואחר-כך חזרו לפעול שוב

ממש לפני ההתנגשות.  הכוח שהפיק מחולל שדה הולצמן בלם

את עיקר המהלומה.  אחר-כך נחבט רכב המחקר המטאורולוגי

בחול הגועש,  ורוחות קוריוליס שאגו מעליו כמו מקצרה

זחלילית שמוחצת עכבר קנגורו מתחת לשרשראותיה.  שיטפון

של אבק ירד,  לאחר ששוחרר מהשמים.

 

פארדוט ולייט נחבלו אך לא ספגו פגיעה חמורה יותר,

והם הצליחו לקום והסתכלו זה בזה באותה השתיירות של

אדרנלין.  הסערה עלתה ופנתה הלאה,  הניחה אותם מאחוריה,

השאירה את הרכב מאחור...

 

*

 

אחרי שהפעיל מנשמחול מבעד לפתח האוורור הסתום,  הזרים

לייט אוויר צח לתוך המקום המעופש.  כשהוא פתח בכוח את

הסגר הכבד,  נפל נחיל חול פנימה,  אבל לייט השתמש בדבק

קצף סטטי כדי לגבש את הקירות.  הוא נעזר ביעה שהוציא

מערכת הדררים שלו כמו גם בידיו החשופות כדי לחשוף אותם.

 

לפארדוט קיינס היה ביטחון מוחלט ביכולותיו של בנו

לחלץ אותם,  לכן הוא עבד באפלה כשאסף את נתוני מזג-

האוויר והעבירם למארז נתונים מיושן אחד.

 

לייט מצמץ בעת שדחף את עצמו לאוויר הפתוח כיילוד

המגיח מרחם אמו,  ונעץ מבט בנוף סחוף הרוחות.  המדבר נולד

מחדש: חוליות נדדו ממקום למקום כמו עדר שנע ממרעה

למרעה; נתוני שטח מוכרים נשתנו; עקבות,  אוהלים,  אפילו

כפרים קטנים נמחקו.  כל האגן נראה רענן ונקי וחדש.

 

מכוסה באבק חיוור הוא אץ אל חול יציב יותר שם הוא

ראה את השקע שהסתיר את רכב המחקר הקבור.  כשהם

התרסקו,  יצר הכלי מכתש בתוך פני המדבר שהרוח עיצבה,

זמן קצר לפני שהסערה שמטה שמיכה של חול על פניהם.

 

בעזרת האינסטינקטים הדרריים וחוש כיוון מולד,  לייט

הצליח לקבוע את מיקומם המשוער,  לא הרחק מחומת השוליים

הדרומית.  הוא זיהה את תצורות הסלע,  את רצועות הצוקים,

את הפסגות והנקרות.  אילו היו הרוחות מעיפות אותם אפילו

קילומטר אחד משם,  רכב המחקר היה מתרסק בהרים המכוסים

שקעים... וחייו של הפלאנטולוג הדגול,  שהדררים העריצו אותו

והחשיבו כאומא שלהם,  נביאם,  היו מגיעים לסיום מחפיר.

 

לייט קרא לעבר החור שסימן את המקום שבו נקבר רכב

המחקר.  "אבא,  אני חושב שיש סיטש בצוקים הסמוכים.  אם

נלך לשם,  הדררים יוכלו לעזור לנו לחלץ את כמוסת המחקר."

 

"רעיון טוב," השיב קיינס,  וקולו עמום.  "לך לבדוק זאת

ליתר ביטחון.  אני אשאר כאן ואעבוד.  יש לי... יש לי רעיון."

 

באנחה החל הצעיר לצעוד על פני החול לעבר המרפק

הבולט של הסלע השני.  צעדיו לא היו קצביים,  במכוון,  כדי

להימנע מלמשוך אליו אחד העקלתונים הכבירים: צעד,  גרירת

רגליים,  הפסקה...  גרירת רגליים,  הפסקה,  צעד ועוד צעד...

גרירת רגליים,  צעד,  הפסקה,  צעד...

 

חבריו של לייט בסיטש הסלע האדום,  ובמיוחד אחיו לדם

ווריק,  התקנאו בו על הזמן שעשה בחברתו של הפלאנטולוג.

אומא קיינס הביא חזון של גן-עדן לבני המדבר.  הם האמינו

בחלומו לעורר שוב את חולית,  והלכו בעקבותיו.

 

בלא ידיעתם של השליטים ההארקוננים - שבאו לאראקיס

אך ורק כדי להפיק את מרקוח הסם והתייחסו לבני-אדם כאל

משאב שיש לנצלו - פיקח קיינס על חיל של פועלים חשאיים

ומסורים ששתלו עשבים כדי לעגן את החוליות הנודדות

במקומן; הדררים הללו הקימו חורשי קקטוסים ושיחים נמוכים

בערוצים מוגנים,  שהושקו על-ידי הטל.  באזורי הקוטב הדרומי

שלא נחקרו הם שתלו דקליות שהצליחו להשתרש במקום

ובינתיים שגשגו.  באגן הגבס טיפחו פרוייקט הדגמה מרהיב,

בו צמחו פרחים,  פירות טריים ועצים גמדיים.

 

ובכל זאת,  אף-על-פי שהפלאנטולוג היה מסוגל לארגן

תוכניות גרנדיוזיות חובקות עולם,  לייט לא בטח בהיגיון

הפשוט של אביו במידה מספקת כדי להניח לו לזמן רב.

 

הצעיר צעד לאורך הרכס עד שמצא סימני התלקחות דקים

על פני הסלעים,  שביל בלתי מותווה ששום חיצונאי לא היה

מסוגל להבחין בו,  מסרים שנגלו לו מתוך האופן שבו הונחו

אבנים דהויות ואשר הבטיחו מזון ומסתור,  במסגרת האל-

אמייה,  כללי הברכה של הנוסעים.

 

בעזרתם של הדררים החזקים בסיטש,  הם יוכלו לחשוף

את רכב המחקר ואיסוף הנתונים ולגרור אותו למקום מחבוא

שבו ניתן יהיה לחלצו או לתקנו; בתוך שעה הדררים יסלקו

את כל הסימנים ויאפשרו למדבר לחזור לדממתו הקודרת.

 

אבל כשהוא הסתכל לאחור לעבר אתר ההתרסקות,  נבהל

לייט משראה את הכמוסה החבוטה נעה ומקרטעת,  וכשליש

ממנה כבר הגיח מתוך החול.  בזמזום גרוני עמוק התרומם הכלי

והתאמץ כמו בהמת משא שנלכדה בביצות בבלא טגז. אבל

כוחם של שדות הציפה הפועמים הספיק רק כדי להתיק את

רכב מרחק סנטימטרים ספורים בכל פעם.

 

לייט קפא על מקומו משהתחוור לו מה אביו עושה. שדות

ציפה,  בגלוי,  במדבר הפתוח!

 

הוא פתח בריצה,  כשהוא מועד וכושל,  ומפולת של חול

דקיק התקדמה בעקבותיו,  "אבא,  תפסיק,  כבה אותם!",  הוא

צעק בקול כה רם שגרונו הלך וניחר.  אימה ופחד ניקרו בבטנו

כשהוא השקיף לעבר אוקיינוס החולות הזהוב,  לעבר התהום

הארורה של שקע צ'יילאגו המרוחק.  הוא סרק את הסביבה כדי

לגלות את התנועה הגלית,  המוכרת,  החושפת,  את הקריסה

בפני הקרקע שציינה התקדמות במעמקים.

 

"אבא,  צא משם," הוא החליק ונעצר למול פתחו הפתוח

של רכב המחקר בעוד שזה המשיך להתנועע אנה ואנה,  במאמץ.

שדות הציפה נקשו. לייט תפס את שולי המסגרת שבה חוזקה

הדלת,  והניף את עצמו דרך הפתח וצנח לצדו של רשם מזג-

מזג האוויר, כשהוא מפתיע את קיינס.

 

הפלאנטולוג חייך לעבר בנו,  "זו איזושהי מערכת

אוטומטית.  אני לא יודע באיזה הגאים נתקלתי,  אבל הכמוסה

הזאת יכולה בהחלט להתרומם בתוך פחות משעה." הוא חזר

אל המכשירים שלפניו,  "זה אִפשר לי שהות לאסוף את כל

הנתונים החדשים ולאחסן אותם במקום אחד -  "

 

לייט תפס את אביו בכתפו ומשך אותו מעם ההגאים.  הוא

חבט בידיו בכוח במתג הניתוק לשעת חירום,  והמתלים נעלמו.

קיינס המבולבל ניסה להשמיע מחאה,  אבל בנו הפנה אותו אל

הפתח. "צא מכאן, צא עכשיו! רוץ במהירות רבה ככל שתוכל

לעבר הסלעים."

 

"אבל - "

 

נחיריו של לייט התרחבו בקוצר-רוח נזעם.  "שדות הציפה

פועלים בעזרת מחולל הולצמן,  ממש כמו מגינים.  אתה יודע

מה קורה כשאתה מפעיל מגן אישי בחול הפתוח."

 

"שדות הציפה פועלים שוב?" קיינס מצמץ ועיניו אורו

כשהוא הבין. "אה! עקלתון מגיע."

 

"עקלתון תמיד מגיע.  ועכשיו רוץ!"

 

קיינס האב יצא בתנועה כושלת מהפתח וצנח לחול.  הוא

החזיר לעצמו את שיווי-המשקל וכיוון את עצמו בחול הלוהט.

הוא ראה את קו הסלע שלייט הצביע לעברו,  במרחק קילומטר,

והתנהל בצעידה לא אחידה,  כושלת,  כשהוא צועד,  מחליק,

נעצר,  מדלג ומקפץ קדימה כבריקוד מסובך.  הדדרי הצעיר

צנח מתוך הפתח ונע בעקבותיו,  והם עשו את דרכם אל המסתור

שבין הסלעים.

 

בתוך זמן לא רב הם שמעו קול שריקה מתגלגל מאחור.

לייט הסתכל מעבר לכתפו,  ואחר-כך דחף את אביו על ראש

החולית.  "מהר יותר,  אני לא יודע כמה זמן נותר לנו." הם

הגבירו את קצב ההתקדמות שלהם.  פארדוט כשל,  צנח וקם

שוב על רגליו.

 

אדוות הסתמנו על פני החולות היישר לעבר הכלי הקבור

למחצה.  לעברם.  חוליות קרסו,  התגלגלו ואחר-כך השתטחו

לגמרי בגלל המנהרות התת-קרקעיות שנוצרו עם עלייתו של

עקלתון ממעמקי האדמה אל פני החול.

 

"רוץ בכל נפשך ומאודך!" הם זינקו לעבר הצוקים,  חצו

את ראשה של חולית,  החליקו למטה,  ואחר-כך הסתערו שוב

קדימה כשהחול הרך נצמד לרגליהם ומושך אותן.  לייט התעודד

משראה את מסתור הסלעים במרחק פחות ממאה מטרים ממנו.

 

השריקה הלכה ונתחזקה כאשר התולעת הענקית האיצה

את קצב ההתקדמות שלה.  הקרקע רעדה מתחת למגפיהם.

 

לבסוף הגיע קיינס אל המצוקים הראשונים ונאחז בהם

כאילו היו עוגן הצלה,  מתנשף ומתנשם בכבדות.  לייט דחף

אותו הלאה,  לעבר המדרונות,  כדי לוודא כי המפלצת לא תוכל

להתרומם מעל החול,  ולהכותם.

 

כעבור רגעים אחדים הם ישבו בדממה על זיז ובעוד הם

שואפים את האוויר החם מבעד לנחיריהם כדי להחזיר לעצמם

את הנשימה,  הפנו פארדוט קיינס ובנו את מבטיהם לאחור

וצפו במערבולת גועשת הנוצרת מסביב לרכב המחקר הקבור

למחצה.  ובעת שצמיגות החול המתערבל השתנתה,  והוא נעשה

לאבק דקיק ופורח,  זזה כמוסת המחקר ממקומה והחלה לשקוע.

 

לבה של המערבולת התרומם כלוע כביר נפער.  מפלצת

המדבר בלעה את הרכב שהפר את שלוותה יחד עם טונות של

חול,  ועילעה את כל השברים בגרון שופע שיני בדולח.  התולעת

שקעה שוב לתוך התהומות הצחיחות,  ולייט התבונן באדוות

שהתוו את תנועתה,  שנעשתה בינתיים אטית יותר,  בשובה אל

אגן הריק...

 

בדממה הפועמת שנשתררה לאחר מכן,  פארדוט קיינס לא

נראה כאדם שחש התעלות לאחר שחמק ממוות כמעט ודאי.

הוא דווקא נראה מדוכדך.  "איבדנו את כל הנתונים."

הפלאנטולוג פלט נשימה ארוכה.  "הנתונים שנאספו היו

מסייעים להבין יותר את הסופות ההן."

 

לייט שלח ידו לכיס הפנימי של חליפת הזקק שלו והרים

מארז נתונים מיושן שהוציא בכוח מלוח המכשירים של רכב

המחקר.  "גם בזמן שאני שומר על חיינו - אני עדיין יכול

להקדיש תשומת-לב למחקר."

 

קיינס קרן מגאווה אבהית.

 

הם נעו בשביל הטרשים מתחת לשמש המדבר אל הביטחון

של הסיטש.

 

 

ראה,  אדם,  בידך ליצור חיים.  בידך גם להשמיד את

החיים.  אך הבט והתבונן; אין לך שום ברירה אלא

לחוות את החיים.  ובזה טמונים כוחך הגדול ביותר

וחולשתך הגדולה ביותר גם יחד.

התנ"ך הקתולי של אורנג'

 

 

בג'אדי פרימה השופע נפט,  החלו צוותי העבודה לפנות את

השדות בסופו של יום ארוך,  יום אופייני.  הפועלים היו מכוסים

זיעה ולכלוך,  יצאו בכבדות מתוך החלקות המסומנות על-ידי

חפירות,  תחת שמש אדומה ונמוכה,  והחלו להתנהל בדרכם

הביתה.

 

בתוכם,  גורני האלק,  ששערו הבלונדי היה לבלורית מיוזעת,

מחא כפיו בקצביות.  רק כך הוא היה מסוגל להמשיך ללכת,

וזו היתה דרכו להתנגד לדיכוי העריץ של השליטים

ההארקוננים,  שבאותו זמן לא היו במטחווי שמיעה.  הוא המציא

שיר עבודה שמילותיו מופרכות,  וניסה להניע את ידידיו

להצטרף אליו או לכל הפחות למלמל יחד עם הפזמון החוזר.

 

 

אנחנו עובדים כל היום,  כדרך הארקונן,

שעה אחר שעה אנחנו נכספים למקלחת,

ורק עובדים ועובדים ועובדים כל הזמן...

 

 

האנשים נעו בכבדות,  בדממה. כתום אחת-עשרה שעות בשדות

המסולעים הם היו עייפים במידה כזאת שכמעט לא התייחסו

לצעיר,  שהתאווה להיות טרובדור. גורני נואש בסופו של דבר,

אף כי הוא לא חדל לחייך את חיוכו האירוני,  "אנחנו באמת

אומללים,  ידידי,  אבל אנחנו לא צריכים להיות קודרים כל-

כך."

 

לפניהם השתרע כפר נמוך ובו בניינים טרומיים,  יישוב

שנקרא דמיטרי לכבוד הפטריארך הקודם של בית הארקונן,

אביו של הברון ולדימיר.  אחרי שהברון לקח לידיו את השליטה

בבית הארקונן,  עשרות שנים לפני כן,  הוא התעמק במפות של

גיאדי פרימה,  והעניק שמות חדשים,  לפי טעמו,  לנקודות

שהופיעו בשטח.  בתוך כך הוא הוסיף נופך מלודרמטי לאותם

מקומות עגומים; אי היגון,  תהומות האבדון,  מצוק המוות...

 

אין ספק כי בעוד דורות אחדים,  מישהו אחר יבוא ויקרא

בשמות חדשים לכל הנקודות הללו.

 

אך מחשבות שכאלה כלל לא עלו בדעתו של גורני האלק.

אף כי השכלתו היתה זעומה,  הוא ידע כי הקיסרות עצומה ובה

מיליון פלנטות ודציליונים של בני-אדם... אך ככל הנראה הוא

לא ירחיק מעבר להארקו סיטי,  המטרופולין הצפופה,  הדחוסה

והמלאה עשן שהטילה זוהר אדמדם קבוע על האופק הצפוני.

 

גורני בחן את צוות העובדים מסביבו,  האנשים שראה מדי

יום ביומו.  הם צעדו בעיניים מושפלות,  כמו מכונות,  בחזרה

לבתיהם העלובים,  והם היו זעומים כל-כך שהוא חש צורך

צחוק בקול רם.  "תכניסו קצת מרק לכרסיכם,  ואני אצפה

מכם להתחיל לשיר הלילה.  הלא כך גורס התנ"ך הקתולי של

אורנג',  'הפיקו שמחה מלבבותיכם,  שכן השמש זורחת ושוקעת

על-פי האופן שבו אתם תופשים את היקום'."

 

כמה עובדים מלמלו בהתלהבות קלושה; זה היה טוב יותר

מאשר לא כלום.  לכל הפחות הצליח לעודד אותם קצת.

כשהחיים כל-כך עגומים,  כל נקודת אור מצדיקה את המאמץ.

 

גורני היה בן עשרים ואחת,  ועורו כבר נעשה מחוספס וקמוט

לאחר שעבד בשדות מאז מלאו לו שמונה.  מתוך הרגל,  עיניו

הכחולות המבהיקות בלעו כל פרט... אף כי הכפר שנקרא

דמיטרי והשדות השוממים לא היו נוף של ממש.  בשל לסתו

הרבועה,  אפו העגול מדי ותווי פניו הפחוסים הוא נראה כבר

כחקלאי זקן וללא ספק יישא לו אחת מהנערות הדהויות,

עייפות-המראה שחיו בכפר.

 

במשך שעות היום היה גורני שקוע עד למרפקיו בתוך

חפירה,  עמל בעזרת את חפירה שבו הוציא ערימות של עפר

מלא אבנים.  לאחר שעיבדו אותה הקרקע במשך שנים רבות,

נאלצו בני הכפר לחפור עמוק כדי למצוא את הדשנים באדמה.

 

הברון בוודאי לא יבזבז סולארים על דשנים.  לא בשביל

האנשים האלה.

 

במשך מאות השנים בהן שלטו בני הארקונן בגיאדי פרימה

הם התרגלו לסחוט מהאדמה את כל לשדה. זו היתה זכותם

לא,  חובתם - לנצל את העולם הזה,  ואחר-כך להעביר את

הכפריים לאדמה חדשה ועיבודים חדשים. יום אחד,  כשגיאדי

פרימה יהיה קליפה חשופה,  יבקש בוודאי מנהיגו של בית

הארקונן אחוזה חדשה,  גמול חדש על ששירת את הקיסרים

הפאדישות.  אחרי הכל,  בקיסרות יש עולמות רבים שניתן

לבחור מהם.

 

אבל הפוליטיקה הגלקטית כלל לא עניינה את גורני האלק.

מטרותיו היה מוגבלות: ליהנות מהערב הקרב,  לחלוק מעט

בידור ומרגוע במקום המפגש.  מחר יהיה יום נוסף של עמל

שובר-גב.

 

רק פקעות סיביות של קראל היו גידול מכניס בשדות האלה;

אף כי מרבית היבול יוצא כמזון לבהמות,  הפקעות התפלות

היו מזינות במידה מספקת כדי להניע את האנשים להמשיך

לעבוד.  גורני אכל אותן מדי יום,  כמו כולם. קרקע ענייה גוררת

טעם עלוב.

 

הוריו והעובדים לצדו שפעו אמרות ופתגמים,  רבים מהם

היו לקוחים מהתנ"ך הקתולי של אורנג'. גורני למד את כולם

על-פה ולעתים קרובות הלחין להם נעימות. המוסיקה היתה

האוצר האחד שהותר לו והוא חלק אותו בחפץ-לב.

 

העובדים התפזרו למגוריהם הנפרדים,  אך הזהים - יחידות

פגומות של בתים טרומיים שבית הארקונן קנה בהנחה והשליך

שם. גורני הסתכל היישר נכחו אל המקום שבו התגורר עם

הוריו ועם אחותו הצעירה,  בת'.

 

ביתו נראה עליז יותר מהאחרים. בתוך סירי בישול ישנים

וחלודים היתה אדמה שבה צמחו פרחים צבעוניים: אמנון ותמר

בצבעי ארגמן-חום,  כחול וצהוב,  קומץ מרגניות,  ואפילו

חבצלות קלה מהודרות. למרבית הבתים היו גני ירק שבהם

מרבית האנשים גידלו צמחים,  עשבי תיבול,  ירקות,  אם כי

כל גידול שנראה מושך מדי הוחרם על-ידי הפטרולים

המשוטטים של בני הארקונן,  שאכלו זאת בעצמם.

 

היום היה חמים,  והאוויר היה מלא עשן,  אך חלונות ביתו

היו פתוחים.  גורני שמע את קולה המתוק של בת' בשיר קצבי.

בעיני רוחו ראה את שערה הארוך,  שצבעו צהוב כקש; הוא

חשב עליה כעל הנערה בעלת שער הפשתן,  כשמה של איזו

יצירה מהארץ ששמע עליה,  אף כי מעולם לא ראה פשתן

שנטווה.  בת' שהיתה בת שבע-עשרה בלבד,  היתה בעלת תווים

עדינים ומזג נעים מאין כמוהו שטרם קופדו על-ידי עבודת

פרך במשך כל החיים.

 

גורני השתמש בכיור החיצוני כדי לשטוף את הלכלוך

האפור שדבק בפניו,  זרועותיו וכפות ידיו.  הוא החזיק את ראשו

מתחת למים הקרים,  שטף את שערו הבלונדי הסבוך,  אחר-כך

הסתייע באצבעותיו כדי להתקינו באיזשהו סדר.  הוא טלטל

את ראשו ונכנס פנימה בצעד נמרץ,  נשק לבת' על לחייה בעודו

מטיף מים קרים עליה.  היא צווחה והתרחקה ממנו,  ואחר-כך

חזרה למלאכת הבישול שעסקה בה.

 

אביהם כבר התמוטט בכיסא.  אמם התכופפה מעל לחביות

עץ מחוץ לדלת האחורית,  והכינה פקעות קראל לשוק; כשהיא

הבחינה כי גורני בבית,  היא ניגבה את ידיה ונכנסה פנימה

לסייע לבת' להגיש את האוכל לשולחן.  אמו עמדה ליד השולחן

וקראה כמה פסוקים מתוך תק"א ישן ובלוי בקול שכולו יראת

האל (מטרתה היתה לקרוא את כל הכרך הענק באוזני ילדיה

קודם שתסתלק מן העולם),  ואחר-כך הם ישבו לאכול.  הוא

ואחותו שוחחו בעת שלגמו מרק עשוי מירקות סיביים שתובל

רק במלח ובכמה ענפים של עשבי תיבול מיובשים.  במהלך

הארוחה מיעטו הוריו של גורני בדיבור,  ובדרך-כלל השמיעו

רק מילים בנות הברה אחת.

 

בסוף הארוחה,  הוא העביר את הכלים שלו לכיור הגדול,

שם הוא ניקה אותם היטב והניח להם להתייבש מעצמם לקראת

המחרת.  בידיים רטובות הוא טפח על שכמו של אביו.  "אתה

תלך יחד איתי למסבאה? זה ליל ההתרועעות."

 

אביו רק הניד בראשו.  "אני מעדיף לישון.  לפעמים השירים

שלך פשוט גורמים לי להרגיש עייף מדי."

 

גורני משך בכתפיו.  "אם כך,  לך לנוח." בחדרו הקטן הוא

פתח את הארון הרעוע והוציא את רכושו היקר ביותר,  סבכא

ישן שעוצב ככלי בעל תשעה מיתרים,  אם כי גורני למד לנגן

בשבעה בלבד מפני ששני מיתרים פקעו ולא היתה לו שום

אפשרות להחליפם באחרים.

 

הוא מצא את הסבכא זרוק ככלי אין חפץ בו,  אבל אחרי

שהשקיע בו עבודה סבלנית במשך שישה חודשים,  צחצח ומירק

אותו,  שייף אותו,  ציפה אותו בלכה,  הפיק הסבכא את המוסיקה

המתוקה ביותר ששמע אי-פעם,  אף-על-פי שלא היה לו מלוא

המנעד הטונלי.  גורני בילה שעות רבות בלילה בפריטה על

המיתרים כשהוא מסחרר את גלגל הרב-מפרט.  הוא למד

בכוחות עצמו לנגן מנגינות ששמע,  או חיבר מנגינות חדשות.

 

כשהחשכה עטפה את הכפר,  קרסה אמו לתוך כיסא.  היא

הניחה את הספר היקר בחיקה,  כשהיא שואבת עידוד ממשקל

יותר מאשר ממילותיו.  "אל תחזור מאוחר," אמרה בקול יבש,

מרוקן.

 

"בסדר." גורני שאל את עצמו אם היא תבחין בכלל מתי

הוא נשאר מחוץ לבית במשך כל הלילה.  "אהיה זקוק לכל

לכוחותי כדי להתמודד עם החפירות מחר." הוא הניף זרוע

שרירית והעמיד פנים כאילו הוא נלהב לבצע את המשימות

שכולם ידעו כי לא יסתיימו לעולם.  הוא התנהל דרך רחובות

העפר הדחוס אל המסבאה.

 

קדחת קטלנית שפקדה את המקום שנים אחדות לפני כן,

הותירה ארבעה מהבתים הטרומיים ריקים מתושבים.  הכפריים

הזיזו אותם וחיברו אותם,  פירקו את הקירות הפנימיים והקימו

לעצמם כעין מרכז קהילתי.  אף-על-פי שזה לא סתר בדיוק

את המגבלות הרבות שהטילו בני הארקונן,  עיקמו אנשי

האכיפה המקומיים את אפם לנוכח גילוי יוזמה שכזה.  אבל

המסבאה נותרה במקומה.

 

גורני הצטרף אל הקהל הקטן שהתכנס כבר במסבאה.

אחדים הביאו עמם את נשיהם.  גבר אחד היה כבר שרוע על

השולחן,  מותש יותר מאשר שתוי,  וספל הבירה המימית שלפניו

ריק כדי מחציתו בלבד.  גורני התקדם בשקט מאחוריו,  הושיט

את הסבכא ופרט אקורד צורמני שהקפיץ את האיש וגרם לו

להתעורר מיד.

 

"הנה משהו חדש,  ידידים,  לא בדיוק שיר התפילה שאמכם

זוכרת, אבל אני אלמד אתכם את השיר." הוא הצטחק באירוניה.

"ואז תשירו אותו יחד איתי,  וקרוב לוודאי שתקלקלו את

המנגינה." אף לא אחד מהם לא היה זמר מצטיין,  אבל השירים

היו משעשעים,  והם שיוו מידה של עליצות לחייהם.

 

במלוא האנרגיה הוא הוסיף מילים עוקצניות למלודיה

מוכרת:

 

הו גיאדי פרימה!

צללייך השחורים יחידים ומיוחדים

משפלות ההבנה ועד לאוקיינוסי השמן,

ועד הלילות האפלים בעין הקיסר.

 

בואו בואו מקרוב ומרחוק

לראות מה מסתתר בלבותינו ומחשבותינו

לחלוק את השפע שלנו,

הניפו אֵת אחד או שניים...

כדי לעשות הכל יפה יותר מאשר לפנים

 

הו גיאדי פרימה!

צללייך השחורים יחידים ומיוחדים

משפלות ההבנה ועד לאוקיינוסי השמן,

ועד הלילות האפלים בעין הקיסר.

 

כשגורני סיים את השיר,  הופיע חיוך על פניו הפשוטים,

הרבועים,  והוא קד למחיאות כפיים מדומות. אחד הגברים קרא

בקול צרוד,  "תיזהר,  גורני האלק,  אם ישמעו ההארקוננים את

מתק קולך,  הם יעבירו אותך אל הארקו ללא ספק - כדי שתשיר

בפני הברון בכבודו ובעצמו."

 

גורני השמיע קול לעגני.  "הברון לא מסוגל להעריך את

המוסיקה,  במיוחד לא שירים יפים כמו אלה שלי." דבריו עוררו

צחוק כללי.  הוא הרים ספל בירה חמוצה,  ועירה את תוכנו

לגרונו.

 

ואז הדלת נפתחה בתנופה ובת' נכנסה במרוצה,  שער

הפשתן שלה מתנופף סביבה,  פניה סמוקים.  "הפטרול מגיע!

ראינו את האורות של הזחלילים. יש להם מוביל אסירים ותריסר

שומרים."

 

הגברים הזדקפו כמי שספגו הלם.  שניים מהם רצו אל

הדלתות אבל האחרים נותרו קפואים על מקומם,  וכבר נראו

כמי שנלכדו והובסו.

 

גורני פרט מנגינה מרגיעה על הסבכא שלו.  "היו רגועים,

ידידי.  האם אנו עושים משהו בלתי חוקי? 'האשמים יודעים

ומראים את פשעם'.  אנחנו רק נהנים מהרֵעות.  בני הארקונן

לא יכולים לאסור אותנו על כך.  למעשה,  אנחנו מוכיחים ממש

עד כמה אנחנו נהנים מהתנאים שלנו,  כמה מאושרים אנחנו

לעבוד בשירותם של הברון ועושי דברו.  נכון,  חברים?"

 

הוא לא הצליח לדובב אותם ליותר מאשר נהמה קודרת.

גורני הניח את הסבכא וניגש אל החלון דמוי-הטרפז באולם

המשותף בדיוק כשמוביל אסירים נעצר במרכז הכפר.  כמה

דמויות נראו בצללים מאחורי חלונות הפלדה הפלסטית של

המוביל,  ראיה לכך שההארקוננים עסוקים במעצרים - נדמה

כי הם עצרו נשים בלבד.  אף-על-פי שהוא ליטף את ידה של

אחותו ושמר על מצב-רוחו הטוב למען זולתו,  ידע גורני כי

החיילים אינם זקוקים לתירוצים רבים כדי לעצור אנשים

נוספים.

 

אורות עזים הופנו אל הכפר.  דמויות אפלות ומשוריינות

חפזו במעלה רחובות העפר,  הלמו על הבתים.  ואז נפרצה הדלת

לבניין המרכז הקהילתי בקול נפץ רם.

 

שישה גברים עמדו בפנים.  גורני זיהה את קפטן קריובי,

איש משמר הברון,  האחראי על האבטחה של בית הארקונן.

"עמדו במקום לבדיקה," ציווה קריובי.  שמץ של שפם סמר על

שפתו העליונה.  פניו היו צרים ולחייו שקועות,  כאילו התרגל

לקפוץ את לסתו לעתים קרובות מדי.

 

גורני המשיך לעמוד ליד החלון.  "לא עשינו שום דבר אסור,

קפטן.  אנחנו מצייתים לתקנות הארקונן.  אנחנו עושים את

עבודתנו."

 

קריובי הפנה לעברו את עיניו.  "ומי מינה אותך למנהיג

הכפר הזה?"

 

גורני לא חשב במהירות הדרושה כדי לבלום את הסרקזם

שלו. "ומי נתן לך הוראות להציק לכפריים תמימים? אתה

תמנע מאיתנו למלא את המטלות שלנו מחר."

 

בני הכפר שהיו במסבאה נחרדו למשמע חוצפתו.  בת' לפתה

את ידו של גורני וניסתה להשתיק את אחיה.  השומרים של

בית הארקונן עשו תנועות מאיימות בכלי הנשק שלהם.

 

גורני סובב את סנטרו כדי לציין את הרכב המוביל אסירים

מחוץ לחלון.  "מה עשו האנשים האלה? אילו פשעים מצדיקים

מאסר?"

 

"אין צורך בשום פשע," אמר קריובי,  כשהוא מביע בשלווה

וללא מורא את האמת.

 

גורני התקדם צעד אחד לפניו,  אבל שלושה שומרים תפסו

את זרועותיו והשליכו אותו בכוח על הרצפה. הוא ידע כי

הברון נהג לעתים תכופות לגייס שומרים מבין הכפרים.

הבריונים שניצלו מחיים עגומים וקיבלו מדים חדשים,  כלי

נשק חדשים,  מגורים ונשים,  החלו לעתים קרובות לבוז

לחייהם הקודמים ונהגו באכזריות רבה יותר מאשר המקצוענים

החיצונאים. גורני קיווה שהוא יזהה גבר מכפר סמוך,  כדי

שיוכל לירוק בפרצופו,  ראשו נחבט ברצפה הקרה,  אך הוא

זינק בחזרה על רגליו.

 

בת' נעה במהירות לצדו של אחיה.  "אל תתגרה בהם

יותר."

 

זה היה הדבר הגרוע ביותר שהיא יכלה לעשות.  קריובי

הצביע לעברה.  "בסדר,  קחו גם את ההיא."

 

פניה הצרים של בת' החווירו כששניים משלושת השומרים

תפסו אותה בזרועותיה הרזות.  היא נאבקה בעת שהם גררו

אותה אל הדלת שהיתה עדיין פתוחה.  גורני השליך את הסבכא

שלו הצדה וזינק קדימה,  אבל השומר הנותר שלף את כלי

הנשק שלו וחבט בקתו על מצחו ואפו של הצעיר.

 

גורני התנדנד ואחר-כך השליך עצמו קדימה שוב,  כשהוא

מנופף באגרופיו הקפוצים כאילו היו פטישים.  "תניחו לה!"

הוא הפיל אחד מהשומרים על הארץ וקרע את השני מעל

אחותו.  היא צרחה כשהשלושה עשו יד אחת נגד גורני,  חבטו

בו ודחפו אותו,  הלמו בו בכלי הנשק שלהם בצורה ברוטלית

כל-כך שצלעותיו נשברו,  ואפו כבר דימם.

 

"עזרו לי!" צעק גורני אל הכפריים שעמדו בעיניים קרועות

לרווחה.  "אנחנו רבים מהמנוולים האלה."

 

איש לא נזעק לעזרתו.

 

הוא טלטל את זרועותיו וחבט אך הוא נפל מתחת למגפיים

הבועטים וכלי הנשק החובטים.  הוא התאמץ להרים את ראשו

וראה את קריובי מתבונן בעת שאנשיו משכו את בת' אל הדלת.

גורני התאמץ,  ניסה להדוף מעליו את האנשים כבדי המשקל

שריתקו אותו לרצפה.

 

בין הידיים הנתונות בכפפות לבין הרגליים המכוסות

במגיני-רגליים,  ראה את הכפריים קפואים במושביהם,  כמו

כבשים.  הם הסתכלו בו,  מזועזעים אך לא נעו ולא זעו,  כמו

אבנים בחומה של מצודה.  "תעזרו לי,  יימח שמכם!"

 

אחד השומרים היכה אותו בסרעפת,  וגרם לו להשתנק

ולהקיא.  קולו של גורני נאלם,  נשימתו נעתקה.  כתמים שחורים

ריצדו למול עיניו.  לבסוף,  השומרים יצאו.

 

הוא התרומם על מרפקו והספיק עוד לראות את פניה

הנואשים של בת' כאשר החיילים של בני הארקונן גררו אותה

לתוך הלילה.

 

כועס ומתוסכל,  הוא קם במאמץ על רגליו,  מתנדנד,  נאבק

להישאר בהכרה.  הוא שמע את מוביל האסירים מתניע בכיכר

בחוץ.  הרכב,  מוקף בהילה של תאורה למול חלון המסבאה,

יצא במהירות לעבר כפר אחר על מנת לאסוף אסירים נוספים.

 

גורני מצמץ לעבר האנשים במקום מבעד לעיניו הנפוחות.

זרים.  הוא השתעל וירק דם,  אחר-כך ניגב אותו מעל שפתיו.

לבסוף,  כשהצליח להתנשם בכבדות,  הוא אמר,  "מנוולים

שכמותכם,  אתם סתם ישבתם.  לא הרמתם אצבע כדי לעזור."

הוא הסיר מעליו את הלכלוך ונעץ מבט בכפריים.  "איך אתם

יכולים לתת להם לעשות לנו את זה? הם לקחו את אחותי!"

 

אבל הם לא היו יותר מאשר כבשים,  ומעולם לא היו.  הוא

לא היה צריך לצפות כעת למשהו אחר.

 

בבוז מוחלט ירק דם ורוק על הרצפה,  ואחר-כך צלע אל

הדלת ויצא.

 

 

סודות הם היבט חשוב של השלטון. מנהיג יעיל מפיץ

אותם כדי להטיל מרות על אנשיו.

הנסיך רפאל קורינו, עיונים המנהיגות בקיסרות

גלקטית, מהדורה שתים-עשרה

 

 

האיש שפניו דמו לפני סמור ניצב כמו עורב מרגל בקומה

השנייה של בית השגריר באראקין.  הוא השקיף למטה,  לעבר

האטריום המרווח.  "אתם בטוחים שהם יודעים על המסיבה

הקטנה שלנו,  המממם-אה?" שפתיו היו בקועות מחמת האוויר

היבש; הן היו כך זה שנים.  "כל ההזמנות הועברו באופן אישי?

לכולם נמסרה הודעה?"

 

הרוזן האזימיר פנרינג רכן לעבר מפקד חיל-המשמר שלו,

אדם דק גזרה ורפה סנטר,  ג'ראלדו וילוברוק,  שניצב לידו.  זה

שלבש מדי ארגמן וזהב,  הנהן,  צמצם את עיניו למול האור

הבהיר שנהר מבעד לחלונות מנסרתיים,  מתוגברי מיגון.  "זו

תהא חגיגה מפוארת לציון יום השנה לשהותך כאן,  אדוני.

הקבצנים כבר מתקבצים ליד השער הקדמי."

 

"האממ-מ-אה,  טוב,  טוב מאוד.  אשתי תהיה שבעת-רצון."

 

בקומה המרכזית למטה,  נשא אחד הטבחים מערכת קפה

מכסף לעבר המטבח.  ניחוחות של בישול נסחפו כלפי מעלה,

מרקים ורטבים אקזוטיים שהוכנו לקראת החגיגות המנקרות-

עיניים שנועדו לערב,  וכן שפודים מבשרם של בעלי-חיים

שמעולם לא חיו על אדמת אראקיס.

 

פנרינג לפת את המעקה העשוי מעץ מגולף.  תקרה גותית

מרושתת התנשאה שתי קומות מעליו,  עם קורות מעץ אלאקה

ונורות שמים מפלדה פלסטית.  אף-על-פי שהיה גבר שרירי,

הוא לא היה גברתן,  והוא חש מגומד בבית העצום הזה.  הוא

הזמין את התקרה בעצמו,  כמו גם את זו שהיתה באולם האוכל.

גם את האגף המזרחי החדש הוא הגה בעצמו,  על חדרי האורחים

המהודרים והבריכות הפרטיות המשופעות במותרות.

 

בעשור שנותיו כמשקיף הקיסרי בפלנטת המדבר,  הוא עורר

מסביבו פעילות בלתי פוסקת של בנייה.  לאחר גלותו מחצרו

של הקיסר שאדאם בקייטאיין,  הוא הרגיש צורך להשאיר את

חותמו באיזשהו אופן.

 

מהחממה הבוטנית שהלכה ונבנתה בקרבת החדרים

הפרטיים שחלק עם הגבירה מרגוט,  שמע את זמזומם של כלי

הכוח שהופעלו,  לצד זמירותיהם של הפועלים השכירים.  הם

חצבו פתחים מקושתים דמויי חור מנעול,  התקינו מזרקות

יבשות בתוך גומחות וחדרונים,  קישטו את הקירות בפסיפס

גיאומטרי צבעוני.  כסגולה למזל,  אחד הקפיצים שתמך בדלת

המקושטת הכבדה עוצב באופן סמלי כידה של פאטימה,  בתו

האהובה של נביא קדום מהארץ הישנה.

 

פנרינג עמד לשלח מעליו את וילוברוק כאשר קול

התרסקות מחריש אוזניים הרעיד את הקומה העליונה.  השניים

רצו לאורך המסדרונות המתפתלים,  חלפו על פני ארונות

ספרים.  מתוך חדרים ושפופרות-מעלית שלחו משרתים סקרנים

את ראשיהם לתוך הפרוזדורים.

 

דלתה הסגלגלה של החממה היתה פתוחה,  ובערה נתגלתה

מסה של מתכת ופלדה פלסטית שנתערבבו.  פיגום מתלה עמוס

לגמרי התמוטט; פנרינג נשבע להשית את העונש הראוי לאחר

שהחקירה תצביע על השעיר לעזאזל הראוי.

אמצע עמוד 25