סתירות פנימיות וייסורי נפש מאפיינים את דרכה של הציונות אל הלגיטימציה של השימוש בכוח: החתירה של הוגיה, מנהיגיה וחסידיה ליישב את העימות בין מציאות חיים קשה ואלימה לאמת הפנימית שהפעימה אותם ומשלה בחזונם; הצורך והרצון להיות חזק, אך, באותה מידה ומנגד, הרצון והצורך להיות צודק; ההתלבטות בין הכורח המודע להכשיר דור של לוחמים ובין השאיפה הבוערת והחיונית לא פחות לחנך דור של אנשים צעירים רגישי מצפון. לבטים אלה במלוא מורכבותם תבעו התייחסות והכרעה במציאות הארצישראלית שהתבררה כחדה ותובענית ואיימה לערער את בסיסם של האידיאלים והשקפות העולם.
"הנורמליזציה" של העם היהודי בארצו חוללה תהליכים רבי עוצמה שאחד מציריהם העיקריים היה התנערות מן העכבות כלפי ההיבט הכוחני של החיים הלאומיים. תהליך זה שימיו כימי שיבת ציון עדיין חי ומזין את רקמת חיינו. הקורא בספר לא יתקשה לאתר את חשיבות הדיון בשאלות העקרוניות שמעלה המחברת כאן ועכשיו.
ההיסטוריונית הנודעת, פרופ' אניטה שפירא, עושה שימוש מאלף ומרחיב דעת במגוון גדול של מקורות, היסטוריים, תרבותיים וספרותיים להארת פן מרתק בתולדותינו. מספריה הקודמים: המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1933 (1977); ברל (ספרית אפקים, 1980); מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח (1984); ההליכה על קו האופק (ספרית אפקים, 1989).