"המאהב הגדול של ארץ ישראל", כך הגדיר המשורר יהודה עמיחי את עזריה אלון.
אלון, שקיבל בשנת 2012 את פרס ישראל על מפעל חיים, בוודאי היה נבוך לנוכח המחמאה, אבל עמיחי דייק. יחידים האנשים ששינו תפיסה של מדינה שלמה, ועזריה אלון הוא אחד מהם. אלון הוא האיש שבמשך יותר משישים שנה לימד אותנו, הישראלים, להכיר את הטבע שלנו ולאהוב אותו, לא רק לכבוש אותו. טבע ואדם, האוטוביוגרפיה שלו, אולי תאפשר לנו להכיר לראשונה גם אותו.
טבע ואדם מספר כיצד קיבוצניק מבית השיטה, שרק חלם להיות פלאח, אבל דין התנועה כפה עליו ללמוד בסמינר הקיבוצים כדי להפוך למורה לטבע, הצליח, עם קומץ חברים, להקים את "החברה להגנת הטבע", להציל פינות חמד רגע לפני שיכוסו גם הן בשלמת בטון ומלט, לשכנע עם שלם לא רק לא לקטוף את האיריסים, הכלניות, הנרקיסים והנוריות אלא גם ליהנות מיפי פריחתם ואפילו לדעת להבדיל ביניהם.
עזריה אלון היה הפה והלב של "החברה להגנת הטבע" במאבקיה הגדולים. ברגליים גוצות וחסונות הוא הוליך דורות על דורות של מטיילים, פוקח את עיניהם אל הצבי והיעל, מחזיר אותם אל ארץ התנ"ך. את מה שלא עשו רגליו עשו עשרות הספרים שכתב, פינת הרדיו השבועית שלו, המשודרת ברציפות 53 שנה, אלפי המאמרים והתצלומים שפרסם.
בביישנות בוטחת ובהומור עצמי כבוש מארח אותנו עזריה אלון ב-93 שנותיו הראשונות. סיפורו מתחיל בבריחה מרוסיה הסטליניסטית, חולף דרך אדמות הבוץ של כפר יחזקאל ומשמעת הברזל של בית הספר הריאלי בחיפה, המחנות העולים וההגנה, בית השיטה וסמינר הקיבוצים, האופוריה של מלחמת ששת הימים וההלם של יום כיפור, אהבות סודיות ואכזבות, חברויות ומאבקים, עלייתו של הקיבוץ ושקיעתו, ילדים, נכדים ונינים, אלונים, אורנים, אדמוניות, צבועים, נשרים ואיריסים. לא אירוסים, איריסים.
הספר הוצא לאור בעזרת החברה להגנת הטבע, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, חיפה.