"שני שערים לספר של גנז, פרופסור לפילוסופיה של המשפט ולפילוסופיה של המוסר והמדינה, ובשניהם אפשר לבוא אל כור המצרף של השקפת עולמו. השער הראשון - "בין הפרטי לפוליטי" - דן במוסיקה של ריכרד ואגנר (להשמיע או לא להשמיע אותה בישראל), בפרשת העוברים של משפחת נחמני, בחופש האקדמי ובאי-ציות האידיאולוגי בישראל מימין ומשמאל. השער השני - "ישראל ולאומיותה" - עוסק ב"מדינה היהודית", בחוק השבות וההגירה לישראל, ב"זכויות היסטוריות" ובזכות השיבה הפלסטינית וצדקת הציונות.
ערכו של ספר פילוסופי אינו צריך להיקבע על פי מידת ההסכמה של המבקר עם טיעוניו ומסקנותיו של המחבר, אלא אם הם מופרכים, תלושים או קלושים מעיקרם. לא זה הספר שלפני: הנמקותיו של גנז רציניות ומעמיקות ומסקנותיו כבדות משקל, בין אם הן מקובלות עלי כולן או מקצתן ובין אם לאו. בסך הכל הייתי נותן את הסכמתי לרוב התובנות והמסקנות שעולות מהניתוח הגנזיאני, אף כי לפעמים הוא מגיע אליהן בדרך העקלתון וניתן היה לחסוך מהקוראים כמה וכמה פיתולים מיותרים וטרחניים-משהו. לעתים נוצר הרושם שהפילוסוף מעוניין יותר בדרך הניתוח מאשר ביעד, כשהוא מתאמץ להרחיק את עצמו מההסכמה המלאה שנראית לו המונית או טריוויאלית מדי.
רק פרק אחד בספר אינו מקובל עלי בשלמותו, לא בניתוחו וגם לא במסקנותיו, ואין זה מפתיע כלל ועיקר בשים לב לעובדה שגם אני מוזכר באותו פרק כבר-פלוגתא, ואולי הגרוע שביניהם. מדובר בפרק שמוקדש לאי-ציות אידיאולוגי בישראל מימין ומשמאל, או בהגדרה העממית הרווחת - "סרבנות שירות". משום שעשיתי לי שם של מתנגד תקיף לסרבנות, וגנז חלוק עלי בסוגייה זו מימים ימימה, ומשום שטענתי בשעתו ולפני יותר מ-20 שנה שסרבני-ישראל מניחים את התשתית הרעיונית לסרבנות הצפויה של המתנחלים בשטחים, מגדיר גנז את דעתי כ"נלעגת". הוא היה מוכן, בדוחק, למחול ל"מנהיגי השמאל ולאינטלקטואלים בולטים בקרבו" לו היו שותקים לפחות על הסרבנות, אלא שחלקם אינו מסתפק בשתיקה והוא "מטיף בהתמדה ובקולניות נגד הסירוב לשרת בשטחים". "אלה" - כותב גנז בשיפוטיות מתנשאת - "אינם ראויים למחילה". אין ספק שפרופסורים כיצחק זמיר, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון, אהרן ברק בפסקיו והדיוט כמוני (כולם מוזכרים בספר), נקלעים למצב קשה: אפילו מחילה אינה מזומנת לנו ביום מהימים, ולעולם לא יסכים גנז להעניק לנו חנינה.
אין טעם לשוב ולפרט את כל הנימוקים ששוללים את תופעת הסרבנות. ייחדתי לה מאמרים לרוב, והמתעניינים ימצאו אותם בארכיונים. רק אוסיף בקצרה הסבר אחד שלמיטב זיכרוני לא העליתי בעבר, והוא מועלה כאן במסגרת הטיעונים להקלה בעונש, אולי בכל זאת יסכים גנז לשמור גם לי את זכותו למחול ואת זכותי להימחל. למה לא שתקנו, לפחות - זו השאלה, זו הקובלנה. ולהלן ההסבר: לא שתקנו-שתקתי כי אין זה ממנהגנו-ממנהגי לשתוק. אם יש לנו עמדה בוויכוח ציבורי חשוב אנחנו נוטים בדרך כלל להביעה. גם גנז יודע איך השתיקה מתפרשת, אבל הוא וחבריו היו מעוניינים דווקא בפרשנות הזאת - שתיקה כהודאה דמיא. לתומנו סברנו שהזכות והחובה ששמורות לפרופסור שמורות גם לנו; אולי טעינו.
הנימוק השני לסרבנות השתיקה שלנו יותר מהותי: פשוט לא הניחו לנו לשתוק, ולא רק אנשי ימין כאליקים העצני, שאת השולחן הערוך שלו מכבד גנז לאורך כל הספר; הלוואי עלינו. אין זו אלא תחבולה ידועה - להעניק ליריבך מן העבר השני את הכבוד שמגיע או לא מגיע לו כדי שדבריך-שלך יהיו ניכרים כדברי אמת. פנו אלינו אנשי שמאל רבים וטובים, בכללם הסרבנים עצמם, וביקשו לברר את עמדתנו בציפייה לתמיכה בעמדתם. או אז, מה לעשות, חיווינו את דעתנו. ומה היה עלינו לעשות? לשתוק? שתיקה לא דומה רק להודאה; בנסיבות מסוימות היא דומה יותר לפחדנות. נקל לתאר את הרותחין שגנז היה דן אותנו בהם לו הרהבנו עוז למלא את פינו מים והיינו נמנעים מלהגיב; רק זה עוד היה חסר לנו-לי. אל ייחשב לי הדבר ליוהרה, לפעמים התרשמתי שעמדתנו והבהרתה חשובות למי שמגדירים עצמם "שמאל" אפילו יותר מעמדתו של גנז, אך אפשר שרושם זה היה לגמרי סובייקטיבי ומוטעה.
מעולם לא הבנתי מדוע בכלל מעוניינים הסרבנים ותומכיהם בעמדתנו, ועוד יותר ממנה - בתמיכתנו. ממה נפשך: אם סרבנותם באמת יונקת ממצפונם האישי ולא בהכרח ממקורות פוליטיים, אזי מדוע יזמינו ידיים-פוליטיות-מפלגתיות להיתחב אל תוך מצפונם פנימה; הן רק יזהמו אותו, את המצפון, בפוליטיקה החישובית והמעשית שלהן. ואם סרבנותם היא סרבנות פוליטית ביסודה, היונקת מההתנגדות לכיבוש, מדוע ירצו לזהות אותה עם מפלגה מסוימת שבין חבריה ותומכיה נמנים גם סרבני-סירוב, ולהטיל על ראשיה את האחריות הציבורית העיקרית לסרבנותם האינדיבידואלית, ואגב כך ליטול ממנה את טעמה החוץ-פרלמנטרי המיוחד. מניסיוני אני מעיד שנער הייתי וגם זקנתי, ולא נפגשתי עם "סרבן מצפון" שלא התנגד לכיבוש. במלים אחרות, מעולם לא נפגשתי עם "סרבן מצפון" שסירב לשרת בשטחים אבל תמך בכיבוש ובהתנחלויות. מוזר.
דווקא מתחשק לי לטפל בארגומנטים נוספים של גנז בפרק זה ולהציגם במלוא רפיונם ומוגבלותם, אך כאמור קצר המצע הזה מהשתרע. גנז - עוד דוגמה אחרונה - משליך את יהבו על התקווה החסודה שבלאו הכי אין לסירוב סיכוי להרחיב את מעגלו, ועל כן אין סכנה שהוא יכשיל את הצבא בביצוע משימות ההגנה שלו. הוא אף מבטיח שאם תקוות הסרבנים ותקוותו שלו תיכזב, ו"כמות הסרבנים" (צריך לומר "מספר" ולא "כמות". י"ש) באמת תתקרב ל"כמות" שיש בה כדי להכשיל את הצבא, "הם יחזרו לשרת". איזה אבסורד, שממנו יתנערו הסרבנים עצמם קרוב לוודאי, שבשמם ניתנה ההבטחה המשונה הזאת. מה בדיוק יאמרו אז, הסרבנים: שבעצם לא התכוונו מלכתחילה להצליח? שבסך הכל רק את נפשם ביקשו להציל? האם יבקשו יפה סליחה - סליחה שהצלחנו במידה מוגזמת - ובלי שיהוי ילבשו מדים ויחגרו חגור וייצאו לעזה? סרבני העל-תנאי מזכירים לי, במחילה, את חברי הכנסת, אנשי קואליציה עזי נפש, שמוכנים להצביע בגאון נגד ממשלתם ובתנאי שלא תימוט.
הוויכוח עוד יימשך, מן הסתם, ומנהיגי המדינה עוד ידאגו להחריפו ולהעצימו; בעניין זה אפשר לסמוך עליהם ועל תעתועיהם. ולא היינו יכולים לבחור לעצמנו בר-פלוגתא יותר ראוי ורציני מחיים גנז. אין זה אלא עונג להסכים איתו, ואין זה אלא אתגר לחלוק עליו. כבר מזמן לא הונח על שולחננו ספר כה מרתק בהוכחותיו ובפרכותיו. לכן אני בוחר בו כ"ספר החודש" ומסווג אותו בלי היסוס בקבוצת "קריאת חובה", אם כי בלוויית הערת אזהרה: זה לא ספר לטיסה, זה ספר לצלילה עמוקה. "
יוסי שריד, הארץ ספרים