גינת בר | "מאיר שלו בורא גן עדן פרטי"

ספרים | פרוזה | הארץ

"גינת בר": מאיר שלו בורא גן עדן פרטי

יש ביקורת המשבחת ואומרת "לא יכולתי להניח את הספר מהיד".

במקרה הזה חובתי להציע: להניח! לנשום עמוק, לנוח ולחזור רעננים לפרק הקצר הבא

יעל דיין
29 במרץ 2017

"גינת בר", שם הספר החדש של מאיר שלו, יכול להישמע כאוקסימורון או לפחות כיומרה אלוהית, השולחת אותנו היישר אל מעשה הבריאה ואל "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו"; ואל האדם, שאותו אלוהים ברא "וינחהו בגן־עדן לעבדה ולשמרה". ההמשך הפחות טוב ידוע. אשמת האשה והגירוש מגן עדן בתוספת קללה: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה, כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמח לך; ואכלת את עשב השדה".

איור מתוך הספר. איור: רפאלה שיר

שלו לא ממש מקבל את רוע הגזירה. אולי כתחביב, אבל בידענות של מי שאכל מעץ הדעת ובהומור עצמי של ציניקן שאינו דתי, הוא בורא גן עדן משלו, הופך את הגירוש לברכה ומנכס (על פי חוק ותב"א) פיסת טבע ואפילו מודה בנגיעות אלוהיות: "גם היא (הגינה) אינה בר אמיתי במלוא מאת האחוזים... בגינתי גדלים צמחי בר ממש שלא התערבתי בתורשה שלהם. אבל אני מסייע להם בעישוב העשבים השוטים, וזורע אותם במקומות ובמועדים טובים, ומפנק את הגינה בתוספות של מים בימי השרב הקשים".

ואנחנו, הקוראים, יוצאים נשכרים. על הכריכה מצוין ש"הספר הזה הוא לא ספר הדרכה ולא ספר לימוד, לא של בוטניקה ולא של גינון. אין הוא אלא קובץ של רשימות על גינת בר צנועה אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה". אני, ובוודאי הקוראים האחרים, גם למדתי, גם הודרכתי, גם השכלתי באורחות גינון ובוטניקה, גם בלשון העברית וגם במקורות המקראיים, אם כי גם גינת הבר וגם הגנן אינם צנועים כלל ועיקר, ומאיר שלו היה מוסיף "ובצדק".

מאיר שלו. צילום: תומר אפלבאום

הספר מורכב מפרקים קצרים, שחלקם התפרסמו בטור השבועי של שלו ב"ידיעות אחרונות", וגם כשניסיתי לא הצלחתי להבין את סדר שיבוצם בספר. שיבוץ חרגולי, לעתים כרפרוף שפירית או מטח צבע. בכמה פרקים יש פירוט מלומד ומנוסה של שיטות איסוף זרעים ואחסונם. כמה פרקים הם על פרחים ועל עצי בר ועצי פרי, על נמלים וקיפודים, קטיף (סברס), מסיק (זיתים) וארייה (תאנים). מלחמות עולם בצרעות (בהצלחה) ובחולד (תבוסה טקטית ואסטרטגית).

הקורא גם לומד מתכון לרוטב מרווה לפסטה, איך לכבוש ולדפוק זיתים (כמה שוביניסטי) ולהכין לימונצ'לו. ידו של שלו, תיבת כליו וחושיו בכל, והוא אינו משאיר פיסת קרקע, שמים מעליה ומחילות מתחתיה, בלי שיקדיש להן כמה שורות רצופות רגש ומרטיטות חושים ותמיד מחויכות. גודש המבקש מנוחה בין הפרקים.

מתוך הספר. איור: רפאלה שיר

יש ביקורת המשבחת ואומרת "לא יכולתי להניח את הספר מהיד" ונזהרת מספוילרים. כאן חובתי להציע: להניח! לנשום עמוק, לטייל קצת, לנוח ולחזור רעננים לפרק הקצר הבא, לאו דווקא לפי סדר העמודים. המינוי האלוהי הזה, של "לשמרה ולעבדה" ממלא את הגנן בכל מגוון התחושות, העיסוקים והטיות הפעלים והמילים הנרדפות. הוא מנביט וזורע ושותל וטומן וחופר ומקלטר וחורש וקוצר ומעשב ומפלח ומגדל ועוקר ורודף ותופס ומלקט ומערבב ותולש וגורף, מזבל ומדשן, גוזם ומרכיב, מרסס ומשקה, מנכש ועוד ארוכה הרשימה. הגנן הזה הוא גם צייד וגם לַקָּט, גם ממאדים וגם מנוגה, סיפור אהבה חד־צדדי.

אנחנו מכירים היטב את האהובה, לפסיגיה, לעונתה ולמדוֹרה, לגחמותיה ולצרכיה, אבל המאהב, כאדם, נעלם ומסתתר מאיתנו, מגלה טפח ומכסה — גם אם בעלי תאנה — טפחיים. יתרון הסופר על הגנן.

מאות שנים, ובמיוחד במחצית השנייה של המאה ה–19 עד למלחמת העולם השנייה, הוצף המרחב בצליינים, עיתונאים, כותבי רשימות ואנשי מקצוע — זואולוגים ובוטניקאים, חוקרי טבע וסתם תיירים מתעדי נתיביהם במרחב ללא גבולות מוגדרים, רכובים על סוסים, חמורים וגמלים, בהדרכת בדואים אנשי מדבר וציידים מהרי הצפון הם רשמו ואיירו וכתבו מסלולים, מפות, סיפורי עם ואגדות שבטים, תוך העשרת השפה וחיזוק הקשר למקורות המקראיים. פחלוץ בעלי חיים וסיווג ומיון יונקים דגים וציפורים וגם צמחים. הנרי טריסטראם, אהרן אהרונסון ומרק טוויין (האחרון בעוינות, בזלזול ובהשפלה) "הזואולוג העברי" ישראל אהרוני, חנקין, זאב וילנאי ב"ואהבת לארצך כמוך" ועשרות כותבים, רובם ככולם גברים, שסללו לנו נתיבים מוארים לפינות חמד ושכיות ידע, למחזורי חיים בטבע ולחילופי העונות, תמיד בתנועה.

אהבת הדרכים, הנדודים, הסכנות, הגיוון האנושי האקזוטי וההרפתקאות כיכבו לצד אהבת החי והצומח. עם הקמת המדינה נוספה הלאומיות לאהבות, ושיעורי הטבע חוברו לשיעורי מולדת; נחקקו חוקי "הגנת ערכי טבע מוגנים" (מנסח החוק היה ח"כ ס. יזהר ושר החקלאות — משה דיין — הודיע שהוא "מאשר את הצעת החוק ככתבה, כרוחה וכריחה"). יצאנו לנוף ולא קטפנו, למדפינו נוספו מסלולי טיולים, לקסיקונים ואנציקלופדיות לידיעת הארץ, החי והצומח בה, ישראל שלנו לעבדה ולשמרה. ארץ הקודש אבל גם ארץ הצבי והיעל.

מאיר שלו לא נוסע בגינת הבר לשום מקום. הוא חג במעגל החוזר חלילה של לידה ומוות, פריחה וקמילה, זריחה ושקיעה, לאט בקצב הטבעי, בסבלנות של בגרות, היודעת שאי אפשר להאיץ את ההתחלות או לעכב את הקצים. זה לא ספר מסע, גם לא ספר המנסה דרך מעקב תהפוכות הטבע לבסס השערות פילוסופיות או מדעיות. לא דרווין ולא הנזיר גרגור מנדל, לא "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן־ז'אק רוסו או "וולדן" של הנרי דיוויד תורו. אם יש ב"גינת בר" השלכות על טבע האדם, הגבר, או תובנות חברתיות הן מובעות בהומור המצליח לחמוק מהתנשאות כי הוא מופנה גם כלפי הכותב עצמו.

גילוי נאות למקורות חיבתי, שיש בה קורטוב קנאה לסופר ולספרו. אני מבוגרת ממנו בעשור, אבל אנחנו מאותו הכפר. בגיל ששלו בא לנהלל מירושלים, נער עירוני בן תשע, אני נסעתי בכיוון ההפוך, ילדה מהעמק לגימנסיה רחביה בירושלים, שם אביו של מאיר, המשורר יצחק שלו, היה המורה לספרות שלי. בין המשק שלנו — בכיוון השעון בעיגול — למשק סבו ודודו של מאיר, היו כארבעה משקים, ואם הרחקת לרבע נוסף של העיגול, הגעת גם למשק סבי וסבתי. עצי הוושינגטוניה, עצי נוי, בפתח השביל המוביל לביתם של דבורה ושמואל דיין היו ונשארו הגבוהים בכפר ואין לי ספק שסבו של מאיר גידל את המטעים (כרם ועצי פרי) המובחרים במושב בהיות סבו איכר מלומד בהלכות גידולים. סבי שלי היה אידיאולוג חקלאי וסבתי אשה חולה ולא שמחה (בן־דודי יהונתן גפן הגדיר בספרו, "הילד הכותב", את סבתא דבורה שלנו "האחות הרביעית הדיכאונית של שלוש האחיות של צ'כוב") שכרעה בעומס עול המשק. הצלחתה היחידה היתה חלקה קטנה בחזית הבית של סיגליות ריחניות ונסטורציות, שרק ידי הקטנות הצליחו לקטוף בלי להשחית את הצמחים העדינים. סבא שמואל קרא לכל הצמחים המזיקים לגידולים "קוצים". אבא ואמא, אני, אחי וילדי ונכדָי, עירוניים כולם, מבחינים בין דרדר וברקן, חרול, שמיר ושית וגם נהנים לזהות "חוטמית זיפנית" ו"לוטם מרווני".

לכן הפרקים הקשורים במגע כף הרגל היחפה בקרקע, בתחושת האדמה לסוגיה בין האצבעות, במלחמה בחולד ובצרעות, בסס־הנמר בעצי הפרי, בתולעים בראשי הכרוב, בחתכי היבלית בכפות הידיים ובכאבי גב בדילול שורות הגזר, בבחירת התאנים המתבקעות ותות העץ המכתים הם גם פרקי ילדותי, בימים שהחולד היה חפרפרת, הארנבת היתה שפן קטן ומנוזל, הוורד היה שושנה והריבה שרקחה סבתא מעלי הכותרת האדומים שלה היתה מעדן. כובע הנזיר היה נסטורציה, שאיימה על הפרחים האחרים, הטופח היה אפונה־ריחנית והצופית היתה יונק דבש. חוויית המשק שלי במושב היתה משפחתית ומשתפת, לרוב לא רומנטית ודומה יותר לרומנים של שלו מאשר לספר הזה.

לגינת הבר של שלו אין שותפים אלא ברמיזה. המשק "שלנו" הופך ל"גינה שלי", בוודאי לא "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל. הטבע נאסף אל גבולו, תוך סלקציה אוהבת, וגינת הבר היא גם אפוד המגן והבידוד שלו. ההקשרים המקראיים, לשמחתי, פיוטיים ושפתיים ולא מבטאים מסקנות ניכוס נדל"ני.

את נהלל לא ממש עוזבים. יש המרחיקים כמוני עד טבורה של עיר, ושם מגדלים באדניות צמחי תבלין, פקעות ובצלים הממלאים את הדירה בריח הטופח והפרזיות והלבנדר, שתילי פנטס ומרווה אדומה מושכי צופיות ופרפרים ומגוון צבעי הבוגנוויליות, הנשפכות מהאדניות להנאת עוברים ושבים. ויש העוברים לשיפולי הגבעות ממול וזוכים לחיי נצח עם גינת בר, שלא רק "עובדים ושומרים" אותה כמצוות האל אלא גם כותבים אותה להנאת כולנו.

לא עוזבים את נהלל וגם חוזרים לפקוד את בית הקברות בשימרון, מקום המפגש עם אהובינו המתים. אלה שהשכילו לכוון את עונת מותם לחורף מזכים אותנו ביום השנה במרבד רקפות סופג דמעות ומעדן בבושמו תחושת אֵבֶל, גם אם אינו מתחרה ברקפות גינת הבר של שלו.

מתנת החג שנהגתי לתת, בחגים החקלאיים — בסתיו, באביב ובקיץ — היתה "שנת הגנן" של קארל צ'אפק. דב בעלי היה צ'כי, וצ'אפק היה הסופר האהוב עליו ודרכו גם עלי (בזכות התרגום הנפלא של רות בונדי). "דרוש גיל מסוים, אבהות מסויימת, כדי שאדם ייהפך לגנן חובב. תשוקה שניזונה מהצלחות ומלובה על ידי כישלונות", כותב צ'אפק ב"שנת הגנן", ואני בשמחה אביבית מצרפת למדף ולאריזות השי את "גינת בר", בידיעה ששניהם סיפורי אהבה וגם סיפורי בדידות ובגרות, שמוכנה לדחות סיפוקים ולהכיל תסכולים.

הספר מלווה ברישומים וציורים מאת רפאלה שיר, אחותו של המחבר. ציורי הצמחים הצבעוניים נוגעים ללב בעדינותם השברירית. ממש מתבקש לאהוב אותם ולשמור עליהם.