העמימות ביחס לאחרית העקידה ולגורלו של יצחק, שבה רואה המחבר את ייחודיותה ואת מקור פוריותה של הגירסה היהודית לסיפור הקורבן הקדמון, שימשה בעבורו כנקודת המוצא לכתיבת הספר.
קולו הפרטי המשוחזר של יצחק, הבן הקדמון העקוד על המזבח לא הכרעה לכאן או לכאן, שלא קם עדיין לשוב לעולם-העבודה ולזמן ההיסטורי, אך שלא כקורבן-היסוד בדתות אחרות, גם לא הושגב ולא עבר לעולם שמעבר, הוא עבורו קולו חסר הזמן של הגרעין האיקונוקלסטי היהודי. ממקומו הסיפי, הפרדוקסלי וחסר הקואורדינטות, כשמולו לטושה המאכלת, הוא מתריס וחותר כנגד כל פסל ותמונה, כנגד כל קישוח כוחני של מיתולוגית-מציאות על לשונה וגיבוריה (אלים, בני-אדם ומוסדות) המוצבים בצמתי המפתח שבין היש והאין, בין הבריאה לחורבן, בין הלידה והמוות.
כותב פרופ' מנחם ברינקר:
"מרשים ביותר... כתיבה בלתי שגרתית, יונקת ממקורות מרובים, ועם זאת קמרית לחלוטין."
כותב פרופ' אבידב ליפסקר:
"דוגמה מרתקת במיוחד של מחשבה חדשנית ומודרניות של ביטוי אשר חרף צמיחתה מתוך מסורת ארוכת-שורשים מצליחה להטביע רושם של זעזוע אמנותי, ומעבר לכך של חשיבות הגותית עמוקה."