"חרפה" מאת ג'. מ. קוטזי.
קוטזי הוא הסופר החי המשמעותי ביותר מבחינתי. את "מחכים לברברים" שלו קראתי פעמים רבות, גם במקור האנגלי. כמו בתחומים אחרים, גם בזה הספרותי ההקשר הדרום אפריקני יכול להשליך על הישראלי. כתיבתו של קוטזי אינה נרתעת מהעיסוק בציבורי ובפוליטי, ובעיקר בעיסוק ביחסים בין הגזעים – ואינה חוששת לשם כך לגעת בטיפוסי ואף באלגורי. אבל כשמדובר באש, עולה על הדעת הרומן "חרפה", שאף אותו קראתי יותר מפעם, ומסיים שוב לקרוא בו בימים אלה.
"חרפה" מתחיל באש החלציים, חלציו המדלדלות של דיוויד לורי, איש אקדמיה בן למעלה מחמישים, שסטודנטית נאה "מדליקה" אותו. האש שבסיום מזכירה יותר את אש הגיהינום: המשרפה המצחינה המאכלת את גופות הכלבים שלורי מסייע בהמתת החסד שלהם. לורי השנון והמיוסר מובל אפוא ברומן במסע נפתל של חרפה וכפרה. בין אש לאש, מנהל קוטזי דיון חריף, אירוני, ב"הטרדה מינית". מתוארת כאן בפרוטרוט ישיבה של וועדה אקדמית העוסקת ב"מקרה" מן הסוג שהעסיק לא אחת גם את אקדמיות תל אביב וירושלים, ביחסי המינים והגזעים, ובעיקר בין יחסי אב ובת, כשהכול מתערבב ומתהפך בצומת של טראומה אלימה.