כמו הרכבת שבקרוב תעבור כאן, זו שתפקידה לחבר, לצרף, לתת כיוון לנוף שניבט מהחלון, כך הספר הזה. יאיר גרבוז קורא לזה "דבק", מה שבלעדיו הכל נופל, מתפרק ונשכח. לא פלא שב"כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת" הוא עסוק בעיקר בלהדביק - כלומר בלספר, להיזכר ולהזכיר.
להיזכר בילדותו בשכונת בורוכוב, בצילם של בן-גוריון, הצלם השכונתי ובית הקולנוע השכונתי; להיזכר בנעוריו כפרח-ציירים להוט וחרד בקפה "כסית" ובגלריה "כץ"; להיזכר בימים שנעשה תלמידו הראשון של רפי לביא; להיזכר בצעדיו הראשונים כצייר במרחב שבין קיבוץ כפר החורש לבין האוונגרד התל-אביבי של שנות השישים; ולהיזכר בכל ההתאהבויות וההתלהבויות שסחפו אותו בדרכו הארוכה והנפתלת מציור לציור - בפלירטים וברומנים ובסיפורי האהבה הקצרים והארוכים שניהל עם האמנות המושגית, עם הקולנוע, עם פריז הנחלמת ופריז הממשית, עם הקיבוץ, עם השטעטעל, עם הטלוויזיה, עם האמנות הפוליטית, עם הוראת הציור, עם הסטיריקה, עם הליצנות, עם ההתחזות וההתחפשות, עם צפת ופראג, תל-אביב וניו-יורק, עם העיתונות, עם הספרות, עם התיאטרון, עם הענק וגנו, עם "טבע דומם" ו"דיוקן אשת האמן", אפילו עם "החזרה לציור".
אך גרבוז עסוק בספר הזה לא רק בלהיזכר אלא גם בלהזכיר, כמעט להעלות באוב, שכן מבעד לסיפוריו נרמז משהו נוסף, יקר מציאות יותר ממה שנדמה, משהו שאפשר לכנותו "הישראליות" של גרבוז: ישראליות שהיא כמובן אישית מאוד, משורבטת וקרועה ומודבקת, פוסט-מפא"יניקית ותמיד פולנית ולפעמים פרו-פלסטינית, ויחד עם זאת רחבה ועמוקה באופן מפתיע, סבוכת שורשים והקשרים.