פתח דבר
קָארוּר, הודו
לפני זמן רב מאוד
ההר היה מעין תיבה של לחם הקודש ולה דלת אחת. מאחוריה, תחת חללים קרירים ושחורים שנחצבו עמוק באדמה, נמצאו העורקים העשירים ביותר בדרום אסיה; מלאים באבני חן כמו קורנדום, פיריט ואודם.
מחוץ לפתח המכרה הלהיטה השמש את הקרקע האדומה, שעקבות רגליים בכל הגדלים נטבעו בה, וריחות ציפורן וחמר עמדו באובך שהיה סמיך כל כך עד שלא היה אפשר לראות את הדרך. סוחרים של אבני חן התאספו בכפר קָארוּר הסמוך והמתינו לשלל כשפניהם אל ההר. הם שמעו את תרועת הפילה, קול קינה עגומה רוויית געגועים, כמו נשיפת חצוצרה חרישית בחשכה. כשראשה העצום של החיה הופיע בפתח המכרה, התגברה היללה והדהדה בקולי קולות בין הגבעות.
עיני הפילה היו עכורות ומכוסות דוק קטרקט לבנבן של זקנה. דם יבש, במקום שפגעו בה צליפות השלשלאות, צבע את עורה בפסי ארגמן שנמתחו על גבי גופה העצום. רגליה הקדמיות והאחוריות היו כבולות בחבלי קנבס אשר חיברו את מלחצי הברזל שחרצו את עורה האפור. היא גררה משטח ענקי ועליו ערמת סלעים מנוקדת באבני אודם גולמיות.
המָאהוּט — מאלף הפילים — היה אדם שגופו צנום, ועורו בצבע קינמון. הוא נצמד לגב הפילה. הפילה טלטלה את ראשה כדי לשחרר את מתג הברזל של הרסן הלחוץ בתוך פיה. אדונה הידק את אחיזתו.
הפילה עצרה. כבר לא הייתה בתוך המכרה אך גם לא ממש מחוצה לו.
"גָ'אוֹ!" צעק המָאהוּט כאשר נלכד בקורות התמיכה שבפתח המכרה. הפילה התעלמה מפקודתו. המָאהוּט הצליף בה בחלקה הרפוי של השלשלת בעודו שוכב על גבה. "ג'או!"
החיה עמדה על מקומה.
לראשונה בחייה סירבה הפילה לפקודת אדונה. היא לא נכנעה לצליפת השלשלת אלא הרימה את ראשה והניפה את החדק כדי למצוא את דרכה קדימה.
זיכרון שדה העשב המתוק על גדות נהר אָמָארוָואטי הוא שהעניק לה את הכוח לגרור את משטח התובלה אל האור שמחוץ למכרה.
פרק 1
וְיָארֵג'וֹ, איטליה
כיום
מתילדה רוֹפוֹ עצמה את עיניה במאמץ להיזכר מה קרה אחרי כן. משהו קרה למָאהוּט, כך לפחות היא ידעה. למרבה הצער, פרטי הסיפור שסבהּ נהג לספר לה לפני השינה חמקו יחד עם כל שאר הפרטים הלא חיוניים שתודעתה כבר לא הכילה. זִקנה היא קופסת הפתעות, ולא מהסוג הטוב. מדוע לא כתבה את הסיפור על הפילה? היא התכוונה לעשות זאת פעמים רבות כל כך, אבל אף פעם לא מצאה את הזמן. מדוע הייתה דחיינית כזאת? מי יודע אולי איך נגמר הסיפור? נינוֹ! היא תתקשר לאחיה באמריקה! אבל גם המוח שלו כבר פגום. מי יספר את הסיפור על הפילה כשהיא לא תהיה? כוחה של משפחה מסתכם בכוח הסיפורים שלה.
סבא של מתילדה — פְּייטרו קָאבְּרֵלי — יליד טוסקנה, היה צורף מומחה לליטוש אבני חן. הוא יצר גביעים, צלוחיות וכלי פולחן עבור הוותיקן מאבני החן ומהמתכות היקרות ביותר בעולם, אבל הכלים האלה מעולם לא היו בבעלותו. קאברלי עבד על פי הזמנה בתמורה לשכר שקבע הקונה. אשתו נֵטָה לא התפעלה. "באותה מידה היית יכול לטאטא רחובות ברומא, היית מקבל אותו שכר".
כל יום אחרי הלימודים הייתה מתילדה מצטרפת לסבהּ בבית המלאכה. היא הייתה יושבת על אדן החלון, רגליה נחות על הרדיאטור והיא מתבוננת בסבהּ בשקט. קאברלי רכן מעל להבה כחולה חשופה, עיצב צורות שונות מזהב ושיבץ בהן אבני חן לאחר שמדד, חתך וליטש אותן. לגופו חגר סינר עבודה מעור, לצווארו תלה זכוכית מגדלת, לאחורי אוזנו תחב עיפרון ובכיסו האחורי — אזמל. צלילי המוזיקה הראשונים ששמעה מתילדה היו הצלילים הגבוהים של גלגל הליטוש, שנשמעו כמו
נגינה בכינור. קאברלי היה מצמיד פיסת אבן חן, שגודלה לא עולה על ציפורן, למשטח המחוספס של הגלגל ומלטש אותה. כדי להעביר את הזמן לימד קאברלי את נכדתו לבחון אבני חן מבעד לזכוכית המגדלת. מתילדה הייתה מאושרת בכל פעם שהאור פגע בפאות האבן ויצר קליידוסקופ צבעוני. היא נהנתה בבית המלאכה, אבל הייתה לה גם אחריות — תפקידה היה לפתוח את החלונות כשקאברלי ריתך מתכות, ולסגור אותם כשסיים.
על הקיר בבית המלאכה הייתה תלויה מפת העולם, וקאברלי סימן עליה את מכרות אבני האודם בעלי התפוקה הגבוהה ביותר. הוא הראה לה מקומות בדרום אמריקה, בסין ובאפריקה, אבל בסופו של דבר חזרה אצבעו תמיד להודו, ושם סימן את מרבית העיגולים. קאברלי עבד עם אבני אודם כיוון שהכנסייה הקתולית העדיפה את הצבע האדום. הוא היה בטוח שביצירותיו יש ניצוץ אלוהי. אבני החן ששובצו בכלי קודש שיכיל את לחם הקודש הטמיעו בו תכונות כמו אמונה וזמן.
מתילדה עצמה את עיניה בחוזקה, רכנה לפנים ולפתה את הספסל בכנסייה. היא שאפה את ניחוחות הדונג והלבונה, שעוררו, כך נראה, את הזיכרון החושי שלה. במקום להתפלל בדממה שהשתררה בין טקס מתן לחם הקודש ובין הברכה המסיימת, היא התחקתה בזיכרונה אחר הימים שבהם הוריה, סבהּ וסבתהּ ואחיה הקטן חיו באותו בית וביקרו יחדיו בכנסייה הזאת בכל יום ראשון.
רסיסי זיכרונות מסיפורי הודו של סבא שלה החלו להשתחרר בתודעתה. הכורים נהגו ללעוס חלת דבש כדי לשמור על ערנות כשעבדו שעות ארוכות בחשכה. אבני אודם משובחות שנקראו "דם יונה" היו בצבע של ענבים סגולים בשלים. עננים ורודים ריחפו בשמיים תכולים כמו אבני לָאפִּיס.
בסוף כל יום, אחרי שהמשפחה אכלה יחד ארוחת ערב, היו הוריה יוצאים לטיול רגלי ומשאירים את סבהּ לספר לילדים סיפור לפני השינה. פייטרו קאברלי היה עורם על הרצפה כריות, שייצגו את ההר, וקוביות עץ, שייצגו את הסלעים שהוצאו מהמכרה. הוא היה שולף מטפחת מכיסו ומצמיד אותה אל פניו כדי להעצים את הדרמה בסיפור על החום הלוהט. הוא בחר קולות שונים לדמויות השונות, ממש כמו שחקן במחזה, ושיחק בכל התפקידים, אפילו בתפקיד הפילה: הוא התרוצץ בחדר ונופף בזרועו לפנים ולאחור בחיקוי החדק של החיה.
"מתילדה!" לחשה חברתה אידה קַשְיָאקָרוֹ ודחפה אותה בעדינות.
מתילדה פקחה את עיניה.
"נרדמת".
מתילדה לחשה בתשובה: "חשבתי".
"נרדמת".
אין טעם להתווכח עם אידה. השתיים ישבו יחד על אותו ספסל בכנסייה בטקס התפילה היומי, מנהגן השגרתי חקוק בסלע ממש כמו האריחים המעוטרים בחבצלות שברצפת הגרניט של הכנסייה. הן נעמדו, הרכינו את ראשיהן והצטלבו כשהכומר התווה צלב דמיוני באוויר. הן קדו יחד כשפעמוני הבוקר של קְיֵיזָה סָן פָּּאולינוֹ צלצלו בנעימת התפילה העתיקה שזימנה את הנשים לתפילת הבוקר בילדותן.
בוויָארֵג'וֹ לא היה צורך בשעון כדי לדעת מה השעה; אפשר היה לחיות על פי צלצולי הפעמונים ולוח הזמנים של האופה. אוּמבֶּרטוֹ אֶנִיקוֹ היה שולף מהתנור מגשים של מאפי קוֹרְנֵטוֹ רוויי חמאה בדיוק כשדון סְקָארֵלי התחיל את המיסה. כשתם הטקס כבר היו המאפים התפוחים קרירים ומרוחים בזיגוג משמשים, והיו מוכנים לאיסוף בידי קהל המאמינים בדרכם הביתה.
"בואי נעצור לקפה ועוגה", הציעה אידה, ובשעה שהגברות צעדו יחד
כרכה מטפחת לראשה וקשרה את קצותיה מתחת לסנטר.
"לא היום".
"אבל זה יום ההולדת שלך".
"אני מצטערת, אידה. אָנינה באה אליי".
"טוב, אז בפעם אחרת". אידה הטתה את ראשה לאחור ובחנה את
חברתה מבעד לעדשות משקפי הביפוקל. "מבטיחה?"
"מבטיחה".
אידה הכניסה יד לכיס והושיטה לחברתה חבילה קטנה קשורה בסרט.
"למה את עושה כאלה דברים?"
"אל תתלהבי. זה שום דבר". אידה טמנה את כפות ידיה בשרוולי מעיל הצמר הקצר שלה כמו שהכומר טמן את כפות ידיו בשרוולי הגלימה בשעה שנשא את הדרשה. "קדימה, תפתחי".
"מה זה?" מתילדה ניערה את בקבוקון הפלסטיק הלבן.
"פרוביוטיקה. הכדורים האלה ישנו לך את החיים".
"אני אוהבת את החיים שלי".
"את תאהבי אותם עוד יותר עם הפרוביוטיקה. אל תאמיני לי. תשאלי את הרופא שלך. הכול תלוי בבריאות המעיים היום".
"למה את מבזבזת עליי את הכסף שלך?"
"אי אפשר לקנות לך כלום. יש לך כבר הכול".
"אידה, אם בגיל שמונים ואחת עוד אין לך את כל מה שאת רוצה, כנראה כבר לא יהיה לך".
אידה נתנה לחברתה נשיקה חפוזה על כל לחי ופנתה לצעוד במעלה הרחוב התלול, המרוצף באבנים מעוגלות, בדרך הביתה. המטפחת הוורודה החליקה מעל ראשה ושערה הלבן נפרע ברוח. בני משפחת מֶטְריוֹנֶה־קשיאקרו היו אנשים חרוצים וחסונים שעבדו במפעל המשי בימים שעוד היה עסק גדול. מתילדה עוד זכרה את חברתה כששערה היה שחור והיא רצה במעלה הגבעה אחרי משמרת ארוכה. מתי הזדקנו ככה? תהתה מתילדה.
פרק 2
הכפר וְיָארֵג'וֹ שכן לחופו של הים הליגורי, על סיפו של מָארֶה טִירֵנוֹ, מדרום למפרץ גנואה ומצפון לחוף אמאלפי. וילות בצבעי פסטל השקיפו אל הים, חסו בצילה של חורשת אורנים גבוהים ודקיקי גזע שבראשם מתעגלות צמרות ירוקות דמויות תסרוקת נפוחה. חוף וְיָארֵג'וֹ נמתח לאורך קו החוף המערבי של איטליה כמו מחרוזת של אבני ברקת.
ריחות של עצי איקליפטוס חרוכים וגופרית עמדו באוויר כשמתילדה טיפסה במדרגות הרעועות אל טיילת העץ. הקרנבל הסתיים רשמית ערב קודם לכן, כשהזיקוקים נהיו לאפר בשמיים השחורים. אחרוני התיירים עזבו את החוף עוד לפני עלות השמש. הגלגל הענק הוורוד עמד דומם. סוסי הקרוסלה קפאו באוויר. הצליל היחיד שמתילדה שמעה היה טפיחת יריעות הברזנט שחבטו בדוכני המכירה הריקים.
מתילדה עמדה לבדה על הטיילת, נשענה על המעקה וצפתה בסלילי העשן שעלו ממדורות נטושות על החוף וריחפו מעלה אל השמיים כמו מנחות. השמיים המעוננים היטשטשו אל האופק והתמזגו שם עם הים הכסוף. צופר ערפל נשמע ואוניית נוסעים בוהקת הופיעה מרחוק והתוותה שובל קצף על הגלים. האונייה חלפה מולה בחינניות ונדמה שהיא גוררת מאחור את כרזת השחר העולה. כל חייה חיכתה מתילדה לאוניות הגדולות, וכשהבחינה באחת החשיבה זאת סימן למזל טוב. היא לא זכרה היכן למדה זאת; זה פשוט היה משהו שהיא ידעה.
תחזרי, חשבה מתילדה כשהאונייה הלבנה עם השדרית החומה ופס העיטור הכחול הפליגה דרומה. מאוחר מדי. הספינה כבר בדרכה למקום חם כלשהו. למתילדה נמאס מהחורף. עוד מעט ישובו גלי הטורקיז להשתרע מתחת לשמי אביב נקיים מענן. היא ציפתה בקוצר רוח לטיולים על החוף במזג אוויר חמים.
מתילדה נהגה לצאת לטיול קצר אחרי הביקור בכנסייה בבוקר כדי לקנות מצרכים לארוחות היום, ולטיול רגלי ארוך אחר הצהריים כדי לחשוב. ההרגלים האלה עיצבו את הפרק האחרון של חייה, אחרי שהיא יצאה לגמלאות מעבודתה כמנהלת החשבונות ב״תכשיטי קאברלי״. מתילדה הקדישה זמן לארגון הבית שלה. היא לא רצתה להשאיר לילדיה ערמות של ניירת וחדרים גדושי רהיטים כמו שהשאירו לה הוריה לאחר מותם. היא רצתה להכין את ילדיה לבלתי נמנע כמיטב יכולתה.
ייתכן, הרגישה מתילדה, שבחסד הצליחה לחמוק מהווירוס ששיתק את ברגמו בצפון — הרי וירוס שפוגע בזקנים בהחלט עלול לבוא בעקבותיה. היא התייחסה למצב באופטימיות פשוט כי לא הייתה לה ברירה. הגורל הוא כדור הריסה. אין לדעת מתי יכה בך בתנופה ויגרום את הנזק שלו; אך היא הייתה בטוחה, מניסיונה, שזה יקרה.
מתילדה לא חדלה מהרגלה לבחון את מצפונה, הרגל שהשרישו בה הנזירות בילדותה. היא חשבה על דברים שפגעו בה בעבר ובחנה את מעשיה שפגעו באחרים. אנשי טוסקנה אולי חיים את הרגע, אבל העבר חי בתוכם, וגם אם לא, תזכורותיו נמצאות בכל פינה בעיירת הולדתה. היא הכירה את וְיָארֵג'וֹ ואת תושביה לא פחות טוב משהכירה את גופה; במידה מסוימת הם היו אחד.
האווירה בכפר התקדרה כשהסתיימה הילולת הקרנבל והחלה התענית שלפני חג הפסחא. ארבעים הימים הבאים יהיו קודרים. הם יוקדשו להרהורים, צום וחזרה בתשובה. בילדותה הייתה לה הרגשה שתקופת התענית נמשכת לנצח. הזמן כמעט עמד מלכת עד שהגיע סוף־סוף יום ראשון של חג הפסחא המיוחל. יום ההקלה. "אי אפשר לזכות בשמחת יום ראשון של פסחא בלי העצב של יום שישי הטוב״,* הזכירה להם אימא שלה. "בלי הצלב אין כתר", נהגה לומר בדיאלקט שרק ילדיה הבינו.
תחיית האל גאלה את הכפר ושחררה את הילדים. שקים שחורים הוסרו מעל פסלי הקדושים. המזבח החשוף קושט מחדש בענפי הדס ובפרחי מרגנית. המרק הצח ששתו בתקופת התענית הוחלף בלחם מתוק. ניחוחות של חמאה, קליפת תפוז ודבש עלו מהבצק שמָאמָא לשה לאפיית הלחם של פסחא במהלך ״השבוע הקדוש״ ורוממו את רוחם. טעם הכיכרות הקלועות של לחם הביצים הרך, אשר הוגש ספוג בדבש וחם היישר מהתנור, סימן שתקופת הסיגוף נגמרה, לפחות עד השנה הבאה. מתילדה נזכרה בפְּרַנצוֹ די פַּאסְקוּוָה מסוימת, ארוחת הצהריים שהשתתפו בה כל בני המשפחה, משני הצדדים; פָּאפָּא בנה שולחן אוכל אחד ארוך מכמה דלתות עץ כדי שהמשפחה כולה תוכל לשבת יחד לארוחה. מאמא כיסתה את השולחן ביריעת בד צהובה וקישטה אותו בסלסילות עם הלחם הטרי שאפתה.
"כולנו אחד", אמר אביה והרים את כוסו. מיד הרימו את כוסותיהם גם כל הדודנים, הדודות, הדודים, האחים והאחיות.
בחייה של מתילדה היו הרבה רגעים מאושרים, אבל היום הראשון של פסחא אחרי המלחמה היה מיוחד. מתילדה ידעה בבטחה שגם אם זיכרונה יבגוד בה לגמרי, עדיין תזכור את כל בני משפחתה יושבים בגן באור השמש המזדהר ושוברים יחד את הצום. כשהייתה צעירה, רדפה מתילדה אחרי הזמן כדי להשיג את מבוקשה. עכשיו היא רודפת אחרי הזמן כדי להיאחז בו.
לוחות העץ של הטיילת חרקו מתחת לכפות רגליה. כשהגיעה לאמצע המזח פנתה מתילדה לאחור על המסלול האפור הרחב. למה הוא נראה לה אין־סופי כשהייתה ילדה?
היא נזכרה בערב קיץ בילדותה, כיצד פסעה על טיילת החוף לצד העגלה ששכב בה אחיה התינוק. נינו נולד בשנת 1949 (מספרים היא זוכרת — רואי חשבון טובים בזה בדרך כלל). המלחמה נגמרה. אימה לבשה שמלה מבד אורגנזה בצבע אפרסק, ואביה חבש מגבעת קש מעוטרת ברצועת משי רחבה בצבע פטל. הפרטים הצטיירו בעיני רוחה ומתילדה הצמידה את ידה לליבה. במהרה הצטרפו אליה רוחות הרפאים ומילאו בצבע את הטיילת האפרורית. בדמיונה ראתה גברים בחליפות בצבעי פסטל ונשים בכובעים מעוטרים בנוצות טווס. אימה סחררה בנחת שמשיית פשתן שהשמש הלבינה. מתילדה נעצרה עכשיו לנוח על ספסל, עצמה את עיניה ויכלה להישבע שהיא שומעת את הקול של אימה. דוֹמֵניקָה קאברלי לימדה את בתה לאהוב את הים כפי שהיא עצמה אהבה אותו. מתילדה הרגישה את החמימות שבנוכחות אימה בכל פעם שטיילה ליד המים באור השמש הוורוד.
היא תהתה למה קל לה כל כך לחזור בפרטי פרטים אל ימי ילדותה ובו בזמן קשה לה להיזכר מה אכלה בארוחת הערב יום קודם לכן. אולי הפרוביוטיקה של אידה תעזור! היא תצטרך לשאול את הרופא שלה. כאשר בעלה הביא אותה לרופא בפעם האחרונה, בדקה האחות את הזיכרון שלה. לא נשאלה שם אפילו שאלה אחת על עברה. הרופא והאחות התמקדו באובססיביות דווקא במה שקורה כאן ועכשיו — מי ראש הממשלה של איטליה? איזה יום זה בשבוע? בת כמה את? — אבל היא ידעה טוב מאוד שלא כדאי לה להרגיז את הרופא. הוא הבטיח לה שהחזיונות והחלומות שלה על העבר הם נורמליים אבל לא רלוונטיים כלל כשמדובר בהערכה הנוכחית של בריאות המוח שלה. "העבר וההווה לא מחוברים במוח האנושי", הסביר. מתילדה לא הייתה בטוחה שהוא צודק.
היא חצתה את השדרה והתקרבה אל חלון הראווה של בית העסק שהיה שייך במקור למשפחתה ועכשיו היה לחנות בגדים. היא חשה גאווה למראה השם "תכשיטי קאברלי" שעדיין עיטר את הבניין, אף על פי שהאותיות היו דהויות. עשרים שנה חלפו מאז העביר בעלה את העסק שלהם ללוקה, עיר קטנה ותוססת בפנים הארץ, קילומטרים אחדים מוְויָארֵג'וֹ.
מתילדה הצלה על עיניה והציצה לתוך החנות מבעד לחלון הראווה הגדול. היא ראתה שהדלת לחדר האחורי פתוחה. שם שכן פעם בית המלאכה עם גלגל הליטוש, החדר שסבהּ חתך בו אבני חן גדוש כעת בקולבי בגדים.
בעלי החנויות בשדרה היו עסוקים בהסרת קישוטי הקרנבל. הם הורידו את המקלעות, שחררו את מחרוזות העיטורים וניתקו את שרשראות הנורות הצבעוניות. מישהו התאזן על סולם והוריד דגלים בצבעי אדום, לבן וירוק לאורך הנתיב שהתהלוכה עברה בו. בעל המכולת טאטא קונפטי אל תעלת הניקוז ובירך את מתילדה במנוד ראש שקט כשעברה לידו.
מתילדה קיערה את כפות ידיה ולגמה מהמים הקפואים שזרמו במורד ההר אל ברזיות עתיקות. המים נבעו מברזים בצורת ידי מלאכים שפניהם המגולפים נשחקו עם הזמן. המים שפעו מינרלים חשובים שחיזקו את מי ששתה מהם. היא חשבה על אימה כשניגבה את ידיה בממחטה שהחזיקה תמיד בכיסה. דומניקה קאברלי התעקשה שילדיה ישתו מהמים האלה כדי לשפר את בריאותם ובו בזמן לימדה את מתילדה לספור כשעברו בדרך לבית הספר על פני שורה של ברזיות בדמות מלאכים. וְיָארֵג'וֹ היה גם ספר הלימוד הבסיסי הראשון שלה.
מתילדה פתחה את הארנק כדי לשלם למוכר הפירות, והוא בחר מן התצוגה שישה תפוחים זהובים ושלמים והכניס אותם בעדינות לשקית נייר.
"איך העסקים?" שאלה מתילדה כששילמה. "בּוֹנָה פֶסְטָה?"
"לא כמו שהיה פעם", הוא התלונן.
בוִוייה פירנצה חלפה מתילדה על פני צוות של שישה עובדים שקיפלו אוהל ענק עם פסים כחולים והצמידו פינה אל פינה כאילו קיפלו סדין. הדודנים בני משפחת קאברלי התגוררו בבתים הססגוניים שהצטופפו לאורך הרחוב כמו ספרים על מדף. מתילדה זיהתה את הבתים של קרובי משפחתה על פי הצבעים — אדום, צהוב וירוק — של דלתות הכניסה: רוֹסָה בבית הדודנים ממשפחת מָאמָאצ'י, גָ'אלָה בבית משפחת בְּיָאגֵטִי, ווֶרְדָה בבית משפחת גְרגוֹריוֹס. צבע סימן גם ממה יש להתרחק. מתילדה לא הייתה רצויה בבית עם הפּוֹרְטָה אָזוּרָה בגלל הסכסוך העתיק בין משפחת קאברלי למשפחת ניצ'יני, שהמשקעים ההיסטוריים שלו התמצקו זמן רב לפני שנולדה. העימות נמשך גם אחרי שמשפחת ניצ'יני עברה לליבורנו והשאירה מאחור את הבית בעל הדלת הכחולה. מתילדה זכרה כיצד עמדה למרגלות הגבעה בקיץ ושרקה לדודניה כדי להזמין אותם ללכת לים. דלתות הכניסה היו נפתחות בבת אחת בשורה ססגונית, והילדים רצו במורד הרחוב להצטרף אליה.
לשם שעשוע, תחבה מתילדה שתי אצבעות לפיה ונשפה. השריקה הרמה הסבה את תשומת ליבם של מקפלי האוהל, אבל שום דלת לא נפתחה. למרבה הצער, גם דודניה עברו ללוקה. מתילדה ואוֹלימפּיוֹ הם עכשיו ותיקי הכפר. אחרוני משפחת קאברלי־רוֹפוֹ בוויָארֵג'וֹ.
הטלפון זמזם בכיסה. היא עצרה וקראה את הודעת הטקסט: ״מזל טוב ליום ההולדת, מתילדה! תודה על הביקור המקסים״.
היא כתבה לגיסתה פַּטְריציָה: ״תודה. היה נהדר. לא ארוך מספיק!״
מתילדה חיבבה את גיסתה פטריציה באמת ובתמים. גיסתה עודדה את נינו להסתדר עם מתילדה ועזרה להם להשלים; הרי יש להם רק זה את זה. בביקור האחרון של אחיה ואשתו, מתילדה לא התווכחה איתו אפילו פעם אחת.
״את יכולה לשאול את נינו אם הוא זוכר את הסיפור על הפילה שנוֹנוֹ קאברלי היה מספר?״ כתבה מתילדה.
פטריציה שלחה בתשובה אימוג'י של פרצוף קורץ.
מתילדה שנאה אימוג'ים. עוד מעט יוותרו בני אדם על השפה, וראשים מצוירים קטנים עם עיני חרקים ידברו בשמם.
היא עמדה מול שער הגן הציבורי שמשפחת בּוֹנְקוֹרְסוֹ נטעה מאה שנה קודם לכן. חלקת האדמה הזאת עדיין רשומה על שמם גם בחלוף עשרות שנים, אף על פי שאיש מבני המשפחה לא נותר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה. הגן המוזנח היה בוצי כולו. כמה צמחים רב־שנתיים כוסו בבד יוטה כדי להגן עליהם מפני קרה. פרגולה לבנה יחידה עמדה במרכז הגן כמו כרכרת כלולות שננטשה בבוץ.
מתילדה נזכרה בנשיקה הראשונה שלה, מתחת לפרגולה. היה אז קיץ; היא עצמה את עיניה ושאפה את ניחוח המטפסים שעטפו את המבנה המקושת. רוֹקוֹ טיבּוּרצי קיבל זאת כסימן וניצל את הרגע כדי לנשק אותה. מתילדה הייתה בת ארבע עשרה וחשבה שדבר נפלא כזה לא יקרה לה שוב לעולם; היא ממש ריחפה בדרך הביתה. כשהגיעה הביתה, סבתהּ נטה נזפה בה מפני שהיא שכחה את שק הערמונים שנשלחה להביא. בליבה של מתילדה עונג ובושה נותרו קשורים זה לזה בקשר הדוק עד שהבינה שהשילוב חוסם את יכולתה לאהוב באמת.
שורת עצי הערמון לצד החומה האחורית בגינה עדיין הניבה שפע של פרי. שכניה המשיכו לאסוף את הערמונים בשקי יוטה בזמן האסיף, אבל מתילדה בחרה שלא לקחת את חלקהּ. היא אכלה די ערמונים בפסטות, במילויים ובבצק כשהיה מחסור במזון אחרי המלחמה; היא הבטיחה לעצמה שכשתגדל ותהיה אחראית למטבח המשפחתי, לא תאכל אפילו עוד ערמון אחד. הפופולריות הנוכחית של מאכלים איטלקיים מערמונים הפליאה את מתילדה והזכירה לה באיזו מהירות אנשים שוכחים את התלאות והסבל שעברו.
מתילדה ובעלה אולימפיו גרו למעלה באָטיקוֹ של וילה קאברלי, בפינת ויאלה ג'וֹֹזוּאֶה קַרדוּצ'י. בני משפחת רוֹפוֹ היו הדור השלישי שהתגורר בבית המשפחה. אחרי שהוריה מתו וילדיה הבוגרים עזבו את הבית, עיצבה עם אולימפיו את הבית מחדש. הם לקחו את דירת הפנטהאוז. "סוף־סוף הגענו למעלה", היה אולימפיו מתלוצץ, "אבל בשביל זה נאלצנו לאבד את כל מי שאהבנו".
מתילדה חוותה את החיים בכל אחד מהנופים שנשקפו מווילה קאברלי. חבל שבני הדורות השונים מאותה המשפחה כבר לא מתגוררים יחד באותו הבית, כשרק מדרגות אחדות בין הקומות מפרידות ביניהם. ילדיה יצאו מהבית ברגע שהתחתנו. בתה התגוררה בלוקה הסמוכה, ובנה גר קצת יותר רחוק ליד החוף. במשך שנים הם היו די קרובים, אבל עכשיו כבר לא. מתילדה הצטערה שהפָמִיליָה שלה לא נשארה כולה יחד תחת אותה קורת גג.
הכפר התפתח. במרוצת הזמן התחלפו בו משפחות. רוב השכנים שירשו את הבתים המשקיפים לים והתכוונו להמשיך להחזיק בהם, חילקו אותם לדירות לאחר שהוריהם הלכו לעולמם ומצאו לעצמם הכנסה נחוצה מאוד בהשכרתן הרווחית בחופשות הקיץ. גם וילה קאברלי חולקה לדירות להשכרה, אבל כך נעשה בעיקר כיוון שבני משפחת רוֹפוֹ המזדקנים רצו מקום קטן יותר שקל לטפל בו, ולאו דווקא בגלל נחיצות כלכלית. השיפוץ כלל התקנת מעלית ראשונה בבניין, כיוון שאולימפיו התעקש שהם יזדקקו לה יום אחד. הוא צדק. מי שמשפץ את הבית בגיל שישים צריך לחשוב קדימה על גיל שמונים. זה הגיע מהר.
מתילדה הגיעה לראש הגבעה וחיפשה את המפתח בתיק. הצֶבע אָרַנצ'וֹנָה פירושו שהיא הגיעה הביתה. הדלת הכתומה לא השתנתה מימי ילדותה.
"סניורה! יש לי משהו בשבילך". ג'וּסטוֹ פיליוֹלוֹ, השכן לבן השיער של מתילדה, נופף מאחורי שער ביתו והצטרף אליה. "הבת שלי הייתה בפְּיֶיטרָסַנטָה". הוא נתן למתילדה משולש גדול של גבינת פרמז'ן, עטוף בנייר שעווה. "יש לי עוד כשתצטרכי".
מתילדה הרימה את הגבינה כמו שמרימים משקולת. "אתה בטוח שאתה לא צריך את זה?"
"סי, סי", הוא צחקק. "היא הביאה לי עיגול שלם. זה יספיק לנו עד הקרנבל הבא".
"תודה רבה, סניור, בבקשה קח כמה תפוחים". מתילדה פתחה את שקית הנייר.
"אני אקח אחד".
"אתה בטוח? יש לי הרבה".
"אחד זה כל מה שאני צריך. בּוֹן קוֹמְפְּלֵאָנוֹ", חייך פיליולו.
מתאים לפילוליו לציין את יום ההולדת שלה עם גוש גבינה. פעם הייתה בבעלותם המסעדה הכי פופולרית בעיירה, ובה נהגו לחגוג המשפחות. האימא הייתה טבחית טובה, האבא היה מנהל מצוין. כל ילדי משפחת פילוליו עבדו במסעדה. הם היו אנשים שנראו טוב, והדבר בהחלט עזר למשוך לקוחות. אחיותיו של פיליולו כבר מזמן לא בחיים, אבל מתילדה עדיין זוכרת את שערן השחור, גזרתן הדקה וציפורניהן המשוחות בלכה אדומה.
"יש לך תוכניות לחגוג את יום ההולדת שלך?" שאל אותה פילוליו.
"בצניעות רבה. המטרה שלי היא להיות בחיים מחר בבוקר. ובבוקר שאחריו, אם אלוהים יהיה טוב אליי".
"שאלוהים יברך אותך וייתן לך את מה שאת צריכה, כי מה שאת רוצה יסבך אותך בצרות", פילוליו הצטלב. "הקאברלים היו לוחמים תמיד. את תהיי בסדר".
מתילדה הרימה את העיתון. "הנה, קח את זה אתה".
"את בטוחה?"
"כבר אין שם חדשות, רק מודעות אבל. אני לא צריכה תזכורת למה שעומד לבוא".
"את עוד ילדה, מתילדה". ג'וסטו היה בן תשעים ושלוש. "את רק בתחילת הדרך".
קליפת התפוח האחרון נפלה לכיור כמו סרט זהוב. מתילדה פרסה את בשר התפוח לפרוסות דקיקות בסכין קילוף, טפחה על הבצק המונח על נייר האפייה וסידרה עליו את פרוסות התפוחים במיומנות. היא פיזרה פיסות חמאה מעל התפוחים, בזקה סוכר, זרתה מעליו קינמון ומשכה את ארבעת קצות הבצק אל המרכז כדי ליצור מעין כיס, כפישאימה לימדה אותה. היא הכניסה לתנור את השטרודל די מֵלֶה.
אחר כך האכילה את חיות המחמד; בֶּפֶּה הכלב אכל מהר ונרדם מתחת לספה. "אתה כמו האדון שלך בדיוק — אוכל. ישן. אוכל", הקניטה מתילדה את הכלב. אַרְגֶ'נטוֹ פסעה בראש כוננית הספרים בסלון וביצעה את מופע הקרקס היומי שלה. "ואת!" ניענעה מתילדה אצבע לעומת החתולה. "את משוגעת! את כבר זקנה מדי בשביל גבהים כאלה". החתולה התעלמה, כהרגלה. ארג'נטו התנהגה כאילו בני משפחת רוֹפוֹ גרים אצלה, ולא להפך.
מתילדה הסירה את הסינר וסידרה את הסלון.
ארבע ספות אפורות, מעוצבות בקווים נמוכים מודרניים, ניצבו סביב שולחן הקפה בריבוע שהספיק לכל בני המשפחה כשבאו לבקר. מצלמת לייקה ישנה, פסל נאיבי וכדי זכוכית מלאים בצדפים שאספו הנכדים היו תחובים בין מדפי הספרים של מתילדה. היא איבקה את הספרים במברשת נוצות.
מתילדה שלפה פיסת נייר מצהיבה מתוך אגרטל מפורצלן קַפּוֹדימוֹנטֶה שעמד על השולחן. היא הסירה ציור קטן מהקיר שמתחת למדרגות וחשפה דלת מתכת סמויה. היא הצמידה את האוזן הטובה לכספת הקיר, בדקה את רצף הספרות שעל פיסת הנייר וסובבה את חוגת המנעול כמו מפצחת כספות מנוסה. נקישת גלגל נשמעה ודלת הכספת נפתחה. היא הושיטה יד פנימה, הוציאה תיבת תכשיטים עם מעטפת קטיפה, השאירה את הכספת פתוחה והניחה את התיבה על השולחן בדרכה למטבח.
היא הוציאה את השטרודל מהתנור והניחה אותו לקירור. אדים עלו מקיפולי הבצק הזהובים ועטורי אבקת הסוכר. מתילדה פתחה מחברת על משטח העבודה ורשמה את המרכיבים ואת הוראות ההכנה של המאפה. בתה, ניקוֹלינָה, אספה מתכונים משפחתיים. מתילדה מעולם לא נעזרה במתכונים; היא בישלה כפי שאימהּ וסבתהּ לימדו אותה — להשתמשבחומרי הגלם הטובים ביותר, בלי מדידות. להקשיב לאינסטינקטים.
היא הסירה את החלק העליון של המקינטה, הוציאה את המסננת ומילאה אותה בקפה שנטחן זה עתה. אחר כך מילאה את החלק התחתון במים, הידקה את האבקה למשטח ישר, חזרה והבריגה בעדינות את החלק העליון, הניחה את הקנקן על הכיריים והדליקה את האש.
המטבח התמלא בניחוח ראשוני של בוקר, ומתילדה הבחינה שנשפך לה קפה על השטיחון שמתחת לכיור. היא התכופפה וקיללה, גלגלה את השטיח כמו סיגר, הוציאה אותו למרפסת, ניערה אותו מעבר למעקה ותלתה אותו עליו.
היא הצטמררה מקור, הידקה את הסוודר סביב גופה בלי לכפתר אותו ושילבה את זרועותיה על החזה. הגלים החלו להעלות קצף לאורך החוף. הרוחות הערות שנשבו מעל פסגות האַלְפּי האַפּוּאָנִי ושרקו סביב רכס הפָּאנְיָה דֵלָה קְרוֹצֶ'ה הבטיחו עוד סערה אחת לפחות לפני בוא האביב. מתילדה לא זכרה חורף טוסקני כה קשה. היא ניערה שוב את השטיחון וקיפלה אותו.
כשפנתה להיכנס פנימה שמעה צווחה צורמנית בשמיים. היא הרימה את מבטה וראתה שחף שמן צולל מטה מבעד לערפל. "קישטה!" צעקה מתילדה ונופפה בשטיח לעבר הציפור. אבל במקום להתעופף משם סטה השחף לעברה והתקרב כל כך עד שחוד המקור הצהוב והמעוקל שלו שרט את לחייהּ.
"בֶּפֶּה!" צעקה מתילדה. הכלב זינק מבעד לדלת הזכוכית הפתוחה ונבח על הציפור. החתולה התגנבה החוצה למרפסת, מסוקרנת מהמהומה.השחף צלל מטה כדי להתגרות בחתולה שקימרה את גבה ונשפה.
"ארג'נטו! תיכנסי פנימה!" מתילדה הרימה את החתולה כאשר ידיה בתוך השטיחון. "בֶּפֶּה! אַנְדיָאמוֹ!" הכלב רץ לתוך הדירה. מתילדה סגרה את דלתות הזכוכית, הניחה את החתולה על הכיסא ומשכה מתחתיה את השטיחון בזמן שהכלב קפץ על רגליה ולשונו משתרבבת.
מתילדה תחבה יד מתחת לחולצה ושלפה ממחטה מבין רצועות החזייה. היא טפחה על מצחה בעדינות כדי להספיג את הזיעה והניחה את ידה על ליבה הפועם במהירות. היא הציצה החוצה מבעד לדלתות הזכוכית והביטה אל השמיים, אבל השחף נעלם. היא התיישבה להסדיר את נשימתה בתחושה מוזרה.
״התרגשות גדולה מדי לגברת זקנה״, אמרה לעצמה. "וגם לכם", מלמלה אל הכלב והחתולה.
______________________________________________________________________________
* היום שבו הנוצרים מציינים את צליבת ישו.
