בראשית המאה, בלב ליבה של תרבות פטריארכלית בוטחת בעצמה שנעה על ציר ביאליק-ברנר, כוננה דבורה בארון מובלעת פמיניסטית של פרוזה מופתית שהספרות העברית לא ידעה עד אז כמותה. זוהי פרוזה שתחילתה בספרות מחאה מעורבת, המתריסה כנגד הסדרים החברתיים וכנגד הקיפוח הנשי, והממשיכה בנובלות מגובשות ומפליאות באיפוקן החוקרות את הגיהנום של חיי הנישואין, שהנשים לכודות בתוכו ללא מוצא. זהו מבחר מייצג של חמישה מסיפוריה הרגשיים ועזי ההבעה של אחת מגדולי הסופרים העבריים.