***
מבית החולים נסעתי אל ביתם, ביתנו. הם חיכו לי בכניסה לחדר המדרגות. כשראו אותי חונה במגרש המרוחק, התיישבו על גדר האבן המקיפה את הבניין, צמודים זה לזה כפי שלא ראיתי אותם שנים. התקרבתי לאיטי, והם הזדקפו רק כשעמדתי סמוך אליהם. אבא ליטף קלות את ידה של אימא, היא משכה את ידה, ובמטפחת המשי הלבנה הרקומה בפרחים ניגבה את הדמעות. בכתה בכי מנומס, חרישי, טפחה קלות על הלחיים תחת שקיות העיניים באצבעות הנסיכה שלה.
אתה זוכר את מטפחות הפרחים? כל כך הרבה מהן, היה אפשר לשחק בהן רביעיות — משפחת המצליבים, משפחת השושניים, הנוריתיים. אף אחד לא משחק עוד קלפי רביעיות, אף אחד גם לא משתמש במטפחות בד. אימא כן, ועדיין היא מגהצת אותן, אחרי שהושרו בכיור המקלחת זמן ממושך, למשולש מדויק להפליא.
עמדנו נבוכים, אבא משך אותי אליו. "אני כל כך מצטער," לחש והניח יד על הגב שלי, מכוון אותי פנימה, "יהיה בסדר."
עליתי והם אחריי, מדרגה, מדרגה. דלת הבית נשארה פתוחה, וּואדים ונטשה, שרבצו על השטיח בסלון, קפצו לקראתי צוהלים, מכשכשים בזנבות שלהם. התיישבתי על הרצפה וחיבקתי את שניהם. לפחות להם לא הייתי צריך להסביר שום דבר.
"אבא חזר איתם מהטיול ממש לא מזמן," אימא אמרה ובקולה גאווה. אבא הנהן, מאשר את דבריה — הם עומדים במשימה [10] שהטלתי עליהם. "ואני הכנתי להם עוף לצהריים," הוסיפה ונעצה מבט בוואדים ובנטשה, "נכון? תגידו למיקי."
"תודה."
"זה שום דבר הרי, בשמחה אנחנו עושים," אימא הביטה באבא, חיכתה לאישורו. "סידרתי לך את המיטה בחדר הילדים, אתה תישאר לישון כאן," ומהנימה שלה לא היה לי ברור אם היא מציעה או מצווה.
"כן, אישאר."
"מצוין."
שנים לא ישנתי בחדר הזה, חדר הילדים, שהחלון שלו, שלא נסגר עד הסוף, מציל אותנו ממחנק. בימי חורף הם מגיפים את כל החלונות ימים ארוכים, כאילו האוויר הבא מבחוץ נושא איתו ענן של חיידקים. כך נהגו פעם, אתה זוכר, ואנחנו בחדר שלנו קיבלנו את האוויר בברכה.
חייכתי אל הסדין, אותו סדין ואותן ציפות, לבנות עם עיגולים ירוקים וכחולים שדהו. פתחתי את החלון לרווחה, וריח יערת הדבש הציף את החדר. נדמה לי שזו יערת דבש.
"רגע, אני מביאה את השמיכות של הכלבים ממרפסת השירות, הם ירצו להיות לידך."
"כן." נשכבתי על המיטה, לא היה לי כוח לפשוט את הבגדים, גם לא לחלוץ נעליים אחרי שלושת הימים האחרונים, שהיו בהם מעט מאוד רגעים שבהם יכולתי לישון.
אימא חזרה, אוחזת בפינות השמיכות הנגררות אחריה על הרצפה, נרתעת ממגען.
"אתה זוכר שהבטחתי לך כלב?" אמרה והשליכה את השמיכות על הרצפה לצד המיטה.
הרמתי ראש ונשענתי על המרפקים. "בטח שאני זוכר."
"בואו, בואו," קראה לוואדים ולנטשה ושלחה אליי את המבט המעפעף, כשהשניים טופפו על רצפת העץ. "הם מקשיבים לי," אמרה ומבטה נעצר בנעליים שלי על המצעים הנקיים. התעכבה עליהן, אבל בלי כעס. רק בדרכה החוצה ניערה קלות את ראשה במעין תגובה מאוחרת, כך נדמה לי, וסידרה את הצווארון של חלוק הקטיפה לאות שהסדר נשמר.
"כן, הם מקשיבים לך."
היא הסתובבה אליי. "אז אי אפשר לומר שלא הצלחתי בחינוך של אף אחד בבית הזה." צל של חיוך היה על פניה, היססה אם נכון ומותר לחייך אליי הערב.
"כן, הצלחת בחינוך שלהם ותוך זמן קצר."
"יופי," אמרה וכיבתה את האור. הדלקתי את המנורה לצד המיטה.
"גם איתנו אני חושב שהצלחת לא רע."
אימא כבר סגרה את הדלת, ספק אם שמעה.
"אתם יכולים לעלות על המיטה של דויד," טפחתי על מזרן המיטה שלך, "יאללה בואו."
ואדים ונטשה קפצו בשמחה, וכעבור דקות אחדות כבר נשמו בכבדות בשנתם. אני לא הצלחתי להירדם. השבועות האחרונים, השעות, הימים, עכשיו החדר הזה, המיטה שלך, שלי, הכול צף.
1
אז, בנחל אל על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחב צהוב שהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש בו את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.
כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפניי, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית תמיד. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב." כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אליי: "מיקי תראה," והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם," קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל." הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתי אחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.
אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו — אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.
"נשב," הצבעת לעבר סלע תחתינו, כשכבר עמדנו סמוך לבריכת המפל. התיישבת, פרמת את הקשר הכפול בשרוכים. אולי זה עוד אחד מכללי הטיולים של התנועה, קשר כפול ומצב רוח טוב. חלצת נעליים, לאט משכת גרב אחר גרב, רחרחת אותם שבע רצון. לא פעם חשבתי שאתה ראיה ניצחת לכך שמוצא האדם מהקוף. חייכתי אל הגרביים שלך — כמו תמיד, לא היו תואמים לגמרי. גם אם היו באותו צבע או גוון, אף פעם לא היו זהים באורכם או בדוגמה שעליהם. בכל פעם שהערתי לך על זה, הייתה לך אותה תשובה: "מוזר, יש לי בדיוק עוד זוג כזה במגירה."
טבלת את הרגליים במים ומיד הוצאת אותן. "יו, הם קפואים," הרעדת את הקול. הנחתי את התרמיל והושטתי לך את בקבוק המים, וכעבור דקות אחדות גם אני חלצתי נעליים ופשטתי את החולצה. ראיתי את המבט שלך ננעץ בשרירי הבטן שלי, עובר משם אל שרירי היד והזרוע, מחויך, משועשע. "יופי פופאי," צחקת אליי. הובכתי, אבל נהניתי לשמוע בקולך את נימת הקנאה המפרגנת, היא הייתה חדשה לי.
לצידנו, מאחור, על סלע בזלת גדול, ישבו שלושה בחורים במכנסיים קצרים, ציציות ארוכות וכיפות סרוגות שמכסות חצי מהראש. ואולי זה לא היה סלע בזלת, ורק בחרתי לצייר כך את התמונה בראשי: סלע בזלת מחוררת, ובחורים שיושבים סביב גזייה ופינג'אן, ואחד מהם מרים את הפינג'אן רגע אחרי שמפלים של קפה גאו ממנו. "צריך שלוש פעמים כאלה," אמר, "ככה הערבים עושים." "אצל היהודים רק פעם אחת," ענה אחר, לקח את הפינג'אן ומזג. אחר כך קם ובא אלינו, ובכל יד שלו כוס זכוכית קטנה מעוטרת בפסי זהב דקים. "רוצים? זה כשר," גיחך ולא חיכה לתשובה, "קחו, יאללה."
העברת מבט ממנו אל הכוסות. "הבאתם איתכם את הסרוויס של שבת, תיסלם." בלי להסס שלחת יד ולקחת ממנו את כוסות הקפה.
את שלושת הבחורים האלה ראינו קודם כשחלפו על פנינו בריצה בירידה התלולה אל הוואדי, וחשבתי שכך קורים אסונות — מחשבה שמקורה בקנאה, כי אני לא הייתי מעז לרוץ כך בירידה תלולה כזאת. כוס אחת העברת אליי. "שתה," ציווית. כשהפנית את הראש בחזרה אל הבחור, כבר היה לך משפט פתיחה לשיחה ויד מושטת ללחיצה. "אני דויד," לחצת את ידו והצבעת עליי: "זה מיקי." אני לא יודע לקשור שיחות עם זרים, לא יודע איך עושים את זה, לא מבין לא את הדינמיקה ולא את חוקי המשחק. זה שלך ושל אימא, שניכם יכולים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, ועד שתגיעו לקופאית העומדים מאחוריכם כבר יהיו ידידיכם הטובים. אבל אצל אימא זה נגמר, מאז היום שעזבת. יכולות כאלה, כמו להתיידד עם העומדים בתור, אבדו לה.
"רגע, אז גם אתה מחטיבה 7?"
"לא, ,282" ענית. התברר ששלושת הבחורים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה ברמת הגולן, וכעבור דקה כבר מצאתם חבר משותף וסיכמתם אותו ב"בחור נהדר." אתה מבין, אלה מין שיחות שלא הייתי שותף להן אז, וגם היום אני לא יודע להשתלב בהן. מעולם לא הייתי חלק מחבורה, לא הדלקתי עם כולם סיגריה ראשונה במקלט שכונתי מסריח, לא תיארתי לכולם כיבוש של נערה, לא ברחתי איתם מבית הספר לתל אביב כדי להתפלח לקולנוע לראות סרט כחול, לשחייה לילית בבריכה, למופע שיתחיל בחצות. אתה והחבר'ה שלך הייתם מתגנבים חמש שעות לפני תחילת המופע ומתגאים בהצלחת המבצע, ועל הדברים האלה בדיוק הוא והיא היו מוכיחים אותך לידי: "אולי תלמד משהו מאחיך הקטן, אתה ראית את מיכאל עושה כאלה דברים?"
לא, אתה לא ראית. לא עשיתי כאלה, גם לא דברים אחרים.
"אז תוכלו לשמור לנו על התיקים והנשק?" הבחור שאל.
"כן, בטח, תביא, בשביל זה יש לנו את פופאי," זרקת ראש לעברי, ואליו חייכת.
לא עניתי לך. כשהבחור התרחק אמרתי: "תיזהר דוידי, פופאי כבר חזק ממך."
"היית מת."
אין ספק, גם אתה עוד ספרת ניצחונות, אבל אצלך הם חלק ממשחק. הבכורה היא שלך, נולדת לתוכה, ונדמה לי שעם כל התכונות הנדרשות.
הבחורים צרחו כשקפצו למים הקפואים, ואחר כך שחו אל מתחת למפל.
"אז מה — " אמרת ושתקת, "מה חדש אצלך?" וכעבור רגע התחלת אתה לספר. קילפת עור יבש מהקרסול וסיפרת על אהובה חדשה.
"מישהי שהכרתי בקורס הדרכה, כבר ביום הראשון שמתי עליה עין," אמרת ושוב עצרת, "היא לא ראתה אותי בהתחלה, אבל אתה יודע," נשכת את השפה התחתונה בתגובה לעור העיקש בקרסול, "אני דואג שכולם שם יראו אותי. יום־יומיים, וגם היא — "
הדופק שלי הואץ, נבהלתי מהכיוון שאליו פונה השיחה. העברתי את העיניים ממך לבחור שהושיט לנו את כוסות הקפה. הוא עמד תחת המפל, הניף את ידיו לצדדים ושאג. זו תנועה מלאת ביטחון, תכונה שנואה עליי יותר מכל תכונה אחרת. "הפעם זה רציני," אמרת ואני הנהנתי. "אני אביא אותה מתישהו הביתה, שאבא ואימא יראו אותה, אבל לא עכשיו, רק התחלנו לצאת." הזדקפת בתנועה מהירה, "שמעת את הרעש הזה?"
"איזה רעש?"
"זה בא מהשיחים".
"לא שמעתי," ובחיוך אמרתי, "זה עוד קרקל?"
"אני חושב שאנחנו יוצאים, אני מתכוון — " השתתקת, אולי כדי לקרוא רגע את הבעת הפנים שלי. "נראה לי שהיא נדלקה עליי," הרמת מעט את הקול, ובאצבעותיך אחזת פיסת עור יבש שתלשת אחרי מאבק ממושך. זרקת אותה למים וחזרת אל הקרסול.
"אתה מוכן להפסיק עם חוג הפדיקור־מניקור מול הפרצוף שלי?"
"לא."
"עזוב את הרגל, אני לא צריך לראות את זה."
"קוראים לה נעמה, היא מבריקה, ואם היית רואה את החזה שלה — " כאן איבדתי אותך, אבל המשכת לדבר, רק כעבור דקות הפסקת.
"מיקי, הכול בסדר?"
"מה?"
"לא יודע, אתה בסדר?"
"כן, הכול בסדר."
"אז נעמה — " המשכת לדבר על החברה החדשה שלך, ואני המשכתי להתמוטט.
