ללא גורל
אימרה קרטס, מרים אלגזי (תרגום)
Imre Kertesz, Sorstalansag
1
היום לא הלכתי לבית-הספר. כלומר הלכתי, אבל
רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב
של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי "מסיבות משפחתיות".
שאל, מהי הסיבה המשפחתית. אמרתי לו שאבי נקרא לשירות-
עבודה; אז אחר-כך הוא כבר לא התעקש יותר.
לא הלכתי הביתה, מיהרתי לחנות שלנו. שם הם מחכים לי.
כך אמר אבי. הוא גם הוסיף שאזדרז, אולי יצטרכו אותי. בעצם,
בגלל זה ביקש שישחררו אותי מבית-הספר. ואולי כדי ש"יראה
אותי על-ידו ביום האחרון הזה, לפני שהוא נפרד מהבית": כי גם
את זה הוא אמר, אמנם בהזדמנות אחרת. נדמה לי שהוא אמר את
זה לאמי, כשטילפן אליה בבוקר. כי הרי יום חמישי היום וביום
הזה, כמו גם ביום ראשון, כלל-ברזל הוא שאחרי-הצהריים שלי
מגיע לאמי. אבל אבי הודיע לה; היום אני לא יכול לתת לג'ורְקָה
לבוא אליך - כך הוא נימק את זה אז. אבל אולי גם לא. היום
בבוקר הייתי קצת עייף אחרי האזעקה בלילה ואולי אני לא זוכר
בדיוק. אני בטוח רק שהוא אמר את זה. אם לא לאמי, אז למישהו
אחר.
גם אני דיברתי כמה מלים עם אמי, אני כבר לא זוכר מה. אני
חושב שהיא גם כעסה עלי, כי בגלל שאבי היה שם, הייתי
מוכרח להיות קצת קשוח אליה: סוף-סוף הרי אני חייב למצוא
חן בעיני אבי. כשכבר עמדתי לצאת מהבית, אמרה לי אפילו
אמי החורגת כמה מלים של קירבה בפרוזדור, בארבע עיניים.
אמרה שהיא מקווה שביום כל-כך עצוב בשבילנו היא "תוכל
לסמוך גם עלי שאתנהג כמו שצריך". לא ידעתי מה אני יכול
לומר על זה, וגם לא אמרתי כלום, אבל יכול להיות שהיא לא
פירשה נכון את שתיקתי, כי מיד המשיכה ואמרה בערך ככה,
שבאזהרה הזאת היא לא התכוונה לפגוע ברגשותי, היא יודעת
שהאזהרה בעצם מיותרת, והרי אין לה ספק, שנער גדול כמוני
עוד מעט בן חמש-עשרה יכול גם בעצמו לתפוס את גודל המכה
שניחתה עלינו, כך היא ניסחה את זה. הינהנתי בראש. ראיתי
גם שהיא מסתפקת בזה. היא גם עשתה ביד איזו תנועה לעברי
וכבר פחדתי שהיא רוצה לחבק אותי. אבל אחר-כך היא
בכל-זאת לא עשתה את זה, רק נאנחה אנחה עמוקה וארוכה
והנשימה שלה רעדה. שמתי לב שגם העיניים שלה נהיות לחות.
זה לא היה נעים. אחר-כך הייתי רשאי ללכת.
את הדרך מבית-הספר לחנות שלנו עשיתי ברגל. אף-על-פי
שהאביב רק התחיל, היה בוקר בהיר וחמים. הייתי אפילו פותח
את הכפתורים, אבל אחר-כך החלטתי שלא: ברוח הנגדית הקלה
עלולה כנף המעיל להתקפל שוב ולכסות את הכוכב הצהוב שלי,
וזה בניגוד לתקנות. עכשיו אני כבר צריך להיות זהיר יותר
בכמה עניינים. מרתף העצים שלנו נמצא לא רחוק מכאן, ברחוב
צדדי. מדרגות תלולות מובילות לאפלולית שלמטה.
את אבי ואת אמי החורגת מצאתי במשרד: כלוב זכוכית צר
ומואר, דומה לאקווריום, ממש בתחתית המדרגות. היה אתם גם
האדון שוטו, שאותו אני מכיר, כי הוא עבד אצלנו פעם
כמנהל-חשבונות וגם טיפל במחסן האחר שלנו, זה שתחת כיפת
השמים, שאותו הוא כבר הספיק בינתיים לקנות מאתנו. כך
בכל-אופן אנחנו מגדירים את זה. כי כל זה, בעצם, רק מין
תחבולה עסקית, ככל הידוע לי, כדי שאדון שוטו, שנקי מכל
חשד מבחינה גזעית ולא עונד כוכב צהוב, יוכל להשגיח על
הנכסים שלנו שם, נו, וכדי שבינתיים גם לא נצטרך לוותר
לגמרי על ההכנסות.
ובכל-זאת אמרתי לו שלום קצת אחרת מאשר קודם, כי במובן
מסוים הוא בכל-זאת עומד עכשיו מעלינו. גם הורי נותנים לו
יותר תשומת-לב אבל הוא דווקא מתעקש עוד יותר על המנהג
שלו לקרוא לאבי "אדון המנהל", ולאמי החורגת "גברתי
היקרה, הנכבדה", כאילו כלום לא קרה, וגם לנשק לה את היד
הוא לא מחמיץ אף פעם. גם אותי הוא קיבל בטון הדיבור הישן
שלו, המבודח. הוא בכלל לא הרגיש בכוכב הצהוב שלי.
אחר-כך נשארתי לעמוד על-יד הדלת, והם חזרו למה שהפסיקו
בגלל בואי. נראה לי שקטעתי אותם בדיוק באמצע משא-ומתן.
בהתחלה אפילו לא הבנתי על מה הם מדברים. לרגע גם עצמתי
את העיניים, שהיו עדיין מסונוורות קצת מהשמש שלמעלה.
בזמן הזה אבי אמר משהו, וכשפקחתי את העיניים - האדון
שוטו. על הפנים השחומים העגולים שלו, עם השפם הדק והרווח
הקטן שבין שתי השיניים הקדמיות הלבנות, קיפצו כדורי שמש
צהובים-אדומים, כמו מורסות שהתפוצצו. את המשפט הבא שוב
אמר אבי והוא דיבר על איזו "סחורה", שמוטב שאדון שוטו
"יקח גם אותה אתו מיד". לאדון שוטו לא היתה התנגדות. לכן
הוציא אבי ממגרת שולחן-הכתיבה חבילונת קטנה עטופה בנייר
משי וקשורה בחוט. רק עכשיו תפסתי באיזו סחורה מדובר
בעצם, לפי הצורה השטוחה הכרתי את החבילה מיד: בפנים
היתה הקופסה. בקופסה נמצאים התכשיטים החשובים שלנו
ועוד חפצים מסוג זה. ואפילו נדמה לי שבמיוחד בגללי כינו
אותה "סחורה", כדי שלא אזהה אותה. האדון שוטו הבליע אותה
מיד בתוך התיק שלו. אבל אחר-כך פרץ ביניהם ויכוח קטן: כי
האדון שוטו הוציא את העט-נובע שלו ורצה בכל מחיר לתת
לאבא "קבלה" על ה"סחורה". הוא התעקש הרבה זמן, למרות
שאבא אמר לו "אל תהיה ילדותי" ו"בינינו אין צורך בדברים
כאלה". שמתי לב שלאדון שוטו היה נעים מאוד לשמוע את זה.
הוא גם אמר: אני יודע שהאדון מנהל נותן בי אמון, אבל בחיים
המעשיים כל דבר יש לו הסדר והצורה שלו. ואפילו פנה לעזרת
אמי החורגת: האין זה נכון, גברתי הנכבדה? אבל היא, בחיוך
עייף על השפתיים, אמרה רק משהו כמו, שהיא סומכת לגמרי
על הגברים שיגיעו להסדר הולם בשאלה הזאת.
לי כבר נמאס קצת מהעניין, עד שבסוף הוא בכל-זאת החזיר
את העט למקום. ואז הם התחילו להתלבט בעניין המחסן שלנו,
מה באמת יעשו בקרשים הרבים שבו. אבי, שמעתי, חשב
שצריך למהר, לפני שהשלטונות "אולי ישימו את היד על
החנות", והוא ביקש מאדון שוטו, עם כל הנסיון המסחרי
והמיומנות שלו, שיעזור בעניין הזה לאמי החורגת. ואדון שוטו
פנה מיד אל אמי החורגת והכריז: מובן מאליו, גברתי הנכבדה.
הרי בין כך נעמוד בקשר קבוע בגלל ענייני החשבונות. אני
חושב שהוא התכוון למגרש שלנו שבידו. הרבה זמן עבר עד
שהתחיל סוף-סוף להיפרד מאתנו. בפנים קודרים לחץ באריכות
את ידו של אבי. עם-זאת חיווה את דעתו, ש"ברגע כזה אין
מקום להרבה דיבורים" ולכן הוא מבקש לומר לאבי רק שתי
מלים לפרידה: להתראות בקרוב, אדון המנהל. אבי, בחיוך קטן,
עקום, ענה לו: נקווה שכך יהיה, אדון שוטו. באותו זמן פתחה
אמי החורגת את התיק שלה, הוציאה ממנו ממחטה והביאה
אותה ישר אל העיניים. בעבועים משונים נשמעו מהגרון שלה.
השתרר שקט, והמצב היה מביך מאוד, כי היתה לי הרגשה שגם
אני צריך לעשות משהו. אבל זה קרה פתאום ולא עלה בדעתי
שום רעיון מחוכם. ראיתי, גם האדון שוטו היה במבוכה בגלל
זה: אבל לא, גברתי הנכבדה, הוא אמר, אסור ככה. באמת
אסור. הוא נראה קצת מבוהל. הוא התכופף, וכאילו הפיל את
הפה שלו על היד של אמי החורגת, כדי לבצע את נשיקת-היד
המסורתית. מיד אחר-כך זינק אל הדלת - בקושי הספקתי לקפוץ
הצִדה. ממני הוא שכח להיפרד. אחרי שיצא, שמענו עוד כמה זמן
את הצעדים הכבדים שלו על קרשי המדרגות.
אחרי רגע של שתיקה, אמר אבי כך: ובכן, גם זה ירד מאתנו.
על כך הגיבה אמי החורגת, עדיין בקול עמום במקצת, ושאלה
אם אבי לא היה צריך בכל-זאת לקבל מהאדון שוטו את הקבלה
ההיא. אבל אבא ענה לה שלקבלה כזאת אין שום "ערך מעשי",
אדרבה, אפילו יותר מסוכן להסתיר אותה מאשר את הקופסה
עצמה. והוא הסביר לה: עכשיו אנחנו "מוכרחים לשים הכל על
קלף אחד", ודווקא על הקלף הזה, שנסמוך על אדון שוטו, כי
בלאו הכי אין לנו כרגע פתרון אחר. ואז אמי החורגת השתתקה,
אבל אחר-כך העירה, שייתכן אמנם שאבי צודק, אבל בכל-זאת
היה לה יותר בטחון "עם קבלה ביד". אבל היא לא יכלה להסביר
בדיוק למה. ואז האיץ בה אבי שיגשו כבר לעבודה שיש להם
לעשות, שכן, כך אמר, הזמן רץ. כי הוא רצה להעביר לה את
ספרי-החשבונות, כדי שתתמצא בהם והחנות לא תצטרך לשבות
בזמן שהוא יהיה במחנה-העבודה. תוך כדי כך הוא החליף גם
אתי כמה מלים חטופות. הוא שאל אם שיחררו אותי מבית-הספר
בלי בעיות וכדומה. בסוף אמר שאשב עכשיו ואהיה בשקט, עד
שיסדיר עם אמי החורגת את ענייני הספרים.
אלא שזה נמשך הרבה זמן. בהתחלה ניסיתי להתאזר
בסבלנות והשתדלתי לחשוב על אבי, ליתר דיוק, על זה שמחר
הוא הולך ושאחר-כך, כנראה, הרבה זמן לא אוכל לראות אותו.
אבל אחרי כמה זמן התעייפתי מהמחשבה הזאת ואז, כיוון שלא
יכולתי לעשות למען אבי שום דבר אחר, התחלתי להשתעמם.
גם הישיבה הממושכת עייפה אותי מאוד ורק בשביל השינוי
קמתי ושתיתי מהברז. הם לא אמרו כלום. אחר-כך גם ניגשתי
פעם אחת לחלק האחורי, בין הקרשים, כדי להשתין. כשחזרתי,
רחצתי את הידיים בכיור החלוד, הסדוק, הדומה לשבלול.
אחר-כך הוצאתי מהילקוט את ארוחת-העשר שלי ואכלתי אותה
ובסוף שוב שתיתי מהברז. הם לא אמרו כלום. חזרתי לשבת
במקומי. אחר-כך השתעממתי נורא עוד המון זמן.
כשעלינו לרחוב כבר היתה שעת צהריים. העיניים שוב
הסתנוורו לי, עכשיו האור ממש הציק להן. אבי התעסק הרבה
זמן עם הסֶגר של שני מנעולי הברזל האפורים, כבר היה לי
רושם שזה בכוונה. אחר-כך מסר את המפתחות לאמי החורגת,
כי הוא כבר לא יצטרך אותם. אני יודע, כי הוא אמר את זה. אמי
החורגת פתחה את התיק שלה, פחדתי שזה שוב בשביל
הממחטה, אבל היא רק שמה בו את המפתחות. מיהרנו לצאת
לדרך. בהתחלה חשבתי, הביתה, אבל לא, קודם-כל הלכנו עוד
לעשות קניות. לאמי החורגת היתה רשימה ארוכה של כל מה
שיהיה נחוץ לאבי במחנה-העבודה. חלק מזה הוא כבר הספיק
להשיג אתמול. אבל בשאר היינו צריכים לטפל עכשיו. היתה
הרגשה קצת לא נוחה ללכת אתם, ככה, בשלושה, ועל שלושתנו
כוכב צהוב. כשאני לבד, זה אפילו משעשע אותי. אבל יחד אתם
זה ממש מביך. אני לא יכול להסביר למה. אבל אחר-כך כבר לא
נתתי את דעתי על זה. בכל מקום החנויות היו מלאות אנשים,
חוץ מהחנות שבה קנינו את תרמיל-הגב - כאן היינו הלקוחות
היחידים. האוויר היה ספוג כולו ריח כבד של אריגים צבועים.
בעל החנות, זקן קטן ומצהיב, אבל עם שיניים תותבות מבריקות
ומגן-מרפקים על זרועו האחת, ואשתו השמנה, התייחסו אלינו
בלבביות רבה. הם ערמו לפנינו על הדלפק כל מיני סחורות.
שמתי לב שבעל החנות קורא לזקנה "נערתי" ומריץ אותה בכל
פעם להביא את הסחורה. את החנות, אגב, אני מכיר, כי היא
קרובה לבית שלנו, אבל בפנים עוד לא הייתי. זו מין חנות
ספורט, בעצם, אם כי מוכרים בה גם דברים אחרים. בזמן
האחרון אפשר להשיג אצלם אפילו כוכב צהוב שהם בעצמם
מייצרים, כי עכשיו הרי מורגש כמובן מחסור רב בבד צהוב.
(לצרכים שלנו דאגה אמי החורגת בעוד מועד). הרעיון שלהם,
עד כמה שאני מבין, הוא למתוח את הבד על חתיכת קרטון, ואז
הוא יפה יותר, כמובן, נו, וגם הקצוות של הכוכבים לא גזורים
בצורה כל-כך מגוחכת כמו שרואים לפעמים אצל אלה שעושים
אותם בבית. שמתי לב שגם על החזה שלהם עצמם מתנוסס
המוצר שלהם. וזה היה כאילו הם עונדים אותו רק כדי שגם
לקונים יתחשק.
והנה כבר חזרה הזקנה עם הסחורות. עוד קודם-לכן שאל בעל
החנות: האם הקנייה, אם יורשה לו לשאול, היא לקראת שירות
במחנה-עבודה. את ה"כן" אמרה אמי החורגת. הזקן הינהן
בראשו בעצב. הוא אפילו הרים את שתי הידיים המגוידות שלו
עם הכתמים שעל העור ובתנועת רחמים שמט אותן בחזרה על
הדלפק שלפניו. ואז הזכירה לו אמי החורגת שאנחנו זקוקים
לתרמיל-גב ורצתה לדעת אם יש לו. הזקן היסס ואחר-כך אמר:
בשבילכם נמצא. ולאשתו אמר: נערתי, תביאי לאדון מהמחסן!
תרמיל-הגב ישר התאים. אבל בעל החנות הריץ את אשתו גם
בשביל חפצים אחרים, שאבי, לדעתו, "לא יוכל להסתדר
בלעדיהם במקום שהוא הולך אליו". בכלל, הוא דיבר אתנו
בהתחשבות ומתוך רגש השתתפות וכל הזמן עקף ככל האפשר
את הביטוי "שירות-עבודה", והשתדל שלא ייאלץ להשתמש
בו. הוא הראה רק דברים שימושיים: קערית עם סגירה
הרמטית, אולר עם כל מיני מכשירים בנרתיק שלו, תרמיל-צד
וכדומה, דברים שאותם מחפשים אצלו בדרך-כלל "בנסיבות
דומות". אמי החורגת אפילו קנתה לאבי את האולר. גם בעיני
הוא מצא חן. אחרי שכבר קנינו הכל, אמר בעל החנות לאשתו:
קופה! ואז נדחקה הזקנה עם הגוף הרך שלה, העטוף בשמלה
שחורה, בין הקופה הרושמת לכורסה מרופדת בכריות. בעל
החנות ליווה אותנו ממש עד הדלת. שם הוא אמר, ש"יהיה לו
הכבוד גם פעם נוספת, אחר-כך נרכן אל אבי מתוך קירבה גדולה
והוסיף עוד בלחש: כמו שאנחנו שנינו רואים את זה, האדון
הנכבד ואני.
עכשיו באמת פנינו סוף-סוף ללכת הביתה. אנחנו גרים
בבניין משותף גדול, קרוב לכיכר שיש שם גם תחנה של
החשמלית. אחרי שכבר עלינו קומה אחת, אמי החורגת נזכרה:
היא שכחה להמיר את תלוש הלחם. ואני הייתי צריך לחזור אל
האופה. בשביל להיכנס לחנות הייתי צריך לעמוד קצת בתור,
ואז לגשת קודם-כל לאשה הבלונדינית עם החזה הגדול, שגזרה
את המשבצת המתאימה של תלוש הלחם, וממנה - לאופה,
ששקל את הלחם. הוא אפילו לא החזיר לי שלום, כי הוא היה
ידוע בסביבה כאחד שלא מחבב יהודים. בגלל זה הוא גם דחף לי
לחם עם כמה דקגראם פחות. אבל שמעתי גם שככה היתה
נשארת לו שארית גדולה יותר מהמנות המוקצבות. ואיכשהו,
לפי המבט המרוכז שלו והתנועות הזריזות, גם הבנתי פתאום
באותו רגע את הצדק שבאופן המחשבה שלו, שלא נותן לו
לחבב את היהודים - מפני שאז עוד היה מרגיש לא נעים שהוא
מרמה אותם, ואילו ככה הוא נוהג על-פי אמונתו, וצדקת הרעיון
היא שמכוונת את מעשיו, וזה כבר, לא יכולתי להכחיש, בוודאי
עניין שונה לגמרי, כמובן.
מהאופה מיהרתי הביתה, כי בינתיים כבר נהייתי רעב כהוגן,
ובגלל זה לא הסכמתי להתעכב יותר מלמלה או שתיים עם
אנה-מריה, שבדיוק כשעמדתי לעלות דילגה במדרגות למטה.
היא גרה בקומה שלנו אצל השטיינרים, שאתם היינו נפגשים
בזמן האחרון ערב-ערב אצל הפליישמנים הזקנים. בעבר די
התעלמנו מהשכנות הזאת, אבל עכשיו התברר שאנחנו מאותו
הסוג, ולכן מתבקש שנחליף קצת דעות בערבים על הסיכויים
המשותפים שלנו. אנחנו שנינו היינו מדברים באותו הזמן על
דברים אחרים, וככה נודע לי שהשטיינרים הם בעצם רק דוד
ודודה שלה: הוריה עומדים להתגרש, וכיוון שכבר כמה זמן הם
לא הצליחו להגיע לשום הסכמה לגביה, החליטו ככה, שמוטב
שתהיה כאן, כלומר לא אצל זה ולא אצל זה. לפני-כן היתה
בפנימייה, כמוני, אגב, מאותה סיבה עצמה. גם היא בת
ארבע-עשרה בערך. יש לה צוואר ארוך. מתחת לכוכב הצהוב
כבר מתחילים לבלוט לה שדיים. גם אותה שלחו אל האופה. היא
גם רצתה לדעת, אם יש לי חשק למשחק רמי קטן אחרי-
הצהריים, בארבעה, אתה ועם שתי האחיות שגרות בקומה
שמעלינו. אנה-מריה מיודדת אתן, אבל אני מכיר אותן רק
באופן שטחי מהמסדרון ומהמקלט. הקטנה נראית רק בת
אחת-עשרה או שתים-עשרה בערך, הגדולה, כמו שאני יודע
מאנה-מריה, היא בת-גילה. לפעמים, כשאני נמצא בחדר שלנו
שפונה לחצר, אני גם רואה אותה במסדרון החיצוני ממול יוצאת
מהבית או ממהרת לחזור אליו. כמה פעמים גם פגשתי אותה
בשער. חשבתי לי שככה אולי אוכל להכיר אותה יותר מקרוב -
רציתי דווקא. אבל באותו רגע נזכרתי גם באבי, ואמרתי
לאנה-מריה: לא היום, כי גייסו את אבא שלי, ואז גם היא נזכרה
מיד שכבר שמעה על העניין של אבי מהדודה שלה. היא העירה
את ההערה הזאת: ברור. שתקתי קצת. אחר-כך שאלה: ומחר?
אבל אני אמרתי לה: עדיף מחרתיים. וגם אז הוספתי מיד: אולי.
כשהגעתי הביתה, כבר מצאתי את אבי ואת אמי החורגת
יושבים אל השולחן. בזמן שאמי החורגת התעסקה סביב הצלחת
שלי, היא שאלה אותי אם אני רעב. אמרתי לה: נורא. פתאום,
בלי לחשוב על שום דבר אחר, ומפני שבאמת זה היה ככה. ואז
היא מילאה לי את הצלחת, אבל לה כבר כמעט לא שמה כלום.
ודווקא לא אני אלא אבי שם לב לזה, ושאל אותה: למה. היא
ענתה בערך ככה, שכרגע הקיבה שלה לא מסוגלת לקלוט שום
אוכל, ואז גם אני הבנתי תיכף איזו טעות עשיתי. נכון אמנם
שאבי לא היה מרוצה מההתנהגות שלה. הוא טען שדווקא
עכשיו, כשזקוקים מאוד לכוח שלה ולכושר העמידה שלה, אסור
לה להיכנע. אמי החורגת לא ענתה, אבל שמעתי משהו,
וכשהרמתי את העיניים ראיתי גם מה: היא בכתה. גם הפעם זה
היה מביך מאוד, השתדלתי להסתכל רק בצלחת שלי. בכל-זאת
שמתי לב לתנועה של אבי, שמבקש לגעת ביד שלה. כעבור רגע
שמעתי שהם מאוד-מאוד שקטים וכשהסתכלתי בהם שוב
בזהירות הם ישבו והחזיקו ידיים והסתכלו זה בזה בריכוז גדול,
כמו שגבר ואשה עושים. אף פעם לא אהבתי את זה וגם עכשיו
זה היה מביך. למרות שבעצם זה דבר טבעי לגמרי, לדעתי.
ובכל-זאת אני לא אוהב את זה. אני לא יודע למה. כשחזרו
לשוחח, מיד נעשה קל יותר. שוב הוזכר אדון שוטו, בקיצור,
וכמובן, המגרש השני שלנו: אבי, שמעתי, הרגיע אותה שעל
שני אלה לפחות, ככה ציין, "הוא יודע שהם בידיים טובות". גם
אמי החורגת הסכימה עם דברי ההרגעה שלו, אם כי היא שוב
הזכירה, כאילו דרך-אגב, את עניין ה"בטחונות", לרמוז שהם
מבוססים רק על אמון, ושאלה גדולה היא האם זה מספיק. אבי
משך בכתפיים וענה, שלא רק בחיי המסחר, גם בשאר "תחומי
החיים" כבר אין ערובה לשום דבר. אמי החורגת הסכימה אתו
ישר באנחה עמוקה. היא כבר הצטערה שהזכירה את זה וביקשה
מאבי שלא ידבר ככה, שלא יחשוב על הדברים האלה. אבל אז
הוא שאל את עצמו איך תוכל אמי החורגת להסתדר עם כל
הדאגות הגדולות הצפויות לה בזמנים קשים כאלה, בלעדיו,
לבד. אבל אמי החורגת ענתה, היא לא תהיה לבד, הרי גם אני
כאן, לצִדה. אנחנו שנינו, ככה היא הוסיפה, נשמור זה על זה עד
שאבי יחזור ושוב יהיה אתנו. וגם אותי היא שאלה, כשהיא
מפנה את ראשה קצת הצדה: נכון שככה יהיה? היא חייכה, אבל
השפתיים רעדו לה. אמרתי לה: נכון. גם אבי הסתכל בי, המבט
שלו היה רך. זה ריגש אותי איכשהו, וכדי לעשות שוב משהו
למענו, הרחקתי ממני את הצלחת. הוא ראה ושאל למה עשיתי
את זה. אמרתי: אין לי תאבון. ראיתי שזה נעים לו - הוא החליק
בידו על ראשי. ומהמגע הזה, בפעם הראשונה ביום הזה, חנק גם
אותי משהו בגרון, אבל לא בכי אלא מין בחילה. הייתי מעדיף,
שאבי כבר לא יהיה כאן. זו היתה תחושה רעה מאוד, אבל חשתי
אותה כל-כך ברור שלא יכולתי לחשוב על זה אחרת, ובאותו
רגע התבלבלתי לגמרי. מיד אחרי זה כבר יכולתי לבכות, אבל
לא הספקתי, כי הגיעו האורחים.
אמי החורגת כבר הזכירה אותם קודם: תבוא רק המשפחה
הקרובה ביותר, ככה היא אמרה. אבי עשה איזו תנועה ביד ואז
היא הוסיפה: אבל הם הרי רוצים להיפרד ממך... זה הרי טבעי!
ותיכף גם צילצל הפעמון: הגיעו אחותה הגדולה של אמי
החורגת ואמה. כעבור זמן קצר הגיעו גם הוריו של אבי, סבי
וסבתי. את סבתא מיהרנו להושיב מיד על הספה, כי המצב שלה
הוא כזה, שאפילו דרך העדשה המגדילה העבה של המשקפיים
שלה היא כמעט לא רואה כלום, ולפחות באותה המידה היא גם
חירשת. אבל היא בכל-זאת רוצה להשתתף בדברים שקורים
סביבה ולהפיק מהם תועלת. ואז היא גורמת טִרחה גדולה, כי
מצד אחד צריך כל הזמן לצעוק לה לתוך האוזניים מה העניינים,
ומצד שני, לבלום אותה בזהירות, שלא תתערב בהם, כי
הפעילות הזאת שלה היתה גורמת רק מהומה.
אמה של אמי החורגת באה בכובע שש-אלי-קרב בצורת
גביע, עם שוליים, ומלפנים היתה עליו גם נוצה באלכסון. אבל
מהר מאוד היא הורידה אותו, ואז התגלה השער היפה שלה,
הדליל, לבן כמו שלג, עם המקלעת הדלילה הדקה. יש לה פנים
צרים צהובים, שתי עיניים גדולות כהות, ומהצוואר
משתלשלים לה שני סרחי-עור נבולים. היא דומה למין כלב-ציד
חכם ומעודן מאוד. הראש שלה כל הזמן רועד קצת. עליה הוטל
לארוז את התרמיל של אבי, כי בעבודות כאלו היא מומחית
גדולה. ואמנם היא ניגשה מיד למלאכה, לפי הרשימה שנתנה לה
אמי החורגת.
אבל באחות המבוגרת של אמי החורגת לא יכולנו למצוא שום
תועלת. היא היתה הרבה יותר מבוגרת מאמי החורגת וגם
נראתה כאילו שהיא בכלל לא אחותה: קטנה, שמנמנה, ופניה
כמו של בובת-עץ תמהה. היא פיטפטה המון, גם בכתה, וחיבקה
את כולם. גם אני הצלחתי רק בקושי להשתחרר מהמגע הרך,
שהריח מפודרה, של השדיים שלה. כשהתיישבה, כל הבשר של
הגוף שלה התמוטט לה על השוקיים הקצרות. ובשביל לומר
משהו גם על סבי: הוא נשאר לעמוד על-יד הספה של סבתי,
ובארשת סבלנית קפואה, שמע איך היא רוטנת. בהתחלה
התייפחה בגלל אבי, אלא שאחר-כך באו הדאגות שלה והתחילו
להשכיח ממנה את הדאגה הזאת. היא התלוננה שכואב לה
הראש, שיש לה באוזן רעש וזמזום בגלל לחץ-הדם הגבוה שלה.
סבי כבר היה רגיל לזה, הוא אפילו לא ענה לה. אבל הוא
בכל-זאת לא זז ממנה, עד הסוף. אף פעם לא שמעתי אותו אומר
משהו, אבל בכל פעם שמבטי נקלע לשם, ראיתי אותו באותה
הפינה, שבמשך אחר-הצהריים הלכה והיטשטשה לאט-לאט. רק
על מצחו המגולה ועל הקו העקום של אפו עדיין נפל קצת אור
צהבהב, עמום כזה, עד שאישוני עיניו והחלק התחתון של פניו
נבלעו בצל. ורק מהברק של העיניים הזעירות היה אפשר לדעת
שהוא בכל-זאת עוקב, בלי שירגישו, אחרי כל תנועה בחדר.
חוץ מזה באה עוד הדודנית של אמי החורגת עם בעלה. לו אני
קורא דוד וילי, כי זה שמו. יש לו איזו בעיה קטנה בהליכה,
בגלל זה הוא נועל על רגל אחת נעל עם סוליה עבה יותר. מצד
שני, הודות לזה הוא יכול ליהנות גם מהיתרון, שהוא לא חייב
ללכת למחנה-עבודה. יש לו ראש בצורת אגס, למעלה רחב,
מקומר וקירח, ואילו בלחיים וכלפי הסנטר דק יותר. במשפחה
מכבדים את דעתו, כי לפני שפתח משרד הימורים למרוצי
סוסים, עסק גם בעיתונות. גם עכשיו הוא רצה מיד לדווח על
חדשות מעניינות, שזכה בהן "ממקורות מהימנים", "אמינות
לחלוטין", הגדיר אותן. הוא התיישב בכורסה, פושט בנוקשות
את הרגל הפגועה לפנים ומחכך את ידיו ברחש יבש, והודיע לנו
שבקרוב "צפוי מפנה יסודי במצבנו": נפתחו "דיונים חשאיים"
על גורלנו "בין הגרמנים ובין בעלות-הברית, בתיווך נייטרלי".
שכן הגרמנים, ככה הסביר דוד וילי, "כבר יודעים היום בעצמם
שמצבם בחזיתות חסר-תקווה". הוא חשב שאנחנו, "יהדות
בודפשט", ממש נתנו להם "הזדמנות פז" לממש את שאיפתם
"לסחוט על הגב שלנו יתרונות מבעלות-הברית", שכמובן גם
יעשו למעננו כל מה שאפשר. כאן הוא הזכיר "גורם חשוב",
לדעתו, שאותו הוא מכיר עוד מנסיונו העיתונאי, מה ש"העולם
מכנה דעת-הקהל", אמר, שהמאורעות שקורים לנו "זיעזעו"
אותה. ההתמקחות קשוחה כמובן, כך המשיך, וזה בדיוק מה
שמסביר את חומרת הגזרות שמטילים עלינו עכשיו אבל אלה
רק תהליכים טבעיים ב"הצגה הגדולה, שאנחנו, בעצם,
משמשים בה כלי של תמרון בינלאומי בממדים מדהימים".
ואולם, אמר, כמי שיודע יפה מאוד גם מה ש"קורה מאחורי
הקלעים", הוא רואה בזה בסך-הכל "בלוף ראוותני", שנועד
להשיג מחיר גבוה יותר, והוא מבקש מאתנו רק קצת סבלנות,
עד "שהאירועים יתפתחו". בעקבות הדברים האלה שאל אבי
אם אפשר לצפות לזה כבר מחר, ואולי גם בצו-הגיוס שלו
למחנה-העבודה הוא צריך לראות רק "בלוף", ובכלל, אולי הוא
גם לא ילך למחנה-העבודה. זה הביך קצת את הדוד. נו, לא, מובן
שלא. אבל הוא אמר שהוא שקט בהחלט, כי בקרוב אבי שוב
יהיה בבית. זו שעה של הכרעה בשבילנו, ככה אמר, וחיכך תוך
כדי כך את כפות-ידיו זו בזו. וגם הוסיף ואמר את הדברים
האלה: הלוואי שהייתי יכול להיות כל-כך בטוח בכל ההימורים
שלי כמו שאני בטוח בעניין הזה, כי אז לא הייתי עכשיו תפרן
כזה! הוא רצה עוד להמשיך, אבל בדיוק אז אמי החורגת ואמא
שלה גמרו עם התרמיל, ואבי קם ממקומו כדי לאמוד כמה הוא
שוקל.
אחרון הגיע אחיה הבכור של אמי החורגת, דוד לַאיוש. הוא
ממלא במשפחה שלנו איזה תפקיד חשוב מאוד, אם כי אני לא
יכול לקבוע בדיוק איזה. הוא ביקש מיד לדבר עם אבי בארבע-
עיניים. כפי ששמתי לב, את אבי זה עיצבן, הוא אמנם ענה
בצורה מנומסת אבל רצה לגמור אתו מהר. אלא שאז, באופן
בלתי-צפוי, הוא ניגש לטפל בי. אמר שהיה רוצה "לשוחח
קצת" אתי. הוא גרר אותי לפינה שוממה של החדר והעמיד אותי
מולו עם הגב לארון. הוא פתח ואמר שכמו שאני יודע, אבי
"עוזב אותנו" מחר. אמרתי שאני יודע. ואז הוא רצה לשמוע אם
הוא יחסר לי, עניתי לו, השאלה שלו קצת עיצבנה אותי, ש:
כמובן. ומפני שחשבתי שזה אולי לא מספיק איכשהו, מיד
הוספתי גם: מאוד. ועל זה הוא רק ניענע באריכות את הראש
בהבעה מיוסרת.
אבל אחר-כך דווקא למדתי ממנו כמה דברים מעניינים
ומפתיעים. למשל, שתקופה מסוימת של חיי, "שנות הילדות
המאושרות וחסרות-הדאגה", הנה היא מסתיימת עכשיו
בשבילי ביום העצוב הזה. בוודאי לא חשבתי על זה אף פעם
בצורה כזאת, אמר. הודיתי: לא. אבל אין ספק, המשיך,
שדבריו, למרות זאת, לא מפתיעים אותי ביותר. שוב אמרתי
רק: לא. ואז הוא הודיע לי שבהיעדרו של אבי תישאר אמי ללא
משענת, ואף-על-פי שהמשפחה "לא תסיר את עיניה מאתנו",
הרי מעכשיו אני הוא שאהיה המשענת העיקרית שלה, כך, אמר,
יהיה עלי אמנם ללמוד "מהי דאגה ומהו ויתור". והרי ברור
שמעכשיו לא יוכלו עוד חיי להתנהל על מי-מנוחות כמו עד כה,
ואת זה הוא גם לא רוצה להסתיר ממני, כי הוא מדבר אתי "כמו
עם מבוגר". עכשיו כבר, ככה אמר, גם אתה חלק מהגורל
היהודי המשותף, והמשיך ותיאר אותו ביתר הרחבה, והזכיר
שהגורל הזה הוא "רדיפות שנמשכות כבר אלפי שנים בלא
הפסקה", ובכל-זאת היהודים חייבים לקבל אותן בהשלמה,
ובאורך-רוח כנוע, כי אלוהים הוא שגזר אותן עליהם מפני
חטאיהם בעבר, ומסיבה זו עצמה רק ממנו נוכל לקוות למחילה.
עד אז הוא מצפה מאתנו, שבמצב חמור זה כולנו נעמוד במבחן
"לפי כוחנו ויכולתנו" במקום שהוא בחר לנו. אני, למשל, ככה
נודע לי ממנו, אצטרך לעמוד בעתיד במבחן בתור ראש משפחה.
והוא התעניין לדעת אם אני מרגיש בי את הכוח והנכונות לזה.
אני אמנם לא ממש הבנתי את דרך-המחשבה שלו עד כאן,
בייחוד לא את מה שאמר על היהודים, על החטאים שלהם ועל
אלוהים שלהם, ובכל-זאת המלים שלו נגעו לי ללב. לכן אמרתי
לו: כן. הוא נראה מרוצה. "יפה מאוד," אמר. הוא ידע תמיד,
בעצם, שאני בחור נבון, בעל "רגשות עמוקים ואחריות אישית
רצינית", ובתוך כל האסונות זה נותן לו נחמה במידה מסוימת,
כמו שהתברר מדבריו. ועכשיו הוא אחז לי בסנטר והרים את
הפנים שלי באצבעותיו, שמבחוץ יש עליהן אניצי שער ומבפנים
טחב דק, וכך אמר בקולו החרישי, הרועד קצת: אביך מתכוון
לצאת לדרך ארוכה. האם התפללת למענו? היתה במבטו איזו
חומרה. ואולי זה מה שעורר בי רגש מביך של החמצה כלפי
אבי, כי אני בעצמי באמת לא הייתי חושב על זה. אבל עכשיו,
כשהוא עורר בי את הרגש הזה, התחלתי להרגיש אותו פתאום
כמו מין מעמסה, מין חוב וכדי להשתחרר מזה, הודיתי לפניו:
לא. בוא אתי, אמר.
הייתי חייב להתלוות אליו לחדר שפונה אל החצר. כאן
התפללנו בין כמה רהיטים עתיקים שלא היו בשימוש. קודם-כל
הצמיד הדוד לַאיוש כובע שחור קטן, עגול, בגוון של משי, אל
אותה נקודה אחורית בגולגלתו שהשער האפור המדולדל שלו
יוצר שם קרחת זעירה. גם אני נדרשתי להביא את הכובע שלי
מחדר-הכניסה. ואז הוא שלף מתוך המעיל שלו ספרון בכריכה
שחורה, עם שוליים אדומים, ומהכיס העליון את משקפיו.
אחר-כך התחיל לקרוא את התפילה ואילו אני הייתי צריך לחזור
אחריו על הנוסח, כל פעם את הפסוק שקרא לפני. בהתחלה זה
הלך טוב, אבל די מהר התחילה העבודה הזאת לעייף אותי, גם
הפריע לי במידה מסוימת שאני לא מבין שום דבר ממה שאנחנו
אומרים לאלוהים, כי אליו היה עלינו להתפלל בעברית, ואני
הרי לא יודע את השפה הזאת. וכך אפוא, כדי שבכל-זאת אוכל
לעקוב אחרי הדוד לאיוש, נאלצתי להתרכז כל הזמן בתנועות
השפתיים שלו, באופן שמכל זה נחרתו לי בזכרון רק פרכוס
השפתיים הבשרניות הלחות והרחש הבלתי-מובן של שפה זרה,
שאנחנו עצמנו מילמלנו. נו, ועוד תמונה אחת, שראיתי דרך
החלון, מעל לכתפיים של הדוד לאיוש: בדיוק אז עברה בצעדים
מהירים האחות הגדולה יותר במסדרון החיצוני ממול, שתלוי
מעל לקומה שלנו, והלכה אל הדירה שלהם. נדמה לי שאפילו
התבלבלתי קצת בטקסט. בכל-אופן, בסוף התפילה נראה הדוד
לאיוש מרוצה והיתה לו על הפנים הבעה של משהו שגם אני
כבר כמעט הרגשתי אותו: הנה, סידרנו איזה דבר בעניין של
אבי. ובאמת, עכשיו היה יותר טוב, כמובן, ממה שהיה קודם,
עם התחושה המכבידה ההיא של איזה חוב.
חזרנו לחדר שפונה אל הרחוב. החשיך. סגרנו את החלונות,
שנייר האפָלה מודבק על השמשות שלהם, בפני הערב האביבי
הכחול, ההָביל שבחוץ. כך נסגרנו לגמרי בתוך החדר. הרעש
כבר עִייף אותי. גם עשן הסיגריות התחיל לצרוב לי בעיניים.
נאלצתי לפהק הרבה. אמה של אמי החורגת ערכה את השולחן.
את ארוחת-הערב היא הביאה אתה בתיק-היד הגדול שלה. היא
השיגה לכבוד זה בשר בשוק השחור. את זה סיפרה עוד קודם,
כשהגיעה. אבי גם שילם לה בעדו מארנק העור שלו. כולנו כבר
ישבנו לארוחת-הערב כשהופיעו פתאום גם שטיינר ודוד
פליישמן. גם הם רצו להיפרד מאבי. דוד שטיינר פתח מיד ואמר,
ש"אל תפריעו לעצמכם". הוא אמר: אני שטיינר, בבקשה
תישארו לשבת. גם עכשיו הוא נעל נעלי-בית מרופטות, מתחת
למקטורן הפתוח שלו בלטה לו הבטן החוצה וגם עכשיו היה לו
בפה בדל הסיגר הנצחי שלו עם הריח הרע. יש לו ראש ג'ינג'י
גדול, והפסוקת הילדותית בתספורת שלו עושה רושם מוזר. דוד
פליישמן ממש הלך לאיבוד על-ידו, כי הוא דווקא קטנטן, נראה
מטופח למדי, והשער שלו לבן, העור שלו אפור והמשקפיים
ינשופיים, ויש לו תמיד הבעת פנים מודאגת קצת. הוא קד קידות
בשתיקה על-יד דוד שטיינר ופכר את האצבעות, כאילו כדי
להתנצל, וכמעט היה רושם שזה בגלל דוד שטיינר. אבל אני לא
בטוח. שני הזקנים הם צמד בלתי-נפרד, אף-על-פי שתמיד הם
מתווכחים זה עם זה, כי בשום שאלה הם לא מסכימים ביניהם.
זה אחר זה הם לחצו לאבי את היד, ודוד שטיינר גם טפח לו -על
הגב. הוא כינה אותו "נערי הקשיש", וגם זרק את הבדיחה שלו
הישנה: בואו נוריד ראש ואף פעם לא נאבד את הראש. עוד
אמר, ועל כך הינהן גם דוד פליישמן במרץ, שגם להבא הם
ימשיכו לדאוג לי ול"גברת הצעירה" (כמו שכינה את אמי
החורגת). הוא מיצמץ בעיניים הזעירות שלו. אחר-כך אימץ את
אבי אל בטנו וחיבק אותו. אחרי שהם הלכו נבלע הכל ברעש
כלי האוכל, בהמולת השיחה, באדי האוכל ובעשן הסיגריות
הסמיך. מתוך הערפל שאפף אותי כבר הגיעו אלי עכשיו רק
פיסות שבירות של פרצופים או תנועות, וכאילו בנפרד מהם
הראש הרוטט, הצהוב, הגרמי של אמה של אמי החורגת,
שדואגת לכל צלחת; ואחר-כך שתי כפות-הידיים של דוד לאיוש,
מתרוממות לפניו במחאה, הוא לא רוצה את הבשר, כי זה בשר
חזיר, ואסור על-פי הדת; הלחיים השמנמנות של אחותה הגדולה
של אמי החורגת, סנטרה המתנועע ועיניה הדומעות. אחר-כך
התרוממה במפתיע בעיגול האור של המנורה הוורודה גולגלתו
החלקה של דוד וילי ושמעתי את פירורי הפרשנות האופטימית
שלו; ואחר-כך אני זוכר עוד את הדברים החגיגיים של דוד
לאיוש, שנתקבלו בדממה מוחלטת, והוא ביקש בהם את עזרת
אלוהים בעניין זה, ש"במהרה נוכל שוב כולנו לשבת בשלום
ובאהבה ובבריאות טובה". את אבי כמעט לא ראיתי וגם לגבי
אמי החורגת הבנתי רק שבאמת דואגים לה ומתייחסים אליה
באדיבות כמעט יותר מאשר אל אבי, ושבשלב מסוים כאב לה
הראש, וכמה מהנוכחים התעניינו ושאלו אם היא רוצה אולי
גלולת הרגעה או תחבושות קרות, אבל היא לא רצתה לא גלולה
ולא תחבושות. מפעם לפעם לא יכולתי שלא לשים לב לסבתי
שהפריעה כל-כך, שכל הזמן היה צריך להוליך אותה בחזרה אל
הספה - אל כל התלונות שלה והעיניים שלה שלא רואות כלום
ושמבעד לזגוגיות המגדילות העבות, המכוסות אדים מהדמעות,
הן נראות כמו שני חרקים מוזרים שמפרישים זיעה. ברגע מסוים
קמו כולם מהשולחן. ואז התחילה הפרידה הסופית. אבל סבתי
וסבי הלכו לחוד, קצת לפני שהלכה המשפחה של אמי החורגת.
ואולי החוויה המרשימה ביותר שנשארה לי מכל הערב הזה היה
המעשה האחד והיחיד שעשה סבי, שבגללו שמו אליו לב: הוא
הצמיד להרף-עין את ראש הציפור המחודד, הזעיר שלו, אל
מעילו של אבי אל החזה, אבל בצורה פראית לגמרי, מטורפת
ממש. כל הגוף המכווץ שלו התעוות. אחר-כך מיהר החוצה,
מוליך את סבתי בזרועה. כולם פינו להם דרך. אחר-כך היו כמה
שחיבקו אותי, והרגשתי על הלחיים את החותם הדביק של
שפתיים. סוף-סוף השתרר פתאום שקט, אחרי שכולם הסתלקו.
ואז נפרדתי גם אני מאבי. או בעצם, הוא ממני. אני לא כל-כך
יודע. גם את הנסיבות אני לא זוכר בדיוק. אבי יצא כנראה עם
האורחים, מפני שברגע מסוים נשארתי לבד על-יד השולחן עם
שרידי ארוחת-הערב, והתעוררתי לחיים כשאבי חזר. הוא היה
לבד. ביקש להיפרד ממני. מחר מוקדם בבוקר כבר לא יהיה זמן
לזה, ככה אמר. גם הוא, באופן כללי, העיר כל מיני הערות
בקשר לאחריות שלי ובעניין זה שעכשיו נהייתי מבוגר. אותם
הדברים שכבר שמעתי אחרי-הצהריים מדוד לאיוש, רק בלי
אלוהים, ולא במלים כל-כך יפות, והרבה יותר בקיצור. הוא
הזכיר גם את אמי: שיער שאולי היא תנסה עכשיו "לפתות אותי
לעבור מהבית אליה". שמתי לב, המחשבה הזאת הטרידה אותו
מאוד. כי הרבה זמן הם רבו בעניין הבעלות עלי, שניהם, עד
שבית-המשפט הכריע לבסוף לטובת אבי. אז עכשיו, אחרי הכל
- ובעיני זה היה מובן - הוא לא היה רוצה לאבד את הזכויות עלי
רק בגלל מצבו הנחות. אבל הוא סמך לא על החוק אלא גם על
הבנתי ועל ההבדל שבין אמי החורגת, ש"בנתה קן משפחתי
חמים" בשבילי, ובין אמי, שדווקא "נטשה" אותי. התחלתי
להקשיב לו, כי בנקודה הזאת קיבלתי מאמי מידע שונה: לפי
הגִרסה שלה אבי הוא שהיה אשם. ולכן היא גם נאלצה לחפש לה
בעל אחר, איזה דוד דִינִי אחד (בעצם דֶנֶש) שחוץ מזה בדיוק
בשבוע שעבר יצא גם-כן למחנה-עבודה. אבל משהו ממשי,
מדויק יותר לא הצלחתי לברר אף פעם, ועכשיו גם חזר אבי
לעניין אמי החורגת, והזכירי לה אני חייב תודה על שהוציאו
אותי מהפנימייה, המקום שלי הוא "בבית על-ידה". הוא דיבר
עליה עוד הרבה ועכשיו כבר ניחשתי למה אמי החורגת לא
מקשיבה לשיחה: דבריו היו בוודאי מביכים אותה. אבל אותי הם
התחילו לעייף קצת. ואני בעצמי כבר לא יודע מה הבטחתי לאבי
כשביקש את זה ממני. בכל-אופן, כעבור רגע מצאתי את עצמי
פתאום בין זרועותיו, והחיבוק החזק שלו בא לי בהפתעה אחרי
מה שאמר, ובלי שום הכנה איכשהו. אני לא יודע אם בגלל זה
התחילו לרדת לי דמעות, או פשוט בגלל העייפות, ואולי מפני
שמאז האזהרה הראשונה של אמי החורגת בבוקר התכוננתי
איכשהו לזה, שברגע המסוים הזה הן חייבות לבוא ויהי-מה. כך
או כך, טוב שזה קרה ככה, ולפי הרגשתי, גם לאבי היה נעים
שהוא יכול לראות אותן. אז אחרי זה הוא שלח אותי לישון.
ובאמת כבר הייתי עייף מאוד. אבל לפחות, חשבתי לי, הצלחנו
לשלוח את המסכן למחנה-עבודה עם זכרון של יום יפה.
2
כבר עברו חודשיים מאז שנפרדנו חגיגית מאבי.
הקיץ הגיע. אבל בגימנסיה שיחררו אותנו מזמן לחופש הגדול,
עוד באביב. הסיבה שנתנו: יש מלחמה. גם המטוסים באים
לעתים קרובות להטיל פצצות על העיר וגם ליהודים נחקקו מאז
חוקים חדשים. זה שבועיים שגם אני חייב לעבוד. הודיעו לי על
נייר רשמי: "זכית בשיבוץ למקום עבודה קבוע." ההודעה
יועדה ל"נער גְיורְג קובֶש, מועמד לכוחות-העזר", ומזה הבנתי
מיד שידו של ה"לְוֶנְטֶה" (ארגון-נוער הונגרי טרום-צבאי,
שהמחלקה היהודית שלו גייסה בעת ההיא את הנערים
היהודים לעבודה) בדבר. אבל שמעתי גם שבזמן האחרון
דואגים להעסיק בבתי-חרושת או במקומות דומים אחרים את
אלה שבגלל גילם, כמוני, עדיין אינם כשרים ממש לשירות-
העבודה. אתי, מאותן הסיבות, יש עוד כשמונה-עשר בנים
בערך, גם הם בני חמש-עשרה פחות או יותר. מקום העבודה
הוא צֶ'פֶל, בחברת-מניות אחת ששמה "מפעלי שֶל לזיקוק נפט".
כך אפוא השגתי לי בעצם עוד זכות-יתר אחת, שהרי עם כוכב
צהוב אסור לצאת מגבולות העיר, ואילו אני קיבלתי תעודה
רשמית ועליה גם חותמת של מפקד המפעל הצבאי, שעל-פיה
אני רשאי לעבור את "גבול המכס של צ'פל".
חוץ מזה, על העבודה עצמה אי-אפשר להגיד שהיא מעייפת
במיוחד, בחברת הנערים האחרים יוצא שהיא אפילו די
משעשעת, מין עזרה בבנייה, בעיקר. בתי-הזיקוק נפגעו
בהפצצה מהאוויר ועלינו הוטל להשתדל לתקן את הנזק שגרמו
המטוסים. גם מנהל-העבודה, זה שאנחנו נתונים למרותו, הוגן
מאוד כלפינו: בסוף השבוע הוא אפילו מחשב לנו את השכר
בדיוק כמו לפועלים הרגילים שלו. אבל אמי החורגת שמחה
בעיקר על התעודה. כי עד עכשיו בכל פעם שיצאתי לאיזה מקום
היא דאגה מאוד תמיד, איך אוכל להזדהות בשעת הצורך. ואילו
עכשיו היא כבר לא צריכה לדאוג. כי הרי התעודה מעידה עלי
שאני לא חי סתם בשביל עצמי אלא מביא תועלת מלחמתית
לתעשייה הצבאית, וזה כבר מחייב יחס שונה לגמרי, כמובן. גם
המשפחה חושבת ככה. רק אחותה המבוגרת של אמי החורגת
רוטנת קצת, כי עכשיו אני צריך לעבוד עבודה גופנית, והיא
שאלה כמעט בדמעות: האם בשביל זה הלכתי לגימנסיה? אמרתי
לה, זה רק בריא, לדעתי. גם דוד וילי תמך בי מיד וגם דוד לאיוש
הזהיר אותה: אנחנו חייבים לקבל את מה שגזר עלינו אלוהים,
ועל זה היא כבר לא ענתה כלום. ואז עוד קרא לי הדוד לאיוש
הצִדה והחליף אתי גם כמה מלים רציניות יותר: הוא הזהיר
אותי, בין, היתר, שלא אשכח שבמקום העבודה שלי אני לא
מייצג רק את עצמי, אלא גם את "כל בני הקהילה היהודית",
וגם בגלל זה עלי להקפיד על התנהגותי, כי מעכשיו כבר ישפטו
על-פיה את כולם. האמת היא שבכלל לא הייתי מעלה את זה
בדעתי. אבל ביני לביני הודיתי: אולי הוא צודק, כמובן.
גם מאבי ממחנה-העבודה מגיעים מכתבים באופן סדיר: הוא
בריא, תודה לאל, עומד יפה בעבודה, והיחס, הוא כותב, גם הוא
אנושי. גם המשפחה מרוצה מתוכן המכתבים. גם הדוד לאיוש
סבור: עד עכשיו היה אלוהים עם אבי, והוא דחק בי בעניין
התפילה היומית, כדי שגם להבא אלוהים ידאג לו, שהרי הוא
השולט על כולנו. ואילו הדוד וילי הבטיח לי: בין כך אנחנו רק
צריכים להחזיק איכשהו מעמד "תקופת-מעבר קצרה", שכן -
ככה הסביר - נחיתת בנות-הברית כבר "חרצה עכשיו סופית
את גורלם של הגרמנים".
גם עם אמי החורגת הסתדרתי עד עכשיו בלי שום חילוקי-
דעות. היא דווקא, שלא כמוני, נאלצת להתבטל, שכן הורו: יש
לסגור את החנות, כי מי שהדם שלו לא טהור אינו רשאי לעסוק
במסחר. אבל נראה שהקלף שאבי הימר עליו, אדון שוטו, ניצח,
כי אדון שוטו הזה מביא לנו כל שבוע בנאמנות, כמו שהבטיח
לאבי, את חלקנו ברווח מהמגרש שלנו שנמצא בידיו ושמגיע
עכשיו לאמי החורגת. גם בפעם האחרונה הוא בא בדיוק בזמן
ושם לנו סכום נכבד על השולחן, ראיתי. הוא נישק לאמי
החורגת את היד, וגם בשבילי מצא כמה מלים ידידותיות.
וכרגיל התעניין בפרוטרוט גם בשלומו של ה"אדון המנהל".
כשכבר עמד להיפרד מאתנו, נזכר עוד במשהו. הוא הוציא
מהתיק שלו חבילה. פניו היו נבוכים קצת. אני מקווה, גברתי
הנכבדה, כך אמר, שזה יביא תועלת בבית. בחבילה היו שומן,
סוכר ועוד כמה דברים דומים. אני חושד שהביא אותם מהשוק
השחור, אולי מפני שגם הוא קרא את ההוראה שלפיה, במה
שנוגע לאספקת המזון, תושבים יהודים חייבים להסתפק
מעכשיו במנות קטנות יותר. אמי החורגת ניסתה לסרב
בהתחלה, אבל אדון שוטו התעקש מאוד וסוף-סוף הרי היא לא
יכלה, כמובן, לבוא אליו בטענות על תשומת-הלב שלו.
כשנשארנו לבד היא אפילו שאלה אותי אם גם אני חושב שהיא
נהגה בסדר כשהסכימה. חשבתי שכן, כי הרי אסור היה לה
לפגוע באדון שוטו ולא לקבל, סוף-סוף הוא התכוון רק לטובה.
זאת היתה גם דעתה, והיא אמרה עוד שהיא מאמינה שגם אבי
היה מצדיק את התנהגותה. האמת היא שזה מה שגם אני חושב.
חוץ מזה, דברים כאלה היא יודעת בדרך-כלל יותר טוב ממני.
פעמיים בשבוע אני גם הולך לבקר את אמי, בשעות אחר-
הצהריים שמגיעות לה, כרגיל. אִתה דווקא יש לי יותר בעיות.
כי כמו שאבי ניבא, היא באמת לא יכולה בשום פנים לקבל
שמקומי אצל אמי החורגת. היא אומרת שאני "שייך" לה,
לאמא. אבל בית-המשפט, כידוע לי, מסר אותי לידי אבי, ולכן,
באמת, ההחלטה שלו היא שקובעת. ובכל-זאת גם ביום ראשון
הזה חקרה אותי אמי איך אני רוצה לחיות, כי לדעתה, רק הרצון
שלי הוא שחשוב, ואם אני אוהב אותה. אמרתי לה: איך לא אוהב
אותה! אבל אמי הסבירה שלאהוב פירושו ש"נאמנים למישהו",
ואילו היא רואה שאני נאמן לאמי החורגת. ניסיתי להבהיר לה
שהיא רואה את זה לא נכון, כי הרי זה לא שאני נאמן לה אלא,
כמו שגם היא בעצמה יודעת, אבי הוא שהכריע ככה לגבי. אבל
על זה היא ענתה שכאן מדובר בי, בחיים שלי, ועל כך אני דווקא
צריך להחליט בעצמי. וגם-כן, שעל אהבה "לא המלים מעידות,
אלא המעשים". הלכתי ממנה די מודאג: אני לא יכול להרשות
שהיא תחשוב באמת שאני לא אוהב אותה, אבל מצד שני אני גם
לא יכול להתייחס ברצינות גמורה למה שהיא אמרה, שהרצון
שלי הוא שקובע ושבעניינים שלי אני צריך להחליט בעצמי.
תחילת עמוד 25