ביוני 1941 נכנסו כוחות גרמניה הנאצית לביאליסטוק והחלו לרכז בגטו את חמישים אלף יהודי העיר. כך החל תהליך חיסולה והשמדתה של אחת הקהילות המפוארות והתוססות בפולין הכבושה.
בהוראתו הישירה של היינריך המילר, מפקד הס"ס שביקר בעיר, החל הרצח השיטתי של יהודי ביאליסטוק. המחברת נעזרת בתיעוד רב, גרמני, פולני ויהודי, מעמידה תיאור מקיף ומעורר חלחלה, המלמד גם על שאלת מניעי הרצח של מכונת ההשמדה הנאצית.
ד"ר שרה בנדר ממקדת את עיקר מחקרה בשנים הקריטיות של הכיבוש, 1941-1943, ומציבה במרכז הדיון את פרשת שיתוף הפעולה בין ראש הגטו, אפרים באראש, לשלטונות הכיבוש הגרמניים. דיון זה מעלה ממצאים חדשים ומפתיעים בסוגייה שכה הסעירה ועדיין מעוררת מחלוקת – שאלת היודנראטיים.
באראש הוא הדמות הטראגית של הפרשה. מנהיגותו, נסיונותו הנואשים להציל את האנשים שעל גורלם הופקד ויחסיו עם אנשי חזיתות הלחימה, מונעים חריצת דין פשטנית על תופעה כואבת זו בתולדותינו.
גם סיפור המרד וההתקוממות אינו משתלב בתפישה השגורה על תופעה זו בתולדות שואת יהודי אירופה. על אף הסוף הצפוי, לא השכילו הסיעות השונות במחתרת היהודית להתגבר על חילוקי הדיעות הפוליטיים שפילגו אותם. כשהגיע שלב ההתקוממות נמצאו חברי המחתרת בלא הכנה ראויה ובלא תכנית פעולה מגובשת. ד"ר בנדר משלבת בכתיבתה רגישות של בת לניצול שואה, החרדה להנצחת זכרם של הנספים, עם קפדנות מדעית של היסטוריון, שאינו נרתע מן המסקנות וההיבטים המטרידים שמעלה מחקרו.