פרק 1
ביום שבו הופיע לראשונה עידן דואניס בכיתה ט' 4 בבית הספר על שם אלכסנדר ריטמן התבטלה הקללה שהוטלה על חיי, אלא שאז עדיין לא ידעתי את זה.
הייתי תלמידה חסרת שם בכיתה שלכל אחד בה היה כינוי, ובשלב כה מתקדם של הלימודים בחטיבת הביניים לא האמנתי שעדיין יש סיכוי שמישהו עתיד לגלות את קיומי שם, אבל אז נעמי, רכזת השכבה, הצביעה מכולם דווקא עליי.
"ליהי, נכון?" היא כיווצה את מצחה כשניסתה להיזכר ומיד החזירה את מבטה לתלמיד החדש, "בבקשה, עידן, שב שם", כעת הצביעה על המושב לצידי, היחיד בכיתה שהיה פנוי. לא טרחתי לתקן אותה כמובן. מישהו פה בכלל יודע איך קוראים לי? אני הרי לא באמת קיימת.
ציפיתי לראות על פניו של התלמיד החדש מחאה כלשהי, אך הפנים שלו נותרו נטולי הבעה, הוא הניף על כתפו את תיק בית הספר ובלי לומר מילה התקדם לכיווני. משהו בשפת הגוף שלו שידר חוסר אכפתיות מוחלט למעמדו החדש: בשר טרי בחבורה שנמצאת יחד בחטיבת הביניים כבר יותר משנתיים. לא נראה שהוא מתאמץ להרשים מישהו. במיוחד לא אותי. כשהגיע ליעדו זרק את התיק על הרצפה והתיישב בתנועה פתאומית ומכיוון שלא מצא את התנוחה המתאימה לו, לא היסס לגרור את עצמו ביחד עם הכיסא בליווי חריקה צורמנית עד שמצא את הזווית הנכונה בינו ובין השולחן. לא העזתי להפנות אליו את ראשי ולכן פזלתי לכיוונו דרך שערות הפוני שלי, משתדלת לא לפספס אף תנועה שלו. הוא שלף מכיס מכנסיו טלפון נייד והניח אותו לצידו. מיד אחר כך הוציא מחברת צהובה דקה ועיפרון קצר ומיהר לשמוט שוב את תיקו על הרצפה. הפעם התיק נחת על קצה הסניקרס שלי, ולא העזתי לשלוף את הרגל מתחתיו. ישבתי קפואה כמו פסל קרח ובקושי נשמתי. אבל למרות שלא הזזתי את הראש, בכל זאת הצלחתי לקלוט עשרות מבטים סקרניים נוספים אשר עקבו אחרי החדש בדממה. הוא התעלם מכולם.
ניצלתי את העובדה שהוא עדיין לא חש בקיומי כדי להמשיך לעקוב אחריו בשקט. הוא מצידו התעסק בענייניו, שכללו שרבוט קשקושים על כריכת המחברת ושליחת הודעות טקסט מהנייד מתחת לשולחן, הרחק מעיניה הבוחנות של גליה, המורה למתמטיקה. בשלב מסוים הבנתי שהבהייה שלי בו מתארכת יותר מדי וניסיתי, בהדרגה, להחזיר את הקשב שלי לשיעור שהתנגן ברקע.
"יש לך מחדד?"
הלחישה שלו הקפיצה אותי. דווקא כשחזרתי לנשום בקצב סדיר. הסתובבתי אליו. הדבר הראשון שקלטתי היו הריסים הכהים, הכל כך ארוכים, שעיטרו את עיניו החומות. הוא הביט היישר לתוך העיניים שלי. ממש ראה אותי. "אתה שואל אותי?" רציתי לוודא שאני לא מדמיינת.
מבטו התכווץ, עיניו השתהו למשך שנייה ארוכה על אפי, ואני הרגשתי באופן מטריד ביותר את הנמשים המפוזרים עליו. לחיי בערו. "לא, אני שואל את החברה הדמיונית שלי, זאת שיושבת בינינו", סינן ובלי לבקש רשות הכניס את ידו לקלמר הבד שלי ושלף ממנו מחדד ברזל קטן. "תודה, אה..." עיניו נתקלו באותיות הטיפקס הלבנות שצוירו על הבד הכהה, "זוהר?" הנהנתי, משתדלת להפנים את מה שקרה עכשיו. הוא באמת ראה אותי! הוא אמר את השם שלי!
בהפסקה, לראשונה מאז שהגעתי לחטיבת הביניים לפני שנתיים, יצאתי לחצר. התיישבתי בפינה מוצלת ליד קיר הבטון של המקלט ועקבתי אחרי עידן במבטי. עד הצלצול הצלחתי לצבור מספיק נתונים, והם הובילו אותי למסקנה מאכזבת. לא מדובר פה בתאום הנפש האבוד שלי. למעשה לא היה בינינו שום מכנה משותף. הוא לא היה שקוף כמוני. להפך, לא היה נראה יותר ממנו. הוא ישב במרכז החצר בטוח בעצמו ובמקומו שם. כל היקום הבית ספרי נע סביבו, כך לפחות זה ָ נראה מעמדת התצפית שלי. תוך כמה דקות הוא הצליח למקם את עצמו במקום גבוה מאוד בסולם החברתי של הכיתה בלי שאפילו התאמץ. הסקתי שהוא מהטיפוסים האלה שהכול בא להם בקלות מרגיזה. או במילים אחרות: ההפך הגמור ממני.
"מהמקובלים שלא מתערבבים", סיכמה עבורי מאיה את רשמיה לאחר שמצאה אותי בפינת המסתור שלי שניות לפני הצלצול. "הרבה מעל הליגה שלנו". תמיד אפשר היה לסמוך עליה שתמצא בזמן הלא נכון את המילים הכי מורידות שיש. אבל הייתי חייבת לקבל את זה. אמנם היא לא למדה איתי באותה כיתה, אבל היא הייתה החברה היחידה שלי בבית ספר. חברות שנוצרה מתוך אילוץ מסוים עוד ביום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים, סוג של אחוות הבלתי נראות. אם כי היא, בניגוד אליי, עוד טיפחה תקווה לשדרוג מעמדה החברתי ולכן הקפידה להתעדכן וכמובן להעביר אליי כל פיסת רכילות חדשה. "אומרים שהוא במקור מחולון ושהוא עבר לפה לגור אצל אבא שלו בגלל איזשהו בלגן שהיה לו שם", מאיה אכן הספיקה לרחרח כהוגן בדקות המעטות של ההפסקה. "ורק שתדעי שכל הבנות אצלכם כבר שמו עליו עין", הוסיפה, כי כנראה הצליחה לקלוט את העניין הלא צפוי שהוא עורר בי, "שמעתי שקלריס כבר דאגה להחלפת מקומות. אחרי ההפסקה הוא יעבור לשבת לידה ולינדה תעבור לידך". לין, "לינדה", הייתה משהו בין החברה הכי טובה של שירי קלאר, "קלריס", ובין החיילת הכי נאמנה שלה. אם קלריס הצליחה לגרום ללינדה לשבת לידי, הרחק ממרכז ההשפעה, כנראה היא ממש להוטה לבדוק מקרוב את הסחורה החדשה. וזה אומר שבזאת נגדעת נקודת החיבור היחידה שהייתה ביני ובין עידן. מכאן החיים שלי חוזרים למסלול הרגיל, אפילו עוד לפני שסטו ממנו. לינדה מעולם לא רמזה שהיא מודעת לקיומי. היא תשתלט על השולחן הזוגי שלנו, ואני, קרוב לוודאי, אשוב לעמדת הזבוב שעל הקיר.
לא התכוונתי לתת להתרחשויות הקטנות האלה להשפיע עליי במשהו, אבל כשחזרתי לכיתה וקלטתי את עידן יושב על הכיסא שעזב לפני ההפסקה, זה שליד הכיסא שלי, באותה תנוחה אדישה, ראשו מעל הנייד ואגודליו גוללים הודעת טקסט ארוכה במיוחד, לא הצלחתי לרסן את עצמי. "מה אתה עושה כאן?" כמובן שבאותה מהירות ניסיתי למשוך את המילים בחזרה לתוך פי, אבל מאוחר מדי, הוא שמע. שוב חשתי את מבטו החום עובר על הנמשים שלי, הפעם השתדלתי לא להסמיק תחתם. היה לו שיער יפה, מן רעמה חלקה בגוונים של חום וזהב משוכה לאחור ברישול מכוון, ומתחתיה מצח מכווץ כמו של הטיפוסים הקשוחים האלה מהפוסטרים של פעם. הוא לא היה חתיך במובן הרגיל של המילה, יש יפים ממנו בהרבה, אבל היה בו את הדבר החמקמק הזה שמשך אליו מבטים בלי שהיה מודע לכך וגרם לי קוצר נשימה. למרות שהשתדלתי לשלוט בזה, הרגשתי באופן הכי מוחשי את העשן עולה מלחיי הלוהטות. כל כך מביך.
"זה המקום שלי", הוא ענה לבסוף בשקט, והחזיר את עיניו למסך הנייד.
הערכתי שאלו יהיו המילים האחרונות שיגיד לי אי־פעם. במיוחד אחרי שילמד לזהות את המיקום החברתי של כל התלמידים בכיתה. בעוד דקות לא רבות איעלם משדה הראייה שלו לתמיד. לקחתי נשימה ארוכה והתיישבתי במקומי בשקט, מנסה להקדים רפואה למכה ולהתעלם מנוכחותו. לא אשקר ואודה כי מדי פעם התלכסן מבטי, באופן בלתי רצוני, לצד ימין ועקב אחר קצב נשימתו. אבל באופן כללי הצלחתי לשמור על איפוק מכובד, לפחות עד שידו נשלחה בפתאומיות לכיוון מחברת הספירלה שלי, אשר מיקומה בינינו סימן את הגבול בין הקלילות מלאת החיים שלו לכובד הקיומי שלי. "אני צריך דף, בסדר?" הוא לא חיכה לתשובה וגם לא הסביר למה אינו מסתפק בדפי המחברת הפרטית שלו, במקום זה התחיל לתור אחרי דף נקי מאותיות וציורים במחברת שלי. תחילה דפדף במהירות, מדלג מבלי משים על כל הררי האיורים והמילים שנשפכו לתוך המחברת, אבל בשלב מסוים כנראה קלט שלא מדובר במחברת לימוד והתחיל להשתהות בין הדפים.
ניסיתי למשוך אותה מידיו לפני שיבין שהוא נכנס היישר לתוך עולם מופרך של גיבורי־על מוזרים וסיפורי אימה נטולי פואנטה — היקום האלטרנטיבי שלי — אבל לא הצלחתי להגיע ליד שלו, שבאורח פלא התארכה בעוד כמה סנטימטרים. הוא התרחק ממני והמשיך להעביר דפים, כעת באיטיות מרגיזה.
"את ציירת את זה?" הוא הצביע על ציור מסדר הלטאות המפלצתיות. החסרתי פעימה. הרי די ברור שמהר מאוד הוא יזהה בציור את כל תלמידות הכיתה. אף אחת מהן לא יוצאת שם טוב. למזלי הוא לא ציפה לתשובה והעביר דף.
"אפשר?" התחננתי, אבל הוא התעלם. משהו חדש משך את תשומת ליבו. עיניו רצו במהירות על הדף, ויד שמאל שלו סימנה לי להמתין בשקט. חצוף. הפעם לא ויתרתי ובזינוק קטן שהצליח להפתיע בעיקר אותי חטפתי מידו את המחברת, דפדפתי במהירות עד שהגעתי לדף האחרון ותלשתי אותו. "הנה, קח", השתדלתי להישמע רגועה למרות שהטמפרטורה בתוכי הגיעה לנקודת רתיחה, "ולהבא..." לא המשכתי. מסרים תוקפניים הם לא הצד החזק שלי. עדיף לשתוק ולמזג את עצמי מחדש עם האוויר.
"המלכה שלא הייתה?" דווקא את זה הוא קלט, "את כותבת הצגה?" מוזר, עד לפני דקה הוא עשה רושם של מלך האדישים ובבת אחת הוא נעשה סקרן מהסוג החטטני. מה זה עניינו, לכל הרוחות?
"זה תסריט", תיקנתי בהדגשה, "וזה לא קשור..." רציתי להגיד: "אליך", אבל פתאום זה נשמע לי מטומטם, "זה קשור לסבתא שלי. משהו שאני מצלמת בשביל יום הולדת שבעים וחמש שלה, למסיבה". כשהקשבתי למילים שיצאו לי מהפה הבנתי עד כמה חנוני זה נשמע. הנחתי שאם היה בו איזשהו ניצוץ של עניין, אז ברגע זה כיביתי אותו לחלוטין.
הוא באמת לא אמר לי יותר אף מילה. רק נטל בשקט את הדף התלוש, ועד סוף השיעור השקיע את כל תשומת ליבו ביצירת איור פסיכדלי שכלל הרבה פרטים ומעט היגיון. אולי סוג של סקיצה לקעקוע עתידי. אין לדעת. איתי, בכל אופן, הוא סיים להחליף את כל המילים שהיה אפשר להפיק מהסיטואציה הנוכחית. ככה לפחות חשבתי אז. בסוף השיעור דחפתי במהירות את כל חפציי לתיק והתחלתי להתרחק משם. הוא השיג אותי ליד השולחן של המורה. "אני יכול להשתתף בזה?" שאל. לרגע קצר היה נדמה לי שחבורת הלטאות אשר הקיפה את קלריס השתתקה ונעצה בנו עיני טרף מזוגגות, אבל הן כנראה לא הריחו סנסציה וזחלו להן באיטיות מחוץ לכיתה, מותירות אותי ואת עידן לבדנו.
"להשתתף במה?" חששתי שהוא מקניט אותי באיזושהי דרך שאני לא מבינה. נערים זרים בעלי שיער יפה בגוני חום־זהב וביטחון עצמי של כוכבי קולנוע לא נטו לשוחח איתי כאחת האדם. בדרך כלל הם בכלל לא שמו לב אליי. אולי גיבור־העל הבא שאצייר יהיה נער בעל יכולת לחשוף אנשים רואים ואינם נראים. כנראה קצת איבדתי את הריכוז כשניסיתי לדמיין עידן מאויר עם עיני קסם חודרות וגלימה מכושפת אשר בכוחה...
"בסרט של סבתא שלך", קולו החזיר אותי למציאות. הוא דיבר ברצינות אבל אני עדיין חיפשתי לעג מוסווה, אולי בכלל הוא התכוון להגיד: "בסרט שאת חיה בו". ניסיתי לחשוב על תשובה מהירה שתשאיר לי גם את הכבוד שלי וגם אפשרויות פתוחות לעתיד. "אה... אני לא בטוחה שזה מתאים..." לא, זו לא התשובה הנכונה, "זאת אומרת, אין שם תפקיד למישהו בגיל שלך... זאת אומרת..." קול קטן צרח בתוכי, "תסתמי כבר את הפה שלך, מטומטמת!"
לשמחתי עידן עדיין לא נסוג: "זה התסריט שלך, לא? אז תמציאי לי תפקיד. את האלוהים של הסרט הזה. בסדר?"
בסדר? נער עם שיער מושלם וחיוך בוהק כינה אותי עכשיו "אלוהים". אותי! ואני עוד מתלבטת?! בזה הרגע הסרט הזנוח שלי נולד מחדש, וסבתא תיאלץ להתמודד עם העובדה שלתוך הסיפור הפרטי שלה עומד להיכנס גורם זר, בעל שאיפות משחק בלתי ברורות. עידן ישתתף בסרט יום ההולדת שלה, גם אם איאלץ לשלם על כך בעיוות ההיסטוריה המשפחתית כולה.
חייכתי אליו חיוך קטן, זהיר, אך בתוך ליבי קיפצה ציפור שיר. איזה יום יפה! איזו תפנית בלתי צפויה בחיים המשמימים שלי. הייתי מאושרת. זאת, ללא ספק, הייתה נקודת השיא של חיי.
לו ידעתי כיצד הדברים יתגלגלו מהרגע שהכנסתי לתוכנית המקורית שלי את השינוי הקטן הזה, אולי הייתי מסרבת לבקשה שלו, או לפחות מנהלת את כל העניין אחרת.
פרק 2
נניח שפיית קסמים הייתה מעניקה לכם אפשרות חד־פעמית לחזור לאירוע מסוים בעבר ולשנות אותו לחלוטין, הייתם מצליחים לבחור אחד כזה? אני, בניגוד לרבים אחרים, יודעת בדיוק לאיזו נקודת זמן הייתי חוזרת. קיץ 1969, חיפה, אולמי פעמון, הערב שבו התקיימה בפעם הראשונה והאחרונה תחרות מלכת הצפון, העמק וההר. ליתר דיוק, הייתי נוחתת דקות ספורות לפני רגע השיא, שבו מארגני התחרות שינו את בחירתם, לקחו את הכתר מהזוכה הטרייה אילנה הנקין והניחו אותה על ראשה של הלנה מישקין, שהייתה ככל הנראה המתמודדת הכי פחות חיננית שהשתתפה אי־פעם בתחרות יופי. בנחישות של נוסעת בזמן יודעת כול הייתי מונעת את הסקנדל שעתיד לשנות לעד את מהלך חייהן של שתי הבחורות הצעירות, אשר רק הדמיון המפתיע בין שמותיהן גרם לטעות המביכה. זה לפחות מה שאמרו המארגנים. אני מניחה שיהיו מביניכם כאלה שירימו גבה משתוממת: למה לך לתקוע את אפך לתוך יריבות עתיקה מלפני יותר מחמישים שנה? לא עדיף לחזור לרגעים קצת יותר מלהיבים בהיסטוריה? ובכן, לא. אני בטוחה בבחירה שלי. קודם כול, אשיג צדק היסטורי, אחר כך אקבל סבתא מאושרת, בתוספת משפחה מעט יותר שפויה, ובעיקר אזכה לחיים שלווים נטולי חפירות במוח. בקיצור — שקט, רוגע ושלום עולמי במחיר של קפיצה קטנה לעבר. כמה טוב היה לכולנו לו רק יכולתי למנוע את הרגע שבו הלנה מישקין נהפכה לסמל של כל הרע בעולמה של סבתא. השם הזה, שעצם הזכרתו הופך את פניה של סבתא לעיסת מרירות ומושך גלגולי עיניים מהנוכחים האחרים בליווי תפילה חרישית בליבם: "בבקשה אלוהים, רק לא המישקין הזאת שוב. עד מתי?"
במוקדם או במאוחר הבין כל חבר במשפחה שסבתא לא תניח לזה אף פעם. וכי איזו מלכה תשכח את הרגע שבו הכתר נלקח ממנה? שתי דקות של אושר מוחלט היו לסבתא בחייה רצופי האכזבות. מאה ועשרים שניות שבהן נגעה בפסגה. על ראשה הונח כתר זוהר, כתפיה נעטפו בסרט ניצחון, ומחרוזת יוקרתית, הפרס המובטח, נמסרה לה על כרית קטיפה מלכותית. כה קצר היה אושרה וכה אכזרי היה האופן שבו ניטל ממנה. האם יש עוול גדול מזה? חמישה עשורים וחצי עברו מאז, והיא עדיין משוכנעת שלא מדובר בבלבול תמים בין שמות המועמדות. מבחינתה היה שם משהו מסריח, ולא הייתה לה שום כוונה לאפשר לאנושות להתעלם מכך. וכשאני אומרת אנושות, אני מתכוונת בעיקר אליי. "תלמדי מהמקרה שלי", היא הפצירה בי כמעט בכל מפגש איתה, "אם אי־פעם תזכי במלוכה, אל תאפשרי לאיש לגנוב אותה ממך. אף פעם!" וכאן תמיד הוסיפה את המשפט שליווה אותי כל שנות ילדותי: "עדיף לאבד את הראש ולא את הכתר!"
לא שהייתה סכנה שמי מבין שתי נכדותיה תיאלץ להתמודד עם טרגדיה מעין זו. נוי, אחותי הבכורה, הכתירה את עצמה למלכת העולם עוד כשהייתה ילדה קטנה. מבחינתה כל בני האדם הם נתיניה, ולכן אין לה צורך לקבל אישור בצורת תחרות יופי מצועצעת. ואני... גובה ממוצע, משקל ממוצע, שיער חום נוטה לאדום בעל נטייה חמורה לחוסר משמעת, פנים לא סימטריות ותנוך אוזן ימין מקופל מעט (בצורה מאוד לא מלכותית) — הסיכוי שארצה להשתתף אי־פעם בתחרות יופי ויותר מכך, שאוזמן לאירוע מעין זה, זהה בערך לסיכוי ש... שפיה תציע לי לנסוע בזמן ולשנות את ההיסטוריה. אפילו הלנה מישקין העקומה, מהתמונה הישנה בעיתון המשומר של סבתא, מושכת את העין יותר ממני, וזה בהחלט מרמז על כך שעדיף לי להשקיע את זמני בכל תחום שמראה חיצוני אינו תנאי מרכזי להתקדמות בו. כל זה כאמור לא מנע מסבתא לנסות לרתום את שתינו למסע בעקבות המזימה שנקשרה נגדה. "אני המלכה האמיתית", חזרה וטענה, "ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת!" וכך שוב ושוב ושוב, עד שנוי החליטה שמיצתה לחלוטין את העניין שהיה לה באירוע המצער והעבירה את תשומת ליבה לדברים יותר חשובים כמו רשתות חברתיות, לק ג'ל ובנים. ומכיוון ששאר צאצאיה של סבתא היו זכרים נטולי עניין בסיפורי תחרויות יופי מעידן האבן, נותרתי אני היחידה שניתן ליצוק לתוך אוזניה ללא הרף את כל שלבי הסיפור, מנקודת המבט של סבתא, כמובן, בלי לפספס אף פריט לבוש, עווית פנים, חיוך מרושע ולחיצות יד זוממות. באמצעות תיאוריה האין־סופיים הייתה מכניסה אותי לאחורי הקלעים של אותו ערב גורלי, עד שלפעמים הייתי מדמיינת שאני בעצמי מתמודדת בתחרות.
מתי עלה במוחי הרעיון להפיק סרט על הסיפור של סבתא? אני לא לגמרי בטוחה. אני מניחה שסמוך לתחילת הגישושים סביב יום הולדתה השבעים וחמישה התחלתי לגלגל את האפשרות הזאת ביני לבין עצמי. סבתא התחילה לשגר לאוויר רמזים מאוד לא עדינים על המתנה הלא צנועה שהיא מצפה לה, במסיבת ההפתעה שעליה היא כמובן לא יודעת כלום, אבל רק ליתר ביטחון היא מציעה שנשריין מקום גדול ונתחשב ברשימת המוזמנים שהיא במקרה הכינה מראש, הכוללת בערך את כל מי שעבר בחייה ולו לשנייה קצרה כולל הנכדים של כל החברות מכיתה ג', הגיסה של פקידת הבנק והשכנה של הספרית, לא שהיא מנסה להתערב לנו חלילה, הרי מבחינתה עדיף שלא נטרח, זה לא שאנחנו חוגגים יום הולדת למלכת היופי לשעבר של הצפון, העמק וההר, בסך הכול היא סבתא אילנה הפשוטה עם החיים המשעממים וה... כן, אם אני חושבת על זה לעומק, אחרי עוד אחד מהנאומים האלה נולד באופן רשמי הרעיון לסרט.
זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. בהתחלה כולם היו נגד. "לא צריך לעודד אותה בעניין הזה", אמרה אימא, "במשך שנים היא בנתה תאוריית קונספירציה הזויה על התחרות הזאת, ועכשיו נגרום לה להאמין שהיא צדקה כל הזמן הזה? בשביל מה זה טוב?"
כצפוי, דודתי יעל, אחותה התאומה של אימא, הסכימה עימה. "איזה סרט כבר אפשר לעשות על המקרה הזה?" תהתה, "בסך הכול הכריזו עליה בטעות בתור המנצחת כי התבלבלו בשם ומיד תיקנו, ביג דיל. זו היא שהחליטה שמישהו עשה עליה קומבינה מאחורי הגב. אחרי חמישים וחמש שנה בהחלט הגיע הזמן להתקדם".
גם דוד איתן לא התלהב. הוא העדיף שנעניק לסבתא מתנה ברמה של טיול מסביב העולם לבני גיל הזהב, או כל דבר יוקרתי אחר שהיא תתקשה מאוד למצוא בו חסרונות, כאילו זה בכלל אפשרי.
נוי אחותי וכל האחרים הגיבו באדישות מהולה בלגלוג. סרט על סבתא לא נשמע מספיק אטרקטיבי כדי לבזבז עליו את זמן הנעורים היקר. היחיד מהדור הצעיר שאיכשהו גילה עניין היה בן דודי לב, אולי בגלל הרצון שלו להוכיח את כישורי העריכה והידע שהוא פיתח באפקטים ממוחשבים ואולי, רק אולי, כי, כמוני, אין לו באמת חיים.
באין שותפים ראויים לרעיון, החלטתי לרדת מהעניין. התסריט הראשוני נשאר גנוז בתוך מחברת היצירות הלא גמורות, והחלום הגדול להתחיל את קריירת הקולנוע שלי באמצעות ניצול הטרגדיה של סבתא נדחה לעתיד הרחוק. כבר התחלתי לחשוב על תסריט אחר לחלוטין עבור הסרט שיעניק לי את כרטיס הכניסה למגמת הקולנוע בתיכון, אבל אז קרו בזה אחר זה שלושה אירועים שלכאורה לא קשורים זה לזה, אולם הצירוף שלהם הבעיר מחדש את האש ביוזמה הלא מוערכת שלי.
תחילה משרד הנסיעות "גלוב לוקס" פשט את הרגל שבוע אחרי ששולמה המקדמה המכובדת לטיול מאורגן חוצה יבשות. דוד איתן ואחיותיו נותרו ללא מתנה מנקרת עיניים, ללא כספם, ללא כבודם וללא תוכנית חלופית. בהמשך נוי ושאר בני דודי העסוקים קלטו סוף־סוף, בעזרתה האדיבה של סבתא כמובן, כי מועד המסיבה מתקרב, והם עדיין לא טרחו להכין את המתנה האלוהית שהיא מצפה לה. והאירוע השלישי והכי חשוב מבחינתי: עידן דואניס, הכוכב החדש שזרח בשמיים של כיתה ט' 4 בחטיבת הביניים ריטמן, נכנס לתמונה. פרויקט "המלכה שלא הייתה" נולד בשנית והפעם בסביבה הרבה יותר אוהדת.
מכאן הכול נעשה קל. כאילו כוח עליון דאג שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. פתאום כולם האמינו בסרט שלי, כולם שיתפו פעולה, כולם תרמו את חלקם.
לב, כנראה האדם בעל חוכמת המכשירים הכי מפותחת במשפחתנו, היה אחראי על הצילום, העריכה והאפקטים. דודתי יעל הצליחה לאתר ערמה של שמלות ערב משומשות במחסן חנות בגדי היוקרה שלה. דורון, בעלה, נידב את קול הבס שלו למלאכת הקריינות. בנם הבכור מתן, האדם הכי מקושר בעולם, הצליח לקבל מאב הבית בתיכון שלו מפתחות ואישור לצלם באולם הספורט בשעות הערב. אופק, אחיו הצעיר, התנדב לשחק את מני שושני, המנחה המיתולוגי של כל תחרויות היופי בשנות השישים. דוד איתן ואבא לוהקו לתפקיד האחים אשרובסקי, צמד המארגנים המרושעים, וגולת הכותרת — נוי הסכימה לשחק את סבתא אילנה הצעירה. זה כמובן היה הליהוק המוצלח מכולם בשל הדמיון העז ביניהן. היא הגדילה לעשות וגייסה שתיים מחברותיה הטובות להשתתף בתור מתמודדות אנונימיות. אין ספק שסיכויי הצלחת הסרט השתפרו פלאים. כעת כל מה שנותר לי לעשות זה לאתר את השחקנית שתשחק את האויבת הנצחית של סבתא, הלנה מישקין, למצוא עוד ניצבות לתפקיד שאר המתמודדות בתחרות ולהמציא תפקיד אופי בלתי נשכח לעידן, אשר הלהט התמוה שלו להשתתף בסרט נותר בעינו.
עם שתי המשימות הראשונות התמודדתי בקלות מפתיעה. תחילה הצטרפה מאיה. ברגע שהיא הבינה שעידן הצטרף לפרויקט המשפחתי שלי, היא החליטה שגם היא רוצה להשתתף. בעקבותיה הגיעה נעמה, שותפה לא קבועה לאחוות הלא מקובלות שלנו, ובעזרת הלשון המתגלגלת שלה הפיצה את העניין הלאה. הבנתי מיד שאף אחד לא באמת חשב שהסרט הקטן שלי הוא בעל חשיבות כלשהי לאנושות ושהשתתפותו הלא צפויה של עידן היא זאת אשר עוררה גלים בשכבה.
יומיים אחרי לידתו מחדש של הפרויקט תפסה אותי קלריס במסדרון ּ בדיוק כשרכנתי לכיוון הקולר. היא הניחה יד על כתפי, ואני הזדקפתי מיד לעמידת דום מתוחה. לא הצלחתי להיזכר מתי היא פנתה אליי אי־פעם ובכלל מתי ראיתי אותה לבד, בלי שלהקת המעודדות תעמוד מאחוריה. חיכיתי חסרת שקט, אבל היא שתקה. מצחה התכווץ כאילו ניסתה להיזכר בדבר־מה. מבטי גלש מחליפת הנייקי החדשה שלה לעבר נעליה התואמות ומשם נדד לסניקרס השחורות שלי. לפתע נהייתי מודעת עד כאב לסווטשירט החלק שלבשתי, שלא שייך לשום מותג מפורסם, למכנסיים הרחבים, לקוקו האסוף עם אין־ספור השוונצים הסוררים שיצאו ממנו והקיפו את הפנים שלי באי־סדר. רציתי להיעלם משם.
"זוהר", עזרתי לה, לפני שגם היא תתעכב על הפערים בינינו, "קוראים לי זוהר".
היא חייכה אליי את החיוך הקטן שלה, זה ששמור לבני אדם שנמצאים בשלב נמוך בסולם החברתי אבל עדיין ניתן להפיק מהם תועלת כלשהי, "זוהר, ברור. רק חשבתי שאולי הגיע הזמן למצוא לך..." מצחה התכווץ שוב.
אוי לא, נדרכתי, היא מנסה להמציא לי כינוי. בדרך כלל הכינויים שהיא שולפת ממוחה משמשים כרטיס כניסה לאזור של המקובלים, היא לא תבזבז את היצירתיות שלה על פשוטי העם, אבל כבר היו מקרים שהצליחה להדביק לתלמיד חסר מזל כינוי לא מוצלח אשר הרס בבת אחת מאמצים של שנים בבניית האישיות החברתית הנכונה. כל עוד זה קשור אליה, העדפתי להישאר מתחת לרדאר. לצערי, זה היה מאוחר מדי.
"זוריק? זוהרה? זורזירה?" היא חשבה בקול, ואני כבר ראיתי לאן זה זורם, "אולי... זוֹרוֹ?" פניה אורו, "כן זורו יושב עלייך בול. מסתורי ואפל". הפור נפל, זה יהיה שמי עד תחיית המתים.
"בכל אופן, זורו", מדהים באיזו מהירות הטמיעה את הכינוי החדש, "יש שמועה שאת עושה סרט על תחרות יופי. משהו שקשור למבחן קבלה למגמת קולנוע בתיכון. זה נכון?"
"סרט על סבתא שלי", הדגשתי, "זה בשביל יום ה..."
קלריס השתיקה אותי בהינף יד. "בכל אופן, שמעתי שאת מחפשת שחקנים, אז הנה אני", היא חייכה שוב את החיוך הקטן הזה שלה, "מה יש לך להציע לי?"
התחשק לי להציע לה לטפס על הגג ולקפוץ אבל פתאום שמתי לב שהחיוך שלה מזכיר לי חיוך אחר, חיוך שראיתי בתמונה ישנה מעיתון מצהיב, חיוך של מישהי שתמיד תיקח ממך את רגע הניצחון שלך, חיוך של הסיוט הכי גדול של החיים שלך, חיוך של... "הלנה מישקין". אמרתי. היא החזירה לי מבט מבולבל. "הזוכה של התחרות". אני מניחה שיכולתי לדייק ולהגיד, "זאת שגנבה לסבתא שלי את הכתר", אבל לפי ההתלהבות שנרשמה על פניה הבנתי שגם אם הייתי אומרת: "הזוכה העקומה והצולעת, הבת של השטן, האישה הכי מטומטמת ודוחה שנולדה אי־פעם", עדיין כל מה שהיא הייתה שומעת זה רק "הזוכה של התחרות". כל שאר הפרטים ממש לא היו רלוונטיים מבחינתה.
"מצוין, אני אגיד לשאר הבנות", אמרה בטון שלא אפשר לי למחות, שהרי, אם הספקתי לשכוח, ברגע זה היא נבחרה להיות המלכה. לא שהתנגדתי, להפך, בדקה אחת פתרתי בזכותה את בעיית הליהוק האחרונה שנותרה. כעת נותרתי רק עם העניין של עידן.
איך אפשר להמציא תפקיד לנער בן ארבע עשרה וחצי שנראה כמו נער בן ארבע עשרה וחצי לסרט שעוסק בתחרות יופי? הרי מלכתחילה כל הרעיון היה לשחזר את האירוע באופן מדויק כדי שסבתא תרגיש שנעשה צדק עם הסיפור שלה. מילא הבנות מהכיתה, להן בלי קושי אפשר לגרום להראות כמו בנות שמונה עשרה, אבל איפה, לכל הרוחות, אני אמורה לתקוע את עידן בעלילה בלי לאבד את האמינות שלה?
עברתי שוב על הארכיון של סבתא, המורכב משלושה מקומונים ישנים שסיקרו את התחרות ההיא. קיוויתי שאולי אגלה נער אלמוני שאיכשהו נקלע לתחרות. בסופו של דבר עליתי על משהו. אמנם לא חשבתי שהוא יזרום איתי בעניין, אבל החלטתי לנסות: "מה דעתך להיות הבחור שהגיש לזוכה את הפרס?" הקול שלי עדיין קצת רעד בכל פעם שפניתי אליו, אבל אני בטוחה שהצלחתי להסוות את זה. לפי אחת התמונות, באירוע המקורי מי שהעניק לסבתא ואחר כך להלנה את התכשיט היה בחור צעיר. הוא נראה כמו מישהו שבעיקר רוצה לברוח משם כמה שיותר מהר. אמנם לא מדובר בתפקיד שיעניק לעידן את פרס האוסקר, אבל אם אאלתר משהו אולי אצליח להוסיף לדמות שלו עוד כמה שורות ולהכניס אותה כשותפה לתוך הקנוניה של האחים אשרובסקי. הייתי בטוחה שהוא יקלוט מיד עד כמה עלובה ההצעה שלי ויתנגד, אבל להפתעתי הוא חייך בהתלהבות: "סגור!" ואפילו לא ניסה לשדרג את התפקיד. "רק תשלחי לי את התסריט, בסדר?" שוב הטון הלחוץ הזה, כמו ביום שבו ביקש ממני להצטרף לפרויקט. עקבתי במבטי אחר גבו המתרחק. מה כל כך דחוף לו להשתתף בסרט הזה? אין לו משהו אחר לעשות עם הזמן שלו? הוא ממש לא נראה הטיפוס שמתעניין בסבתות שלא קשורות אליו. פתאום חשדתי במניעים שלו. למשך דקה ארוכה התאמצתי לפצח את העניין, עד שהסקתי שהוא צריך את הסרט שלי כדי להוכיח איזושהי נקודה למישהו, לא שזה עזר לי להגיע לשורש הדברים. הבנתי שהוא לא הולך לשתף אותי בסודות שלו בזמן הקרוב, אם בכלל. אבל כל זה לא מנע ממני להמשיך להיות מאושרת מעצם השתתפותו בסרט. אינטרסים או לא אינטרסים — מה אכפת לי? העיקר שהיצור המקסים הזה ימשיך להיות לידי.
