האויב אנושי מתמיד
הוצאת עם עובד עשתה מעשה חשוב כשהוציאה לאור דווקא עכשיו שני ספרים מרכזיים של סופרים איראנים. האחד הוא רומן בשם "שקיעת הקולונל" שכתב מי שנחשב גדול סופרי איראן בימינו, מחמוד דולת־אבאדי (תרגום מפרסית: אורלי נוי). עלילת הספר תמרחשת על רקע שלטון הדיכוי של האייתוללות. הספר השני הוא רומן סאטירי של איראג' פזשכזאד בשם "דודי נפוליאון" (מפרסית: אורלי נוי), שהופיע לראשונה ב־1970 וזכה להצלחה גדולה. מה שחשוב במעשה המו"לי הזה, פרט לאיכות וליופי של הספרים עצמם, הוא כמובן עצם מתן הפנים האנושיות לאויב גי גמו שעושה ספרות טובה בכל הזמנים ובכל המקומות, האנשים שאנחנו מתוודעים אליהם כאן, כל אחד מהם לחוד, הוא עולם מלא המזכיר לנו כי כל המאבד נפש אחת כאילו איבל עולם ומלואו. כלומר גם כשאנחנו מחליטים "לתקוף באיראן" (ולפעמים צריך ואין ברירה) כדאי לזכור, למשל, את בתו של הקולונל ש"נעצה באביה עיניים מבולבלות ונבוכות, היא הייתה פיקחית דיה כדי להריח את האסון". לא חראם? נקווה שלא תהיה שום מלחמה באיראן, שיכולה להידרדר במהירות למלחמה נוראה באזרחים. וכדאי לזכור את שירו הנפלא של המשורר הפרסי הגדול עומר כיאם (בתרגום זאב ז'בוטינסקי הגאוני) העוסק בזמניותם של השליטים: "אל בית מלון רעוע זה, 'תבל'/ פונד שדלתותיו הן יום וליל/ שולטן אחר שולטן ברו הדר/ בא, גר יומו, ויירד לו בצל".