בחלום היא באה אלי לפעמים. שזופה ופרועה, עם החיוך הכי יפה בעולם והעיניים הכי מיואשות. מביאה אתה דברים שהופכים לי את הבטן מגעגוע אליה ואל אנשים שהחלטתי לא לראות יותר אף פעם.
לוקח לי זמן לזהות אותה בתוך עלילת החלום. רגע היא מבליחה, רגע היא נמוגה. וכשאנחנו נפגשות ממש, זה בדרך כלל אומר שבשבילי הלילה נגמר.
אני קמה, נוטלת ידיים, מסתכלת על עצמי בראי. מחזקת את הקשר במטפחת. קשר אחד פשוט, לא מתחנף. מטפחת טורקיז שמכסה את הכול, אין שום רמז לשיער שתחתיה. אני מחייכת לעצמי חיוך עייף. הכול במקום, אפשר להירגע. אני מתמוטטת בחזרה למיטה, וקמה שוב, ונשכבת ושוב קמה, מכסה את הילדים ומתיישבת במטבח מול המחברת.
פעם רציתי לרצוח ולקבור אותה באיזו דיונה, אחר-כך הבנתי שאי-אפשר, וגם אם היה אפשר, אולי לא כדאי. אנחנו מאוד קשורות שתינו, למרות כל מה שעבר בינינו.
אני מסתכלת עליה כמו על גיבורה של סיפור הרפתקאות רחוק.
הזמן: לפני אלף גלגולי חיים, המקום: מדבר הקרח שבו נולדתי, זה שלמרות הכול, עד יומי האחרון, יהיה המקום הכי אהוב והכי מוּכּר.
קוראים לה עלמה. אני נתתי לה את השם הזה. אחת משישים ריבוא שברא מי שאמר "והיה העולם", נשמה שירדה לכאן בעיניים עצומות, אל תוך בית-כלא של חומר וזמן, לחפש ולמצוא את מה שאבד לה.
אני רואה את הפנים שלה בכל מיני פנים, בהרבה מקומות. הולכת לה שם בתוך נשים שחולפות על פני ברחוב. רזה, משקפי-שמש גדולים שמסתירים את רובה, ווקמן באוזניים, מעיל ענק, מכנסיים מוגזמים, לפעמים כלב. היא לא רואה אותי, כמובן.
אחרי שנים של אימונים מפרכים, אני כבר יודעת היום איך ללכת ברחוב בלי שיראו אותי: צבעים שקטים, לבושה בגולף עד הסנטר, סוודר רחב, חצאית רחבה, גרביים שחורים, נעליים שטוחות או כמעט שטוחות. אלו רמזי תחילתה של חירות. הניצחון היומי שלי על עצמי במלחמה לחיים או למוות. דרושה בקיאות במלחמה העדינה הזאת, ואני עוד לומדת. מהתרסקות אל עלייה למדרגה גבוהה יותר, וממנה לעוד התרסקות ולעוד עלייה.
מול הבצק של החלות של שבת, זמן שאין עוד כמוהו למי שטעמה ממנו.
היד שלי מלטפת את הבצק במיומנות עיוורת, העיניים עצומות, הגב התחתון כואב, הבטן כבר כל-כך גדולה שקשה לי להגיע לקערה. אני לשה, לוקחת את הבצק מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ומסובבת רבע סיבוב. שלא יצא דביק מדי, שלא יצא קשה. מלמטה למעלה, פנימה, ועוד רבע סיבוב. על כל העולם את יכולה לעבוד, גם על עצמך, אבל לא על הבצק. כל טיפת מרירות או כעס, כל נקודה שחורה של עצבות וכל נגיעה שאת נוגעת בו בלי אמונה, פוגמות בו. תגדלי! אני מצווה על עצמי ונושמת עמוק. זה לא רק קמח ומים, זו המלכות שלך, אם רק תרצי מספיק חזק. זו הבחירה שלך הלא פשוטה.
"לכבוד שבת קודש..." אני לוחשת לתוכו והופכת, רבע סיבוב, מלמטה למעלה, ושוב לוחשת, "לכבוד שבת קודש..." מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ועוד רבע סיבוב.
אני לשה ונודדת.
המים נכנעים בענווה לקמח הצמא. היד שלי כבר יודעת לשלוט בו בלי להפעיל הרבה כוח, כאילו כך היה מאז ומעולם. כאילו גם אני עמדתי פעם, קטנה ומרוכזת כמו הבת שלי היום, וראיתי את אמא שלי עושה את התנועות הרכות האלה, וכאילו היא ראתה את אמא שלה שראתה את אמא שלה.
עד לא מזמן פחדתי אפילו להציץ לשם, לחיים ההם שבוודאי עדיין מונחים שם.
אני מביטה אחורה בחשש, בעיניים חצי עצומות. פותחת רק חריץ דק, ומיד עווית של כאב זורמת מקצות אצבעות הרגליים דרך הגב עד לשורשי השיער. פותחת עוד טיפה: מראה מאובק קצת. ערמות של ארגזים ושקיות זבל, מוכרחים לעשות סדר.
כמעט עשר שנים עברו מאז. עברתי שש דירות, קניתי הכול חדש, והערמה ההיא עדיין שם. מראות, טעמים, ריחות, אנשים, מכתבים, אלבומים, החיים ההם שלי שלא חייתי באמת מעולם. אני עוצמת עיניים ושומעת אותה ואת כל מי שסביבה. שנים עברו עליה ועלי.
מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ומסובבת עוד רבע סיבוב.
רואה את פני-הסוכרייה עם החיוך שלא נגמר טובעות בתוך קהל אוהב וחונק, דורש שהיא תיתן לו הכול ועכשיו, והיא מתמסרת, מוכנה לאהוב אותם עד מוות.
אני חייבת לשמור ממנה מרחק ביטחון, אנחנו עדיין קרובות מדי. אני מרגישה את הלחלוחית שעולה בה מטפסת גם לי במעלה הגרון, ולרגע אחד אני אפילו יכולה להיזכר בכאב. כאב המרחק. כמה קצר הוא הרגע, כמה קלוש הרמז שנשלח, כמה קשה לפענוח.
אני נשענת אחורה, לוקחת עט, ונותנת לה לדבר.
א
ארז העורך הראשי מדבר אלי לתוך האוזן דרך האוזנייה. הוא יושב בחדר הפיקוח מעל לאולפן, סביבו עשרות מסכים שבהם הוא רואה אותי מכל זווית אפשרית.
סביבי תפאורה מצועצעת בצבעים זוהרים, מאחורי בד כחול גדול שלצופים בבית ייראה כמו אקווריום עם דגים ענקיים, אבל כאן הוא סתם בד כחול. מתקרת האולפן תלויים עשרות פנסים שממיסים ללא רחמים את המייק-אפ הכבד. האוויר דחוס וחם. מאוד חם, וזה למרות שאני לבושה חצאית מיני שחורה הדוקה וחולצת תחרה לבנה שנגמרת באמצע הבטן.
אני מכירה טוב את הטקסט, נינוחה בתוך הלחץ הסמיך שכולם סביבי נמצאים בו. אני גל גדול וקוצף בשיא הגובה, רגע או שניים לפני ההתרסקות לתוך עצמו. הצלמים עומדים מאחורי המצלמות, המאפרת רודפת אחרי, מאבקת אותי בעוד פודרה כדי שלא יבריק לי האף. המלבישה באה להציץ: מקדימה, מאחורה, בפרופיל. היא מחלקת הוראות.
"עלמה, תמשכי את החצאית טיפה למטה, זה ייראה יותר טוב..."
אני מושכת, ממושמעת.
"עוד קצת..."
אני מושכת עוד קצת.
"עוד טיפ-טיפה..."
"את רוצה שאני אוריד אותה לגמרי?"
ארז חושב שזה רעיון מצוין.
הקהל יושב על הטריבונות בחושך. הם ימחאו כפיים כשמנהל האולפן יגיד להם למחוא, ויפסיקו כשהוא יגיד להם להפסיק. הם יצחקו בזמנים קצובים, ואחרי התוכנית יקיפו אותי ויבקשו חתימה בשביל הבת-דודה שלהם שמתה עלי, ואני אחתום ואחייך ואברח לחדר ההלבשה. ושם אני אקיש בעקבים פעמיים והם ייעלמו.
יש לי מיקרופון קטן במחשוף הגדול, בטרייה ואנטנה של מיקרופון בגב מתחת לחולצה, ובלי האוזנייה הטיפשית הזאת לא הייתי יודעת מתי לחייך ולאיזה כיוון, ומתי לגמור לחייך ולהיות רצינית, ולאיזו מצלמה להסתכל, ומתי נגמר הזמן וצריך להיפרד. למעשה, אני תלויה בו לגמרי, בעורך שלי. ואני עוד נחשבת לעצמאית, לרוב הבלונדיניות שהוא עובד אתן הוא לוחש גם את השאלות והתשובות.
"עלמה. שלוש דקות לשידור. תעמדי בבקשה במקום שלך," ארז מכריז ברמקול המרכזי.
"אני צריכה לשירותים," אני מודיעה לו.
"תתאפקי מותק."
"אתה תתאפק!"
הוא עובר לאוזנייה. עכשיו רק אני שומעת. הוא לוחש לי באוזן שהוא סידר לי את הטלפרינטר, והחזיר לי את הטקסט המעודכן להתחלה, ושהמאלף עם הנחש-חנק מוכן ומחכה לי.
"... ואם את מסתבכת עם הנחש, אז פשוט תעברי לקליפ, בסדר?"
אני כבר בדרך לשירותים.
"בסדר."
"איפה את לעזאזל?" דקה וחצי לאות פתיחה. אני שומעת אותו מחרחר באוזנייה.
הוא פותח שוב מיקרופון ראשי וצועק.
"עלמה איפה את?"
"מה אומר לך הקול הבא?" אני מורידה את המים.
הוא צורח עלי שאני מטורפת ושואל למה אני עושה לו את זה.
"אתה במיטבך כשאתה בפניקה," אני עונה לו וחוזרת לסט.
"ארבעים שניות. למצלמה שתיים."
אני נעמדת במקום. מחייכת למצלמה מספר שתיים.
"שלושים וחמש. האות פתיחה מוכן? עלמה את מוכנה?"
"כן. תגיד, איך אמרת קוראים למאלף? חזי?"
"חזי זה הנחש. המאלף זה צורי, רק אל תתבלבלי..." הוא מתחנן. "ותעשי את זה קצר אתם אחרת לא יישאר לנו מספיק זמן בשביל התאומות הקצינות. אמא שלהן על הקו מברזיל, חמש-עשרה, תכניסו אות פתיחה. מחר האמא נכנסת לניתוח והן חוזרות עוד הלילה לבה"ד 12, אז תעשי את זה דביק ומרגש כמו שאת יודעת. את נראית טוב, רזית?"
"דווקא השמנתי."
"חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, בֶּני, מחיאות כפיים קהל..." הוא לוחש למנהל האולפן באוזנייה. אני רואה במוניטור איך נגמר אות הפתיחה, איך המצלמה מרחפת מעל לקהל של בני, שנראה משולהב במידה הנכונה. אני נושמת נשימה עמוקה, מורחת חיוך ורואה את עצמי בזווית העין מופיעה על המסך.