מרית בן ישראל | ראיון לרגל צאת הטרילוגיה 'בנות הדרקון'

מרית בן ישראל:

"יש כל כך הרבה דרכים לדכא ילדות.

מין הוא רק קצה הקרחון"

15 שנה אחרי צאת חלקה הראשון, השלימה מרית בן ישראל את טרילוגיית "בנות הדרקון", במרכזה סיפור אפל על דיכוי ילדוֹת עטוף מיתוסים קדומים ואגדות. בראיון היא מספרת על החלום ששלח אותה לכתיבה, ומה קורה אחרי שמנצחים את הדרקון ומנסים לחזור לחברה שפסחה עלייך

גילי איזיקוביץ, הארץ | גלריה |21 בספטמבר 2022

הסופרת מרית בן ישראל. זיכרונות מגיל 12 נותרים בנו בבגרותנו | צילום: אבישג שאר-ישוב

תמונות פורטרט בשחור־לבן מעטרות את כריכות ספרי הטרילוגיה "בנות הדרקון". אלו תמונות תקריב של שלוש נערות, מונצחות בשחור־לבן רגע לפני שיתבגרו, ומבטן צופן סוד. הראשונה, שמופיעה על כריכת "ספר האבות", מלכסנת מבט מעבר לכתפה הימנית וההבעה שעל פניה כמו אומרת אי אמון. השנייה, על כריכת "ספר המשאלות", היא כמעט אנדרוגינית. הצל שמוטל על מחצית פניה נראה כמשקף משהו בנפשה. מבטה של השלישית, נערה־ילדה המעטרת את כריכת "כל הילדות", נוקב וישיר. עיניה הכהות, שריסים כבדים מצלים עליהן, מביעות עצב. הייאוש שנוהר ממנה הוא ניגוד חד לפני הילדה הרכים שלה.

הילדות האלה הן שיקופים של מרית בן ישראל, מחברת הטרילוגיה. הספר הראשון מתוכה יצא ב–2007, ויוצא כעת מחדש, לצד שני הספרים הנותרים — שרואים אור לראשונה. לכריכת הספר שנועל אותה בחרה בן ישראל בצילום שלה עצמה, שצולם כשהיתה בת 12, בערך בגילן של גיבורות הספרים. אם אפשר לגלות משהו על אדם מתצלום ישן שלו, נדמה שלא במקרה היא נמשכה לשוב לגיל הזה. לא במקרה הפכה את השנים האלה, בין דמדומי הילדות לשחר ההתבגרות, לתקופה שבה מתרחשת העלילה האכזרית, האפלה לעתים, של הטרילוגיה.

"אני בדעה שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים", היא מסבירה. "זה לא שפעם היית בת 12 ועכשיו בת 40. את גם בת 12 וגם בת 15 ובת 22 ולכל אחד יש גילים שהם דליקים יותר אצלו, שנים פעילות יותר שהדברים שקרו בהן עדיין מדממים".

ביצת החולה, מתוך ספר צילומיו של פטר מירום, "שירת האגם הגווע". השראה לבית אבא'לה הדרקון צילום: פטר מירום 

שנים שהן הווה מתמשך?

"בדיוק, ולעומתן יש שנים שהן בתרדמה. כתבתי את 'בנות הדרקון' במבט שלי היום כאישה בוגרת אבל גם מתוך השנים האלה שהן עדיין דלוקות מאוד אצלי ומאוד משפיעות. מהיכולת להתבונן בזה מבפנים ומבחוץ, הפוך מהתנועה של הגוף שהיא חד־כיוונית. הוא הולך ומתקלקל, באות מחלות, הוא מידרדר. הנפש לא ככה. היא יכולה להמשיך להתפתח, להמשיך ולגלות דברים. הלב יכול לגדול, שלי גדל מאוד, וגם התודעה".

מה היו השנים הדליקות שלך?

"ישנו הגיל הזה, גיל 12, שבו עשיתי הכי הרבה בעיות. התמונה שלי על הכריכה היא התמונה שבה אני הכי מזהה את עצמי, מכל הצילומים שלי לפני ואחרי. העצב והאופן שאני מחזיקה אותו, לא מנסה לברוח ממנו. יש לי כמה זיכרונות, אני קוראת להם זיכרונות עתידניים, רגעים שצרובים בי של הארות שתלכנה איתי כל החיים. זיכרונות לפעמים מגיל צעיר שאצור בהם כל מה שאהפוך להיות בהמשך. בתשתית העלילה של 'בנות הדרקון' נמצא גיל 12 כנראה".

זיכרון תרבותי משותף
"אני קוראת על ילדות במקומות אמיתיים לגמרי שנמכרות לאחרים, שאונסים וחוטפים אותן, מחתנים אותן נגד רצונן, שמלים אותן, שעושים בגוף וברוח שלהן מה שרוצים, אבל הדיכוי הוא הרבה יותר עמוק, יסודי וסודי מזה"

גיל 12 והשנים שלפניו הוא גילן של שלוש הגיבורות בטרילוגיה של בן ישראל, שעצם יציאתה אחרי שסוף סוף הושלמה, הוא לא פחות מאירוע בעולם הספרות המקומי. בן ישראל, בת 66, היא אמנית בין תחומית, במאית תיאטרון ומעצבת, חוקרת ספרות ותרבות, ממקימות בית הספר לתיאטרון חזותי וספריית לוינסקי וכותבת הבלוג הפופולרי "עיר האושר", הפעיל כבר שנים ונקרא בקביעות בידי רבבות. היא נולדה לגדעון בן ישראל, חבר כנסת מטעם העבודה, ולפרופ' רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, וגדלה בבאר שבע ובירושלים. היא למדה אמנות בבצלאל, ספרות ותיאטרון בתל אביב והשתלמה גם במחול. כיום היא חיה בתל אביב.

את "ספר האבות", הכרך הראשון במה שהוכרז מיד כטרילוגיה, פרסמה ב–2007 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. נדמה היה שתדהמה מסוימת הכתה אז בקוראים ובמבקרים. הספר לא נראה כמו שום דבר שנכתב עד אז בעברית. מעין סיפור אגדה עתיר דמיון, מהמם בעוצמתו החושנית, נשען על אגדות, דימויים וזיכרון תרבותי משותף. עלילתו ממוקמת בממלכה שמעלה בדמיון את ימי הביניים וגובלת בביצה גדולה, מבשרת רעות. הביצה היא ביתו של דרקון, יצור קטלני ומרושע שנהנה לכנות את עצמו "אבאל'ה" וקיומו לצד תושבי הממלכה תלוי בהסדר טקסי. כבר 295 שנים, בטקס שנתי, העיר מספקת לאבאל'ה את כל דרישותיו: חיות למאכל, יין, שמנים וגם משרתת חדשה, ילדה שגילה לא נמוך משמונה ולא מבוגר מעשר וחצי שתועבר לשימושו. בשנה שתשרת את הדרקון יוטל עליה להאכיל אותו ולהרדים אותו בליטופים. היא תיפצע מקשקשיו החדים ומהאש שיפלוט כדי להתעלל בה ולבסוף, ביום שבו תגיע המשרתת החדשה, יטרוף אותה, "כמו שמאכילים היפופוטם". הנוהג הזה מתקיים עד שמרתה, שאביה הקריב אותה לתפקיד המשרתת אחרי שגרמה בטעות לשריפה, מגיעה אל הביצה. מרתה, טיפוס קשוח עם חיבה לאש, מצליחה לשנות את גורלה ולהציל לא רק את עצמה, אלא גם את אמל, הילדה הבאה בתור, וילדה נוספת, נועה, שנשאבת אל הסיפור. וכך, מה שמתחיל כגרסה של "אלף לילה ולילה" נהפך לסיפור הרפתקאות סיוטי, אבל גם מלא הזדמנויות ותושיה, נקמה ודרישה לצדק, סיפור שממש מתחנן מהקוראים להשתהות עליו עוד רגע בכדי להבין בעצמם מהיכן הם מכירים דימוי מסוים או מה מזכירה להם אמירה שמופיעה בו.

זאת לכאורה אגדה, אבל כזאת שדורשת מהקורא לחשוב על מחתרת הבנות שקמה בתגובה לחברה שמקריבה ילדות צעירות ומפטירה "ככה זה". איכשהו נדמה לי שכולנו מזהים מהיומיום שלנו את המנגנון הזה.

"ילדות הן בתחתית שרשרת הכוח. מרשים להן פחות, דורשים מהן יותר. שיהיו מנומסות, נעימות. בילדות חוויתי את זה כל כך חזק. חשבתי שאני חזקה ויודעת, אבל אף אחד לא חשב ככה. כולם החליטו עלי — ההורים, המחנכים, החברה, הילדים הגדולים. יש ילדות שגורלן מר בהרבה מזה שהיה שלי. אני קוראת על ילדות במקומות אמיתיים לגמרי שנמכרות לאחרים, שאונסים וחוטפים אותן, מחתנים אותן נגד רצונן, שמלים אותן, שעושים בגוף וברוח שלהן מה שרוצים, אבל הדיכוי הוא הרבה יותר עמוק, יסודי וסודי מזה. בתור ילדה נורא סבלתי שאומרים לי מה לחשוב ומה להרגיש מכל מיני סיבות אידיאולוגיות — סוציאליסטיות וציוניות, לאומיות. הדיכוי הוא ערמומי. הוא מחליף צורה ומחליף צבעים. יש לנו מה לתקן בעולם".

"אני קוראת על ילדות במקומות אמיתיים לגמרי שנמכרות לאחרים, שאונסים וחוטפים אותן, מחתנים אותן נגד רצונן, שמלים אותן, שעושים בגוף וברוח שלהן מה שרוצים, אבל הדיכוי הוא הרבה יותר עמוק, יסודי וסודי מזה"

שני הכרכים הנוספים היו אמורים לראות אור מיד אחרי הספר הראשון, אבל בן ישראל כמו נאלמה. היא חיברה ספרים אחרים, למשל "סיפורים יכולים להציל" מ–2012 (הקיבוץ המאוחד), שניתח אגדות, מ"אלף לילה ולילה" ועד הנס כריסטיאן אנדרסן, אבל "בנות הדרקון" נותר בזיכרון הקולקטיבי של קוראי העברית כאגדה בפני עצמה, לא ממומשת לחלוטין.

"התחלתי לכתוב את 'בנות הדרקון' בעקבות חלום שחלמתי אחרי שהעיפו אותי מבית הספר לתיאטרון חזותי", מסבירה בן ישראל בחיוך חמצמץ. "אמרו לי לרדת ב–40 אחוז בשכרי וסירבתי".

מה שנקרא, שיטרוף אתכם דרקון.

היא צוחקת בקול. "בא מישהו חדש והדרך המנומסת להעיף אותי היתה להוריד אותי בשכר. העיפו אותי וחלמתי את החלום שהכיל את שלושת כרכי הטרילוגיה. חלמתי את הכרך הראשון בפירוט גדול ואת האחרים בכלליות, אבל את סצינת הסיום של הספר השלישי ידעתי מראש. לפני שנה וחצי קרה לי אותו הדבר עם תיאטרון הקרון (בן ישראל היתה במאית קבועה). בא מישהו חדש שרצה להשליט את הדבר שלו".

בן ישראל פוטרה מהתיאטרון אבל כמעט מיד אחר כך, היא מספרת, קיבלה פנייה מהוצאת עם עובד להוציא מחדש את הכרך הראשון ואת השניים הנוספים שלא ראו אור. "זה צירוף מקרים מעניין, שבכל פעם שהעולם מנסה לנער אותי הוא מזמין את 'בנות הדרקון'. החלק הראשון נכתב במהירות שיא. הכרך השני עשה בעיות. לקח לי זמן להבין איך לכתוב אותו. את הכרך השלישי כתבתי בשטף כמו שכתבתי את הראשון. הייתי כבר מוכנה כשעם עובד דיברו איתי".

רוח השינוי
שני הכרכים החדשים, שיצאו בתחילת החודש, מרחיבים את עולמו של הכרך הראשון. מרתה, אמל ונועה מתפזרות פיזית ברחבי העולם אבל גם בנפש. נדרשים מיקוד, זעם ואומץ כדי להתכנס בחזרה אל עיר האושר, לדרוש צדק, הכרה בעוול וריפוי. למעשה, אי אפשר שלא לחשוב עד כמה המסרים של הספרים האלו, שנולדו מחלום לפני עשור וחצי, רלוונטיים לזמננו, לוכדים במדויק את רוח השינוי שנדרש. בן ישראל עושה זאת בדרכה הייחודית, תוך שילוב של אגדה, סיפור הרפתקאות ו(סוג של) פנטזיה. מעניין גם לעמוד על הקשרים בין הדימויים שהיא משתמשת בהם ויצירות שהעסיקו אותה לאורך הקריירה. בפרק הראשון של "סיפורים יכולים להציל" היא מתארת את ההקדמה של "אלף לילה ולילה" ובה סצינה מהפנטת: צעירה ששבויה בידי ג'יני אכזרי מרדימה אותו בליטופים, כדי שתוכל לשכב עם שני אחים שצופים בה מרחוק. אחד מהם יהפוך לסולטן הרצחני ששחרזאדה תהיה כלתו מספרת הסיפורים. הסצינה הזאת היא מקור השראה לסצינת מפתח מצמררת אחרת ב"בנות הדרקון": מרתה צופה בקודמתה מלטפת את קשקשי הדרקון כדי שיישן, ממררת בבכי, רגעים לפני שיטרוף אותה. הדימויים מלאי הצבע של בן ישראל מתפקעים ממשמעויות, והם הופכים את הספרים, שבבסיסם שאלות על האופן שבו חברה מקריבה ילדות ולמי — לקשה לסיווג. הקורבן הזה, שמהדהד אירוטיקה ומין — אבל לא כתוב במלואו ככזה — הופך את הסיווג לקשה אפילו יותר.

"לקחתי בחשבון את הרמזים על המין, אבל בכוונה לא כתבתי את זה ככה. ידעתי שאם אכתוב את זה ככה, ישירות על מין, הקוראים יישאבו לזה וזה יהפוך לכל הבעיה. בעיני מין הוא קצה הקרחון והקצה הראוותני של זה. יש כל כך הרבה דרכים לדכא ילדות ולקצץ להן את הכנפיים, להגיד להן שהן קטנות וחלשות, להגיד להן מה הן צריכות להרגיש, במה הן לא בסדר. שלא יתפסו יותר מדי מקום, שלא יהיו יותר מדי חכמות, יותר מדי בולטות. כתבתי על המון דברים שראיתי סביבי".

נראה לי שבשנים האחרונות יש יותר יצירות על דיכוי של נשים שזכו לתהודה, גם אם הוכנסו לרובריקות של דיסטופיות ופנטזיה.

"זה היה רלוונטי תמיד ועכשיו זה הגיע למודעות. אני לא באה מפנטזיה או קוראת פנטזיה אבל אני גם לא נגד. לריימונד צ'נדלר באחד הספרים שלו יש משפט, 'בחוץ ירד גשם של מישהו אחר'. בשבילי פנטזיה היא גשם של מישהו אחר ומבחינתי כתבתי סיפור הרפתקאות. רק אחרי שהוא יצא, קוראים שמשתייכים לקהילות הפנטזיה־מד"ב קראו לספר פנטזיה ואני השתוממתי. אני חושבת שהצלחתי להסביר לעצמי מה ההבדל, כי ברור שאני מושקעת בדמיון, מיתוסים ואגדות, אבל את לא כותבת שלושה ספרים, 1,200 עמודים, קוראת להם 'בנות הדרקון' ואחרי מאה עמודים הורגת את הדרקון כשזאת פנטזיה".

דאינריז והדרקון שלה ב"משחקי הכס". החלקים שפנטזיה לא מסתכלת אליהם צילום: אי־פי

זה דווקא מאפיין את הפנטזיה שנכתבת בעשור וחצי האחרונים, שאחד מהקווים המנחים שלה הוא לא להיקשר לשום גיבור — כי תיכף יתיזו את ראשו.

"נכון אבל אני גם לא מתעניינת במאבקי הכוח, במלחמות ובפוליטיקות הגדולות. מעניין אותי האחרון בשרשרת שחוטף בגלל מאבקי הכוח האלו. מי שנרמס, מי שמשתמשים בו. רציתי לכתוב על הילדות שאף אחד לא סופר אותן בזמן שהגדולים נלחמים על שליטה וכוח, וגם על השאלה של מה שקורה אחרי שניצחת דרקון? איך משתחררים ממנו ואיך חוזרים לחברה אחרי שהיא פסחה עלייך? ואיך זוכים בהכרה על מה שעשו לך? גם זה חשוב, לא בלהיות קורבן, אלא בצדק וריפוי. זאת תמונת התשליל של 'משחקי הכס', את מבינה? אלו החלקים שפנטזיה לא מסתכלת אליהם".

ואלו גם החלקים שהופכים אותה רלוונטית לזמן הזה.

"כשהספר הראשון יצא ב–2007 התגובה הכי נפוצה ששמעתי עליו היא שהוא אמיתי. 'למה זה כל כך אמיתי'. הוא הוקדש 'לבנות הדרקון באשר הן'. בשבוע הספר הייתי רואה נשים פותחות, קוראות וצוחקות. הן לא שאלו את עצמן מה זה בנות הדרקון, ההבנה היתה אינטואיטיבית. מבחינתי, כל הדברים קרו באמת ולא סתם שמתי את התמונה שלי בגיל 12 על כריכת הספר השלישי. רציתי להראות שאני עומדת מאחורי הכל. זה לא אגדה שכתבתי. כשהייתי קטנה חשבתי שאגדות הן נפלאות כי הן לוקחות אותך למקומות קסומים ורחוקים, הכי רחוקים מחיי המשמימים והדכאניים. כשגדלתי הבנתי שזה בדיוק להיפך. שחרזאדה קונה זמן לעצמה בסיפורים, עוד דחייה ועוד דחייה, עד שהמלך כבר לא כל כך כועס, אבל אחרי שהתחלתי לקרוא את הטקסטים האלו בעיניים בוגרות גיליתי שהסיפורים כולם מספרים לו על עצמו. בגלל שהוא כל כך כועס הוא לא מסוגל להקשיב לסיפור על עצמו, אבל האגדות הן רחוקות כביכול, ובעצם עוסקות בדברים הכי עמוקים וחשובים שהוא לא יכול להתמודד איתם ישירות. כל בדל פנטזיה ודמיון שנמצא בספרים האלה הוא מהמקום הזה של האגדות".

מהמקום הריאליסטי של הפנטזיה?

"כאילו בריחה, כאילו דמיון, אבל דמיון שבא מהתת מודע. אנשים מבוגרים נדרשים לפרופורציות. להגיד 'הוא ממש מפלצת' במשמעות של הוא לא מפלצת אבל מתנהג כמו אחת. אני רציתי להיות משוחררת לגמרי מכל מה שמקטין את העוצמות הנפשיות ולכתוב בחופש על מה שעבר עלי, מה שעובר על עוד נשים וילדות. יש משהו בעולם הדמיון שמרשה לך לכתוב בפרופורציות אמיתיות. שאומר לך 'היית משרתת של דרקון במשך שנה שלמה'. זה לא אותו דבר כמו להגיד 'צמצמו אותך, כעסו עלייך, התנהגו לא יפה'. לפעמים זה קרוב יותר למה שהיה".

"להורים שלי היתה זוגיות מדהימה. הם היו הכל אחד בשביל השנייה. כל העולם היה משני. זה לא הידיעה הכי נעימה שאבא שלך יותר חשוב לאמא שלך, אבל האמת משחררת ומעולם לא חפרתי בזה"

מצאתי את עצמי מתעכבת על דימויים ופיתולי עלילה בניסיון להבין למה ומה הם מהדהדים לי. עד כמה השאלות האלו היו מודעות?

"מה שקורה בכתיבה הוא לא מודע אבל האגדות והאמנות שמוטבעת בספר הזה הן מי התהום שלי. כבר היו, חלחלו, הזדככו. זה מה שנפלא בזה: במה שכותבים יש יותר ממה שאתה שם בזה, בטח במודע. בדיעבד, למרות שידעתי שזה עלי, הרי חלמתי את זה, הבנתי עד כמה זה שיקף לי את עצמי. עד שלא כתבתי את נועה לא הבנתי איזו שקרנית הייתי בילדות ובנעורים וכמה הייתי עסוקה בלהציג את מצבי בצורה שתקבל את האפקט הרצוי וזה כמובן אף פעם לא הצליח".

בין העוצמות לקשיים
והיו עוד מסקנות בדיעבד. ביצת הדרקון, בן ישראל הבינה באיחור, היא ביצת החולה שתועדה בספר הצילומים "שירת האגם הגווע" של פטר מירום, שריתק אותה בילדותה. וגם הדרישה למכובדות מצד המבוגרים, שאפיינה את ילדותה, הניעה הרבה ממרכיבי הספר.

זה חיבור לא מקובל שאת עושה בין דרישה לכבוד שמבקשים מבוגרים, במיוחד הורים, והאופן שבו זה מתגלגל בספר, כך שאין לסמוך על מבוגרים, במיוחד לא על ההורים.

"בראשם הדרקון שקורא לעצמו 'אבאל'ה' וכך כולם צריכים לקרוא לו — זה מנהג ידוע של רודנים להציג את עצמם כאבות טובים ומיטיבים. התפקיד של הורים מתחלק לשלושה: לראות את העוצמות של הילדים שלהם, כי לילדים יש עוצמות אדירות; לראות את הקשיים של הילדים שלהם, כי לילדים יש קשיים אדירים; ולנסות לחבר בין העוצמות לקשיים. אני חושבת שלא מספיק הורים עושים את זה. תמיד אומרים שתפקידם של הורים הוא להרחיב את אופקיהם של ילדים אבל אני חושבת שזה גם להיפך. לילדים יש פוטנציאל אדיר להרחיב את אופקיהם של הורים, את התודעה, את תחומי העניין שלהם. זאת מתנה נהדרת. כשהיו לי קשיים עם הילדים שלי הסתכלתי קודם על עצמי ובדרך כלל מצאתי משהו שאני יכולה לסדר בעצמי ודברים יתוקנו מעצמם. צריך להתאמן בזה. בילדות היתה לי ביקורת איומה על איך שהעולם מגדל אותי. להורים שלי היתה זוגיות מדהימה, מושלמת. הם היו הכל אחד בשביל השנייה. כל העולם היה משני. אמא שלי העבירה לי מסר שאבא שלי תמיד יהיה במקום הראשון, לא בגלל שמשהו פגום בי, אני מצוינת כמו שאני, זה פשוט בנפשה. זה לא הידיעה הכי נעימה לגדול איתה, אבל האמנתי לה והאמת משחררת. ברחתי לסבא וסבתא שלי, אצלם היה המון מקום במקום ראשון ובמידה מסוימת זה גם נתן לי עמדת כוח ואפשר לי להסתכל בצורה ביקורתית על עולם המבוגרים".

ובכל זאת, זאת לגמרי אגדה, אפילו בצורה הדיבורית שבה את כותבת.

"כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת מהפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. לא מושלם אולי, אבל סוף טוב בניגוד לספרות המודרנית שמתנגדת לסופים טובים. לכתוב במסורת של מיתוסים ואגדות מביא את האפשרות להתגבר, לנצח דרקונים. אני מאמינה בכל לבי שגם אם הקריבו אותך, אפשר להירפא, להיות שלם, חופשי. גם אם לא משיגים את זה עד הסוף משיגים הרבה לאורך הדרך, ורציתי לכתוב את מה שאני מאמינה בזה. להוכיח את זה שיש ריפוי ויש תיקון".