הסיפור האמריקאי הקלאסי | פרק ראשון

פול לורנס דַנְבַּר

כפוי טובה
א

מר לֶקלֶר היה איש של עקרונות נעלים. אכן, הוא עצמו הודה בכך לפעמים בפני גברת לקלר. זו זומנה תכופות להתייעצות עמו. הוא היה אחת מאותן בריות רחבות נפש בעלות תיאבון אינסופי לבקשת עצות, שמעולם לא פעל על פיהן. גברת לקלר ידעה זאת, אולם מתוקף היותה הרעיה הקטנה הטובה והסבלנית המשיכה להעלות לו מנחות קטנות של עצה ושל הערצה. היום היתה דעתו של בעלה מוטרדת במיוחד, וכרגיל — בעניין עקרוני.

"גברת לקלר," אמר, "דעתי מוטרדת. למען האמת, אני

מתלבט בעניין שכרוך בעמידה על עיקרון או בהסתלקות ממנו."

"ובכן, מר לקלר?" אמרה אשתו בנימת שאלה.

"אילו הייתי יאנקי תככן המחשב את כל צעדיו, בוודאי כבר הייתי עשיר; אלא שכל חיי נהגתי בנדיבות יתרה ובאמון מופרז. תמיד הרשיתי לעקרונות לעמוד למכשול ביני לבין ענייני." מר לקלר התייחס אל עצמו בכובד ראש רב מכדי להבחין בלשון נופל על לשון שיצא מפיו, והמשיך: "והנה יש כאן עסק שבו חובתי ועקרונותי עומדים לכאורה בסתירה. והדבר הוא כך: ג'וש עשה עבודות טיח אצל מר אֶקלי בלקסינגטון, ולפי מה שהוא אומר, נראה לי שהעירוני המנוול הזה הציג בפני מצג שווא של היקף העבודה וכך הקטין את התשלום תמורתה. עכשיו, כמובן, לא צריך להיות אכפת לי, דולר או שניים חשובים בעיני כקליפת השום; אבל העניין שונה לחלוטין אם נביא בחשבון את ג'וש המסכן." פתוס עמוק פיעם בדבריו של מר לקלר. "את הרי יודעת שג'וש להוט מאוד לרכוש את חירותו, ואני מוותר לו על חלק ממה שהוא מרוויח; כך שאת רואה שיש לכך השפעה עליו. כל דולר שהוא מפסיד בגלל רמאות כזאת גורע דולר משכרו ומרחיק עוד יותר את תקוותו להשתחרר."

אם עלתה על דעתה של מרת לקלר המחשבה כי הואיל וג'וש מקבל רק עשירית מהסכום שהוא מרוויח הרי שיתרון השכר ההוגן יעמוד לבעלה לא פחות מאשר לעבד, לא הראתה זאת כלפי חוץ ורק הגיבה לטיעון התמים בשאלה: "אבל היכן נמצאת הסתירה, מר לקלר?"

"כאן בדיוק. אילו ידע ג'וש לקרוא ולכתוב ולחשב..."

"מר לקלר, יצאת מדעתך!"

"הקשיבי לי, יקירתי, והואילי לחלוק אתי את דעתך. לפנינו שאלה רבת–חשיבות. כפי שעמדתי לומר, אילו ידע ג'וש את הדברים הללו, היה יכול להתגונן מפני ניסיונות מרמה כאשר עבודתו נעשית במקום מרוחק ואני איני יכול לדאוג לו."

"אבל ללמד עבד..."

"כן, זה בדיוק הדבר הנוגד את עקרונותי. אני יודע איך נראים הדברים בעיני דעת הקהל ובעיני החוק. אולם מצפוני מתקומם בקרבי בכל פעם שאני חושב על קיפוח שכרו של האיש השחור המסכן. למען האמת, גברת לקלר, סבורני שאני רשאי לבטוח ביכולתו של ג'וש לשמור סוד, וללמד אותו בחשאי את הדרוש לו כדי שיוכל להתגונן מפני הרמאים."

"ובכן, כמובן, כטוב בעיניך," אמרה אשתו.

"ידעתי שתסכימי אתי," השיב. "זכות גדולה היא ליהנות מעצתך, יקירתי!" והאיש הנדיב יצא אל המרפסת, שבע רצון מעצמו ומרעייתו, ומרוצה מראש גם מג'וש. אגב כך מלמל לעצמו: "בפעם הבאה אדע לטפל באֶקלי."

ג'וש, מושא דאגותיו המיטיבות של מר לקלר, היה הטייח של אחוזת המטעים. אדונו הכשירו למקצוע זה כדי שיוכל לעשות כל עבודת טייחות שתידרש במקום; אולם הוא רכש מיומנות כה רבה במילוי חובותיו, בהיעדר תחרות מצד לבנים עניים, עד כי נעשה מבוקש מאוד באזור כולו. לכן, במקום להטיל עליו בזמנו הפנוי מלאכות שונות ולהעסיקו בעבודת האדמה, כדאי היה למר לקלר להשכיר את שירותיו לחקלאים ולבעלי מטעים בסביבה. ג'וש היה אדם בעל תבונה העולה על הרגיל; וכשביקש שיוּתר לו לפדות את עצמו בכך שיעבוד שעות נוספות, נענה לכך אדונו ברצון, שכן היה בזה כדי להבטיח שתיעשה עבודה רבה יותר, ואילו הוא יוכל לקבוע ככל העולה על רוחו מה יוענק לעבד בתמורה. הוא ידע, כמובן, שכאשר ידֵע האיש השחור לחשב ישתנה מצב הדברים; אולם פירוש הדבר יהיה גידול כה רב ברווח ממקורות חיצוניים, שלא יינזק יתר על המידה מן הוויתור על נכליו הקטנים. מכל מקום, שנים רבות יעברו עד שיוכל העבד לשלם אלפיים דולר — הוא המחיר שהשית עליו בעליו. היה ויתקרב לצבירת סכום זה, לא הוציא מר לקלר מכלל אפשרות כי תחול בשוק העבדים עליית מחירים פתאומית.

כשנמסרה לג'וש כוונת אדונו, נצצו עיניו בשמחה והוא ניגש למלאכה בחשק כמי שסבל רעב ממושך. הוא התגלה כתלמיד מצטיין ולא ידע לאות בעשיית המטלות שהוטלו עליו. אפילו מר לקלר, שהאמין אמונה גדולה ביכולתו של הטייח שלו, השתאה על המהירות שבה רכש את שלושת המקצועות.¹ הוא לא ידע שבאחד ממסעותיו הרבים הקנה לג'וש את כלי הלימוד הבסיסיים כושי בן חורין אחד, ושמאז המשיך העבד והרחיב את אוצר ידיעותיו באמצעות קריאה של שלטים ושל כל דבר דפוס שהצליח למצוא. וג'וש ידע למלא פיו מים ולא גילה למיטיבו ולו ברמז כי מישהו כבר הקדים אותו בכוונותיו הטובות.

הנה כי כן עברה לה שנה בעבודה ובלימודים, ומר לקלר סבר שהושגה מטרתו. הוא יכול לבטוח בג'וש ביטחון מלא שידֵע לשמור על ענייניו, ולכן חשב שבאה העת לשים קץ להשכלת משרתו.

"יודע אתה, ג'וש," אמר, "כבר פעלתי נגד עקרונותי ונגד החוק למענך, ומובן שאין אדם יכול למתוח את מצפונו יתר על המידה, ולו כדי לעזור לאחר הנופל קורבן למרמה; אבל נראה לי שעכשיו תוכל להסתדר בעצמך."

"הו, כן, אדוני, אני חושב שאני אוכל."

"ולא כדאי שיראו אותך עכשיו מסתובב עם ספרים."

"הו, לא, אדוני, בטח לא." לא היתה לו שום כוונה שיראו אותו מסתובב עם ספרים.

ורק עכשיו ראה מר לקלר את התוצאות הברוכות של כל מפעלו, ושמחה גדולה גאתה בלבו, שכן אקלי החל לבנות אי–אלו תוספות לביתו והזמין את ג'וש לבוא ולעשות בעבורו את עבודות הטיח. הבעלים התרה בעבדו, עבר אתו על כמה דוגמאות כדי לרענן את זיכרונו, ושלח אותו לדרכו בחדווה. משהושלמה המלאכה, היה פער של שני דולר בין מה שהציע מר אקלי בתמורה לבין המחיר המגיע על פי מדידותיו של ג'וש. למרבה פליאתו של המעביד עבר אתו האיש השחור על המספרים ושכנע אותו שהסכום שגוי — ושני הדולרים הנוספים שולמו כנדרש.

"לקלר עומד מאחורי זה," אמר אקלי. "מלמד כושון לעשות חשבון! חוטא וקמצן אחד — מתחשק לי לשסות בו את החוק."

מר לקלר שמע את הסיפור בחדווה רבה. "סידרתי אותו הפעם — את השועל הזקן." אבל לגברת לקלר אמר: "רואה את, אשתי היקרה, הפזיזות שנהגתי כשלימדתי את ג'וש לחשב בעצמו לא היתה לשווא. ראי מה חסך לעצמו."

"מה חסך?" שאלה האישה הקטנה ולא התאפקה.

בעלה האדים וגמגם רגע, ואחר כך השיב: "ובכן, כמובן, רק עשרים סנט נזקפו לזכותו, אבל לאדם המבקש לרכוש את חירותו כל סנט חשוב; ואחרי ככלות הכול, אין מדובר בגובה הסכום, גברת לקלר, כי אם בעיקרון."

"כן," אמרה הגברת בענווה.

ב

לַגוף, קל לו לאדון לומר: "עד כאן תלך, ולא יותר." עבותות, שלשלאות וכבלים יכפו פקודה זו. אולם מה יאמר האדון לרוח: "כאן הצבתי את הגבול להשגתך. אל תחצי אותו"? מי ישים עבותות על השכל או יכבול את תנועת המחשבה? ג'ושוע לקלר — כך נקרא שמו, כנהוג — כבר טעם מן הפרי האסור, ועם האוכל בא התיאבון. לילה אחר לילה השתופף בבקתתו הבודדה, ליד להבה של ענף אורן שמן, ורכן על הספרים המעטים שהצליח להשיג ולהבריח לרשותו. המשרתים האחרים לעגו לו ותהו, חליפות, מדוע אינו לוקח לו אישה. אבל ג'ושוע המשיך בדרכו. לא היה לו זמן להתחתן או לאהוב; מחשבות אחרות קנו להן שליטה עליו. הניעו אותו שאיפות אחרות מאשר הולדת עבדים לאדונו ותו לא. לו היתה העבדות ליל עלטה. היש תמה אפוא כי היה לו חלום וכי דרך שער השנהב בא ועלה לפניו החיזיון האסור של החירות? להיות אדון לעצמו, להיות הבעלים של ידיו, רגליו וכל גופו — דבר–מה צבט בלבו כל אימת שחשב על כך ונשימתו כָּבדה בין שפתיו. אולם את אדונו פגש בפנים אטומות, תמיד שותק, תמיד צייתן; ומר לקלר השתבח בכך שעבד נבון ורב–ערך כל כך הוא בעת ובעונה אחת גם נוח כל כך לשליטה. תבונה אצל עבד פירושה היה על פי רוב אי–שביעות רצון; אבל לא אצל גו'ש. מי מרוצה יותר ממנו? מר לקלר העיר באוזני אשתו: "את רואה, יקירתי, זה מה שיוצא כשמתייחסים יפה אפילו לכושון."

בינתיים אותתו גבעות הצפון הלבנות לאותו נכס דניידי, ורוחות הצפון לחשו לו שיחדל מהיות נכס. פעמים רבות נמלאו העיניים המשקיפות הרחק אל מקום משכנו של החופש כמיהה נוגה שהיתה טרגית בעוצמתה, שכן ראו את התלאות ואת הקשיים העומדים בדרכו של העבד אל מטרתו, וגרוע מכול, ראו חוק בלתי צודק — פשרת החירות עם השעבוד — שניצב כחומת אבן בינו לבין התקווה, חוק שהשפיל כל אדם בעל מחשבה חופשית לדרגת לוכד עבדים.² הדבר התנשא לפניו, מאיים, לא עביר, בלתי מנוצח. הוא אמד אותו בכל נוראותו, ונרתע. אבל בעבר השני היתה החירות; ויום אחד, כשעבד מחוץ לאחוזה, בקע קול מבין העצים ולחש לו "חזק ואמץ!" — ובאותו הלילה אותתו לו הצללים, כמו הגבעות הלבנות בשעתן, והיער קרא לו: "לך אחרי."

"דומני שהיה ביכולתו של ג'וש להגיע הביתה הלילה," אמר מר לקלר בעודו מתהלך אנה ואנה על מרפסתו, "אבל אני חושב שייתכן שגמר מאוחר מכדי לתפוס רכבת." בבוקר אמר: "ובכן, הוא עדיין לא כאן; בוודאי היה עליו לעשות איזו עבודה נוספת. אם לא יהיה כאן עד הערב, אקפוץ לשם."

בערב אכן נסע ברכבת למקום עבודתו של ג'וש, ושם נודע לו שעבדו עזב בלילה הקודם. אבל לאן יכול היה ללכת? זאת לא ידע איש, ולראשונה עלה על דעת אדונו שג'וש ברח. הוא זעם, הוא רתח, אבל לא היה אפשר לעשות דבר לפני הבוקר הבא, וכל אותו זמן ידע לקלר שהעבד המועיל ביותר באחוזת המטעים שלו מתקדם בדרכו לעבר הצפון, לעבר החירות. הוא לא חזר לביתו ורק צעד הלוך ושוב בחדר. עם עלות השחר מיהר ויצא, וכלבי הציד שולחו בעקבות הנמלט. לאחר שרחרחו פה ושם, יצאו בריצה לעבר חלקה מיוערת. כעבור דקות אחדות שבו מייללים, ממששים את חוטמיהם בטלפיהם ומחככים את ראשיהם בקרקע. הם מצאו את נתיב העקבות, אבל ג'וש הערים עליהם בתחבולת העבדים הישנה ומילא את עקבותיו בפלפל קאייֵן. המוליכים הרגיעו את הכלבים ולקחו אותם לעבי היער כדי שימצאו את הנתיב. הם עלו עליו עד מהרה, ואצו רצו בנביחות עמומות. הריח הוביל אותם היישר לתחנה קטנה ונידחת במרחק כשישה מייל משם. כאן חדל. כולו נסער בלהט המרדף, מיהר מר לקלר אל פקיד התחנה. האם ראה כושי כזה וכזה? כן, הוא עלה על הרכבת הנוסעת צפונה שני לילות קודם לכן.

"אבל מדוע הרשית לו לנסוע בלי אישור?" כמעט צעק בעליו.

"לא כך עשיתי," השיב הפקיד. "היה לו אישור בכתב, בחתימת ג'יימס לקלר, והרשיתי לו לנסוע."

"מזויף, מזויף!" צרח האדון. "הוא כתב אותו בעצמו."

"המממ!" אמר הפקיד. "מניין יכולתי לדעת? הכושונים שלנו פה באזור לא יודעים לכתוב."

מר לקלר נמלך בדעתו באחת וסכר את פיו. כעת כבר היה ג'וש בזרועותיו של איזה מתנגד עבדות צפוני, ולא נותר דבר לעשותו פרט לפרסום דבר הבריחה; והאדון הזעוף הפיץ את מודעותיו לפני שיצא בדרכו הביתה. ברגע שהגיע לביתו, חיפש את אשתו ותינה את צרותיו באוזניה.

"רואה את, גברת לקלר, הנה מה שיוצא לי מלבי הטוב. לימדתי את הכושון הזה קרוא וכתוב כדי שיוכל להגן על עצמו — וראי כיצד הוא מנצל את ידיעתו. כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו! את הנשק שהענקתי לו כדי להגן על עצמו הוא מפנה כלפי. נורא, הו, כמה נורא! מאז ומתמיד הייתי פתי מאמין. ועכשיו הכושון רב–הערך ביותר באחוזה שלי איננו — איננו, אני אומר לך — והכול בגלל טוב לבי. אבל לא ערכו הוא הטורד כל כך את מחשבותי. הייתי יכול לעמוד באובדנו, אלמלא העיקרון שבדבר, כפיות הטובה הבזויה שנהג בי. הו, אם רק אזכה להניח עליו שוב את ידי!" מר לקלר חשק את שפתיו וקמץ את אגרופו בעוצמת הבעה ששמה את המילים לצחוק.

באותה שעה עצמה, באחת התחנות של מסילת הברזל המחתרתית³, כשישה מייל מצפון לנהר אוהיו, אמר קווייקר קשיש אחד לג'וש: "שכב דומם — כאן תהיה בטוח לגמרי. הנה בא ג'ון טריידר, לוכד העבדים המקומי שלנו, אבל אני אשוחח אתו ואשלח אותו לדרכו. אל תירא. אף לא אחד מאחיך שהגיעו אלינו לא נשלח בחזרה לשעבוד. — ערב טוב, חבר טריידר!" וג'וש שמע את קולו החלק של הקווייקר הקשיש מתגלגל לו הלאה, בעוד הוא שוכב וכמעט נחנק בתוך שק שניצב בין שקים אחרים של תירס ושל תפוחי אדמה.

השעה היתה מאוחרת מעשר באותו לילה כשהושלך כלאחר יד אל תוך קרון והוסע אל התחנה הבאה, עשרים וחמישה מייל צפונה משם. וכך, שלב אחר שלב, כשהוא מסתתר בימים ונוסע בלילות, נעזר באחדים מבני עמו שנתברכו בחירות, ותמיד בקווייקרים הטובים בכל מקום שנמצאו, עשה את דרכו לקנדה. ובבוקר אחד שלעולם לא יישָכח, נעמד, הזדקף, נשם את אווירו המבורך של האל, וידע שהוא בן חורין!

ג

לג'ושוע לקלר היו החיים הללו בקנדה חדשים ומוזרים לגמרי. דבר חדש היה זה לו לחוש שהוא אדם ולראות שאנושיותו מוכרת בעיני הלבנים שעמם בא במגע חופשי. חידוש נוסף היה בכך שקיבל את כל המגיע לו בגין מלאכתו. הוא הלך לעבודתו בחשק שמעולם לא ידע קודם לכן, והפיק הנאה מעצם העייפות שגרמה לו. שוב ושוב הגיעו לאוזניו זעקות אחיו שבדרום. לעתים תכופות פגש נמלטים, כמוהו, שברחו מן השעבוד; והסיפורים המחרידים שבפיהם דרבנו אותו לעשות משהו למען אלו שהותיר מאחור. אולם הנמלטים הללו והעיתונים שקרא סיפרו לו דברים אחרים. הם אמרו שרוח של חירות מפעמת בארצות הברית, ואנשים כבר קמים ומדברים בעוז בזכות שחרור העבדים; וכבר קם צבא גדל והולך המצטרף לאותו חיל חלוץ אצילי — סאמְנֶר, פיליפס, דַגלאס, גאריסוֹן. הוא שמע את שמותיהן של לוּקרישָה מוֹט ושל הַרִייטֶ בִּיצֶ'ר סְטוֹ ולבו רחב, שכן באופק העמום ראה את קרניו הרפות הראשונות של השחר.

כך עברו השנים. ואז מתוך חשרת העננים הבזיקה מכת ברק, ורעם תותחים ומטר של עופרת ירדו על הארץ. מביתו שבצפון השקיף על הסופה הסוערת ומתלבטת, פעם מאיימת על הצפון בעוצמתה הנוראה, פעם מטילה חיתתה המחרידה על הדרום. ואז פתאום, מתוך המהומה, בקע קול שבא באוזניו כקול שופרו של האל: "אתה ואחֶיך חופשיים!" חופשיים, חופשיים, והחופש אינו שמור רק למעטים בלבד, אלא הוא נחלת המשועבדים כולם. חופשיים, והחופש אינו נחטף בחשכת הלילה, אלא מוכר בגלוי לאור השמש.

כשיצאה הקריאה הראשונה לחיילים צבעוניים, חש ג'ושוע לקלר לבוסטון והתגייס לשורות אלו הנכונים להילחם כדי לשמור על חירותם. משום שידע קרוא וכתוב ובזכות תבונתו הכללית, נתמנה עד מהרה לסמל מחלקה. גדודו כבר לקח חלק בפעולה צבאית בטרם נתגלגלה הרשימה הפומבית של אנשי אותה כנופיה של כושוני הדוד סם, כפי שכונו, לידיו של מר לקלר. הוא סקר בעיניו את טור השמות. מבטו נעצר כשהגיע לשם ג'ושוע לקלר, סמל, פלוגה ה'. הוא העביר את העיתון לידי גברת לקלר וסימן באצבעו את המקום.

"גברת לקלר," אמר, "אין זה אלא העונש שנגזר עלי על שלימדתי כושון קרוא וכתוב. עברתי על חוקי מדינתי, ובשל כך לא רק אבד לי הכושון שלי, אלא שסיפקתי לצפון קצין פיקח המסייע להם להילחם נגד הדרום. גברת לקלר, חטוא חטאתי — והנה נענשתי. אבל נחה דעתי, גברת לקלר; הכול קרה בשל טוב לבי — ובשל עצתך השגויה. אבל, הו, כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו!"

¹ קריאה, כתיבה וחשבון (reading, writing, arithmetic), שכונו s׳ .the three R.

² חוק העבדים הנמלטים מ– 1850 (שהיה חלק מפשרה רחבה יותר) קבע שגם על מדינות השוללות את העבדות חובה לתפוס עבדים נמלטים המצויים בשטחן ולהשיבם לבעליהם בדרום.

³ מסילת הברזל המחתרתית  (The Underground Railroad) לא היתה מסילת ברזל מסוימת במובן המילולי אלא קבוצה רחבה ומבוזרת של פעילים שקיימה רשת של נתיבים חשאיים ומקומות מקלט שסייעו לעבדים להימלט מן העבדות אל מדינות הצפון ולקנדה.