בדרך אל החתולים
"בעין החתול" הוא ספר הפרוזה הראשון של המשוררת, כלת פרס ישראל והחוקרת חביבה פדיה. הספר הוא הומאז' לדמותם של החתולים בפרט והחיות סביב האדם בכלל, במדבר האורבני של העיר הגדולה. כל הדמויות הם בעצם מטפורה, המנסה להתבונן בשאלות חברתיות מורכבות. משמע, החיסול של החתולים בערים מביא לחיסול האנושיות. הסיפורים מביאים את קול החיות באמצעות התבוננות יהודית, באר-שבעית.
החתולים הם המטפורה הספרותית לאובדן הרגישות וההקשבה לחיים בשולי מרכזי הכוח, מעבר לגבולות הלאומיים, עבר של אלף שנות יהדות, מיסטית ורציונלית, של רבנים, חוקרים ומשוררים שהתווכחו על מקום החתולים והחיות לצד האדם. שאלות אלו מרמזות על מקום האדם אל מול הבורא, אשר רק אל מול הטבע החייתי.
מקבלות פנים, דיבור ולב. כך, בתוך שברירים של סיפורים עדינים שמלקטת פדיה מתוך דמעות הבריאה, עולה באר שבע מדומיינת אחרת הרחוקה מזו הממשית, כזו שעדיין אפשרית, למרות אובדנה בתוך הדיכוי הממשלתי, הזיהום הסביבתית והשחיתות המקומית.
הספר גדוש, נקרא ברצף, בשפה פיוטית, מלמדת, הרואה את המחסור ואת הדרך להתמלא. ההתבוננות המדויקת ובו בזמן המיסטית של פדיה נוגעת ברבדים עמוקים ביותר של המציאות ומחזירה אליה הקשרים שנדמו כי אבדו.
חביבה פדיה, "בעין החתול", הוצאת עם עובד, 367 עמודים.
