1
היא חזרה אל האי ביום שישי 16 באוגוסט במעבורת של שלוש אחר הצהריים. לבשה מכנסי ג׳ינס וחולצת משבצות סקוטיות, נעלה נעליים פשוטות שטוחות עקבים ללא גרביים, נשאה שמשיית סָטין, את הארנק שלה ותיק חוף שהיה כל מטענה. בטור המוניות שעל הרציף היא ניגשה היישר אל דגם ישן אכול מלח. הנהג קיבל אותה בלחיצת יד והסיע אותה על פני מהמורות דרך כפר הילידים עם בתי העץ, גגות של כפות דקל סַבָּל ורחובות של חול לוהט מול ים בלהבות. הוא נזקק למעשי לוליינות כדי להתחמק מפני החזירים חסרי הפחד והילדים העירומים שהתגרו בו בתעלולים של לוחמי פרים. בקצה הכפר נכנס לשדרה של דקלים מלכותיים באזור של חופי הרחצה ושל בתי המלון לתיירים, בין הים הפתוח ללגונה פנימית מאוכלסת אנפות כחולות. לבסוף נעצר ליד המלון הישן והמוזנח ביותר.
השוער חיכה לה עם טופס ההרשמה מוכן לחתימה ומפתחות החדר היחיד בקומה השנייה הנשקף אל הלגונה. היא עלתה במדרגות בארבעה צעדים ונכנסה אל החדר העלוב המדיף ריח טרי של קוטל חרקים ותפוס כמעט כולו במיטה זוגית עצומה. מתיק החוף הוציאה תיק רחצה מעור גדי וספר שדפיו לא חתוכים, והניחה את הספר על כן הלילה כשעמוד אחד מצוין בסכין לחיתוך נייר עשוי שנהב. הוציאה כותונת לילה של משי ורוד והניחה אותה מתחת לכר. והוציאה גם מטפחת משי בהדפס של ציפורים משווניות, חולצה לבנה קצרת שרוולים ונעלי טניס בלויות מאוד, ולקחה אותן אל חדר הרחצה.
בטרם הסתדרה הסירה את טבעת הנישואים ואת שעון הגבר שענדה על זרוע ימינה, הניחה אותם על מדף שולחן האיפור ורחצה במהירות את פניה כדי להסיר את אבק הדרך ולגרש את שנת הצהריים. כשסיימה להתנגב חפנה מול הראי את שדיה העגולים והגאים למרות שתי לידותיה; משכה את לחייה לאחור בקצות ידיה כדי להיזכר איך הייתה בצעירותה; התעלמה מהקמטים שבצוואר שכבר אין להם תקנה, ובדקה את השיניים המושלמות שצוחצחו לא מזמן לאחר ארוחת הצהריים על המעבורת; מרחה דאודורנט בבתי השחי המגולחים למשעי ולבשה את חולצת הכותנה הקרירה שראשי התיבות AMB רקומים על כיסה; הברישה את שערה האינדיאני הגולש על כתפיה, וקשרה את זנב הסוס במטפחת בדוגמת ציפורים. לסיום ריככה את שפתיה בשפתון וזלין פשוט, לחלחה את קצות אצבעותיה בלשונה כדי להחליק את גבותיה המרוחקות, הזליפה קורט ״מָדֵרָאס דֶה אוֹרְיֶנְטֶה״ מאחורי כל אוזן, ולבסוף התייצבה מול הראי בפניה, פני אישה בסתיו חייה. העור בלי שמץ קוסמטיקה היה בעל צבע ומרקם של מוֹלָסָה, ועיני הטופז היו יפות בעפעפיהן הפורטוגליים הכהים. היא בחנה את עצמה ביסודיות, שפטה את עצמה ללא חמלה, ומצאה את עצמה במצב טוב כמעט כמו שהרגישה. רק כשחזרה וענדה את הטבעת ואת השעון תפסה שהיא מאחרת. השעון הראה על שש דקות לפני ארבע, אך היא הרשתה לעצמה רגע של נוסטלגיה להתבונן באנפות המרחפות בלי ניע מעל ללֵאות הלוהטת של הלגונה.
המונית המתינה לה מתחת לצמחי הבננה שבכניסה. בלי לחכות להוראות היא התחילה לנסוע בשדרת הדקלים עד לאזור הפנוי בין בתי המלון שבו פעל השוק העממי באוויר הפתוח, ונעצרה לפני דוכן של פרחים. אישה שחורה גדולה שנמנמה על כיסא נוח הקיצה בבהלה לקול הצופר, זיהתה את האישה במושב האחורי, ותוך צחוק ופטפוט נתנה לה את זר הסייפנים שהזמינה בשבילה. כמה גושי בתים בהמשך התפתלה המונית בשביל כמעט בלתי עביר שעלה על סף מדרון בנתיב של אבנים משוננות. מבעד לאוויר המעובה מן החום נשקפו הים הקריבי הפתוח, טור היכטות העוגנות במזח התיירות, המעבורת של שעה ארבע החוזרת אל העיר. בראש הגבעה היה בית העלמין של העניים ביותר. היא הדפה בלי קושי את השער החלוד ונכנסה עם זר הפרחים אל שביל הקברים המוקפים סבך של עשבים שוטים. במרכז היה עץ סֶייבָּה ענֵף שסייע לה למצוא את קבר אימה. האבנים המשוננות הכאיבו אפילו מתחת לסוליות הגומי המלוהטות, והשמש העזה הסתננה מבעד לאריג השמשייה. מבין השיחים הגיחה איגואנה, נעצרה היישר מולה, הביטה בה רגע וברחה בריצה.
היא כיסתה את ידה בכפפת גן שהחזיקה בתיקה, ונאלצה לנקות שלוש מצבות לפני שזיהתה את מצבת השיש המצהיב שנשאה את שם אימה ואת תאריך מותה, שמונה שנים קודם לכן.
בכל 16 באוגוסט באותה שעה חזרה על נסיעה זו, באותה מונית ועם אותה מוכרת פרחים, תחת השמש הקופחת על אותו בית עלמין של עניים מרודים, כדי להניח זר סייפנים רענן על קבר האם. מרגע זה ואילך לא היה לה דבר לעשות עד תשע בבוקר המחרת, שאז יוצאת המעבורת הראשונה בדרך חזרה.
שמה היה אנה מגדלנה באץ׳*, ומלאו לה ארבעים ושש שנות חיים ועשרים ושבע שנות נישואים מוצלחים עם גבר שאהבה ושאהב אותה, שנישאה לו בלי לסיים את לימודיה באמנות וספרות, כשעודנה בתולה וטרם היו לה ארוסים קודמים. אימה הייתה מורה ידועה בשיטת מונטסורי, ולמרות כישוריה לא שאפה למעמד גבוה יותר עד צאת נשמתה. אנה מגדלנה ירשה ממנה את היופי של עיניה הזהובות, את הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה. זו הייתה משפחה של מוזיקאים. אביה היה מורה לפסנתר ומנהל הקונסרבטוריון המחוזי ארבעים שנה. בעלה, אף הוא מוזיקאי ומנהל תזמורת, החליף את מורהו. היה להם בן למופת שהיה הצ׳לן הראשון בתזמורת הסימפונית הלאומית כבר בגיל עשרים ושתיים, וזכה לשבחים מפי מטיסלב לאופולדוביץ׳ רוסטרופוביץ׳ בשיעור פרטי. לעומת זאת, לבת בת השמונה עשרה היה כישרון כמעט גאוני ללמוד כל כלי משמיעה, אלא שזה מצא חן בעיניה בעיקר כתירוץ לא לישון בבית. היו לה קשרי אהבים עליזים עם חצוצרן ג׳ז מצוין, אבל היא רצתה להצטרף למסדר הכרמליתיות היחפות, בניגוד לדעת הוריה.
את רצונה להיקבר באי הביעה אימה שלושה ימים לפני מותה. אנה מגדלנה רצתה לנסוע להלוויה, אך איש לא חשב שיהיה בכך מן הזהירות, ואף היא עצמה לא סברה שתוכל להתגבר על יגונה. אביה לקח אותה אל האי ביום השנה הראשון כדי להניח את מצבת השיש הראויה לה על קברה. הפחידה אותה החצייה בסירה בעלת מנוע חיצוני שארכה ארבע שעות בלי רגע אחד של ים שקט. היא התפעלה מחופי החול הזהוב ממש על גבולו של יער העד, מהמולת הציפורים וממעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית. דכדך אותה עוניו של הכפר, שבו נאלצו לישון תחת כיפת השמיים בערסלים תלויים בין דקלי הקוקוס, אף שהיה זה מקום הולדתם של משורר ושל סנטור מצטיין בנאומים שעמד להיעשות נשיא הרפובליקה. היא התרשמה מריבוי הדייגים השחורים הגידמים עקב התפוצצות אצבעות דינמיט קודם זמנן. בכל זאת, יותר מכול הבינה את רצון אימה כשראתה את תפארתו של העולם שנגלה מעל פסגתו של בית העלמין. זה היה המקום המבודד היחיד שבו לא יכלה להרגיש בודדה. ואז הטילה על עצמה אנה מגדלנה באץ׳ את המשימה להותיר אותה במקום הימצאה ולהביא מדי שנה זר של סייפנים אל קברה.
אוגוסט היה החודש של גלי החום וגשמי הזעף, אבל היא ראתה בו כפרה נוספת שהיא חייבת בה ללא יוצא מהכלל ותמיד לבדה. את חולשתה היחידה גילתה כלפי ילדיה, שרצו להכיר את קבר סבתם, והטבע גמל לה על כך בחצייה מפחידה. הסירה הפליגה למרות הגשם כדי שלא ירד עליהם הלילה בדרך, והילדים הגיעו מבועתים ומוכי מחלת ים. הפעם, למרבה המזל, יכלו ללון במלון התיירות הראשון שבנה הסנטור בכספי הציבור וקרא לו על שמו.
אנה מגדלנה באץ׳ ראתה איך צומחים שנה אחר שנה מגדלי הזכוכית המתרבים והולכים בעוד הכפר הולך ונעשה עני. סירות המנוע פינו את מקומן למעבורת. החצייה עדיין ארכה ארבע שעות, אבל עם מיזוג אוויר, תזמורת ונערות ליווי. רק היא קיימה את השגרה כמבקרת הקבועה ביותר בכפר.
היא חזרה אל המלון, נשכבה על המיטה כשכל לבושה תחתוני התחרה, וחזרה לקרוא בספר במקום המסומן בסימנייה, תחת להבי המאוורר שכמעט לא הפיגו את החום. הספר היה דרקולה מאת בראם סְטוֹקֶר. קודם קראה את מחציתו על המעבורת בלהיטות הראויה ליצירת מופת. היא נרדמה כשהספר על חזָהּ והתעוררה אחרי שעתיים בחשיכה, שטופת זיעה וגוועת ברעב.
הבר במלון היה פתוח עד שעה עשר, והיא ירדה לאכול משהו לפני השינה. היא הבחינה שיש לקוחות רבים מהרגיל בשעה זו, והמלצר לא נראה לה אותו מלצר. כדי לא להמר ולשגות, הזמינה אותו כריך חזיר וגבינה כבשנים הקודמות, עם לחם קלוי וקפה בחלב. בעוד מביאים לה את הזמנתה, נתנה דעתה על כך שהיא מוקפת באותם תיירים מבוגרים מהימים שזה היה המלון היחיד. ילדה מולטית שרה שירי בולרו נוגים, ואותו אָגוֹסטין רוֹמֵרוֹ, כבר זקן ועיוור, ליווה אותה באותו פסנתר בלוי מערב הפתיחה החגיגי.
היא מיהרה לאכול, ניסתה להשתמט מן הביזיון שבאכילה בגפה, אבל שמחה על המוזיקה, שהייתה רכה ומרגיעה, והילדה ידעה לשיר. כשסיימה נשארו רק שלושה זוגות בשולחנות נפרדים, והיישר מולה, גבר נבדל שלא ראתה בהיכנסו. הוא היה לבוש פשתן לבן, בעל שיער מאפיר. על שולחנו היו בקבוק ברנדי וכוסית מלאה למחצה, והוא נראה בודד בעולם.
----------------------------------------------------
* השם נכתב כשמו של המלחין יוהאן סבסטיאן באך אך נהגה בספרדית באץ'.
