"יש כאלה שאין להם בכלל בית. או שלא היתה להם עבודה אף פעם. או שיש להם מחלה איומה. בקיצור, יכול להיות יותר גרוע". ככה אומרת לעצמה המספרת, נשואה + שניים, שבעלה חוזר יום אחד מעבודתו ובידו מכתב פיטורים. יכול להיות יותר גרוע, היא חושבת, כי להם הרי אין מחלה איומה והם גרים בבית מרווח ונוח ויש להם שתי ילדות מתוקות שגדלות ומתפתחות יפה, והיא ובעלה יכולים לטייל ולשחק אתן ברחוב השכונתי המטופח שסגור לכלי רכב, ובת החמש כבר לומדת לנגן בחלילית ולרקוד, והתינוקת כבר מתחילה לדבר וללכת... אז מה אם פיטרו את הבעל? מה, כבר אין דמי אבטלה במדינת רווחה מסודרת? מה, אין מקומות עבודה אחרים? אבל לא, בכל זאת קרה להם כנראה דבר נורא, כי עובדה, הם נהרסים מזה: משהו נשבר בו בבעל, שהיה בשעתו – לא כל כך מזמן – מאהב נפלא, איש מצליח ומקובל בחברה ואב למופת. משהו נשבר בו עכשיו שפוטר ממשרתו אחרי תהליך ארוך של השפלות והתנכלויות וקנוניות מצד הבוסית שלו וחבריה לעבודה. והמשבר כה עמוק, שלאט לאט, בלב השגרה הבורגנית המסודרת של המשפחה הצעירה, קם לו גיהנום משפחתי, קטן ותפל ובכל זאת אכזרי.
לכאורה סיפור בנאלי וריאליסטי כל כך, בייחוד בימים אלה של גלי פיטורים המוניים בארצות הקרויות מפותחות, שקשה לדמות אותו בלבוש ספרותי מעניין. אבל בדיוק זה מה שעולה בידה של הסופרת: להפיק מפיסת המציאות הזאת, שהיתה כמדומה מתאימה יותר לכתבה אקראית בעיתון, יצירת פרוזה מבריקה עם אמירה ספרותית, חברתית ואנושית כאחת. בכוח השליטה המוחלטת בכלים הספרותיים שבחרה בהם – נאמנות מושלמת לנקודת הראות שממנה הסיפור מסופר, בחירה קולעת בסיטואציה וברבדים הלשוניים, צמצום ואיפוק – היא מוליכה את דמויותיה, ועמן את הקורא המרותק, על החבל הדק המפריד כאן בין פני השטח ובין תהום סמויה מן העין ובכל זאת מוחשית ומפחידה מאוד, דק ומאיים להיקרע, ואולי כבר נקרע לבלי תקנה.