"הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן." כך, בבהירות ובישירות, נפתח הרומן הקצר החדש של מקיואן. וכך הוא גם נמשך כשהדברים אצל בני הזוג, אדוארד ופלורנס, מסתבכים והולכים – בהיר וישיר ולא מתחכם, סומך על אמנות הסיפור הקלאסית הישנה-נושנה שלא תחמיץ שום גוון בסיפור האהבה העדין של השניים, שנועד להיות מושלם והשתבש. ומה מפתיע ומהנה להיווכח עד כמה מוצדק פה האמון הזה, חרף כל המשברים, הטלטלות והחידושים שידע הרומן בעת החדשה. כי באמת, כמעט התגרות היא במאמצי המודרנה והפוסט מודרנה, ההצלחה הזאת של מקיואן לכתוב יצירה כה רעננה, קולעת ועמוקה בכלים שגדולי הסופרים שברו אותם מזמן: עלילה מרתקת מסופרת כהלכתה , דמויות נוגעות ללב, ריאליזם בוטח בעצמו, ענייני אבל גם פיוטי, והומור ואירוניה שאין בהם שמץ של התנשאות וציניות. ובאלה עולה בידו לצייר לא רק דיוקן אינטימי מאין כמוהו של אהבה ושברהּ אלא גם תמונה חברתית מדויקת, אנגלית מאוד, של דור – הדור של שנות השישים המפורסמות.
איאן מקיואן נולד באנגליה ב-1948, למד באוניברסיטה ספרות אנגלית והתחיל לכתוב בראשית שנות השבעים. עד כה פרסם קובצי סיפורים קצרים ורומנים וחיבר תסריטים אחדים. יצירתו זיכתה אותו בשורה ארוכה של פרסים חשובים, ובהם, ב-1998, פרס "בוּקֶר" על ספרו אמסטרדם. לעברית תורגמו עד כה מספריו גן הבטון, נחמת זרים", כלבים שחורים (עם עובד, סדרת "פרוזה אחרת" 1997), אהבה עיקשת (עם עובד, "ספריה לעם" 1999), אמסטרדם ("ספריה לעם" 2000), כפרה ("ספריה לעם" 2002), שבת, ("ספריה לעם", 2005), והחולם בהקיץ (עם עובד, 2006).
"עוצר נשימה {...} על חוף צ'זיל מתמודד עם נושאים בעלי עניין אוניברסלי ובורא סביבם עולם קטן אבל שלם. הפרוזה של מקיואן, כבכל יצירותיו, היא מלאכת מחשבת, ופה מושג איזון מרשים, עדין ודק, בין ריחוק לאהדה, בין שנינות מאופקת לחמלה עמוקה. הספר מחזק אותי בדעתישאין באנגלית כותב שהישגיו עולים על הישגיו של מקיואן ואף לא משתווים להם". ג'ונתן יארדלי, הוושינגטון פוסט
"יצירת מופת" TLS
שירי צוק, בלייזר, מרץ 2017