פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אריק גלסנר | מבקר חופשי | 10.11.23
איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!
טים בובֵרי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-2019) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניוּת שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").
בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940. אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).
מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".
הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-1933, סר הוראס רמבולד, ובלט באי תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-1939, מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל 33' שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב"מיין קאמפף" (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות […] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת הפילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי), הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.
תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-30 הוא שהיו בה כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאאר לגרמניה ב-1935, ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-1936, הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-1935, האנשלוס באוסטריה במרץ 38', כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר 38' (בעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה) ואז, במרץ 39', הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה – כ-3 מיליון מתוך 15 – להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר 39' (!) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל 2023, יקרא את הפרקים בהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.
תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא זה שהכשיר את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות השלושים, גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.
תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמיים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של בירמינגהם, תפקיד בו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הוביל לאסון הגדול בהיסטוריה.
