סיפור חייו של הסופר משחר ילדותו ועד אמצע שנות השלושים לחייו, בערך - פרק זמן החופף את התקופה שמגמר מלחמת העולם הראשונה ועד סמוך לאחר מלחמת העולם השניה. בצמצום, בדייקנות ובאיפוק נחשפת כאן ערייתם העלובה והעגומה של ילדות ונעורים, שבמקום שיתפתחו,, ילבלבו ויפרחו, הם מתכווצים ומצטמקים ונחנקים אט - אט בבדידות ובצינה ובאלם של חיי משפחה כבולים למוסכמות ולטכסים שהתרוקנו מתכנם, בעולם העומד על סף חורבן ואף על פי כן הוא מוסיף להעמיד פנים של תום ושלמות. בפרוזה זו, שלכאורה אינה אלא סיפור אוטוביוגראפי כפשוטו, מתגלה כוחו של פטר וייס, אמן הלשון, ליצוק את המציאות ואת החוויות שהוא מספר אל דפוסים לשוניים העשויים בדיוק לפי מידתן ועל כן אין הם נותנים לקורא לסטות ימינה ושמאלה. הרצף הצפוף של מלים שנבחרו בקפדנות, בלי מליצות ובלי פאתוס - כמו סוגר את הקורא בתוך המציאות הלשונית הזאת, והיא נהיית מציאותו שלו למשך זמן הקריאה, ממש כשם שהמציאות האנושית והחברתית הנמסרת על ידיה סגרה על האני המספר בשעתו, עליו ועל רבים - רבים מבני דורו.